34. מקבל אדן צאן ברזל מאשתו, והולדות והגיזין שלו, ואם מתו חייב באחריותו. ופירושו שאעפ"י שכל האחריות היא עליו, ויש כאן כעין הלואה, ואשתו נהנית מזה ע"י שהיא נפטרת מכמה מלאכות שהיא חייבת בהן, מותר. ואעפ"י שנקטו כאן "ואם מתו", הוא הדין אם פחתו, עיין מה שהארכתי בזה לעיל יבמות עמ' 76–77, ובראשונים שהבאתי שם. ואעפ"י שדין זה פשוט שהרי מותר להוסיף בפירוש על הכספים שהכניסה לו, ואין כאן דין רבית (עיין מש"ש עמ' 77, הערה 4), מ"מ שנו הלכה זו כאן אגב שאר ההלכות בדיני צאן ברזל, עיין מ"ש ביבמות שם.
ואשר לכתיב "אדן" במקום "אדם" הרי הוא רגיל בכ"י שלנו בסדר זרעים, אבל אינו רגיל בשאר סדרים, וכן רגיל בסדר ההוא26עיין מ"ש לעיל ח"א, דמאי, עמ' 227, הערה 14. הכתיב "במי דברים אמורים" אבל בשאר סדרים רגיל: במה דברים אמורים.
35-37. אי זהו צאן ברזל, היו לפניו מאה צאן, ואמ' לו הרי הן עשויות עליך למחצה, לשליש, ולרביע, במאה של זהב, הולדות והגיזין שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן, ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת, מותר. וכן הגירסא ("מותר") בד ובכי"ע,27צוקרמנדל לא דק בהעתקתו. אלא שבכי"ע חסר "למחצה לשליש ולרביע". והנה הגירסא "מותר" בוודאי בלתי אפשרית, שהרי הברייתא באה לפרש את איסור צאן ברזל שבמשנתנו פ"ה מ"ו. ובאמת בכל הראשונים ובירושלמי שנעתיק להלן הגירסא בתוספתא "אסור". ובמה"פ למשנתנו, ד"ה איזהו, מעתיק בשם התוספתא: אסור. ונראה שהעתיק מטופס כת"י שהיה לפניו, עיין מ"ש במה"פ ב"ב פ"ב ה"ט, ד"ה כשם, ולהלן שם פ"ג ה"א, ד"ה דתני. ובסדר זרעים שהדפיס שנה אח"כ מרבה להביא מן התוספתא כת"י, ואומר כן בפירוש, עיין מ"ש במבוא לח"א, עמ' י"ז.28כנראה, שמפני חשיבות התוספתא בסדר זרעים השוה אותה בקביעות לברייתות שהביאו בירושלמי, ולא עשה כן בשאר הסדרים. ויתכן מאד שהכת"י בא לפניו אחרי שגמר את פירושו לנזיקין, ולא בדק בה אלא בשעה שמצא קושי בתוספתא. וצ"ע.
ואשר לגירסא "למחצה לשליש ולרביע" שבגירסת ד, כי"ו וכת"י פ"מ הרי בס' השטרות לר"י ברצלוני, עמ' 91, כותב: ופי' אין מקבלין צאן ברזל מישראל, כגון ישראל שנתן לחברו מאה צאן במאה דינרין, וכל הוולדות והצמר והחלב יהיו חולקין למחצה לשליש ולרביע עד שלש שנים הן חסר, הן יתר, ואם מתו אלו הצאן המקבל חייב באחריותן ומשלם מאה דינרין, וכיון דהכי אסור, שכיון שאלו הצאן באחריות המקבל, אם מתו, מתו לו, מאי טעמא יקח זה ש(מ)כרן מן הוולדות והצמר והחלב, אלא כיון שנוטל מהן הרי הוא רבית, כי מפני שהוא ממתינו במאה דינרין אלו שקונה אותו המקבל בהן משום הכי נותן לו רבית שיהנה בפירות ויקח מן הוולדות והצמר והחלב. תניא נמי הכי אי זהו צאן ברזל אמ' לו הרי עשויות לפניך למחצה לשליש ולרביע במאה דינר של זהב, אסור. וכע"ז גם בראב"ן ב"מ, צ"ז ע"ד בשם התוספתא, וכן במרדכי פ"ה סי' של"ו (בד' קושטא) דהכי תניא בתוספת' אי זהו צאן ברזל וכו' כלשון הראב"ן שהעתיק ממנו. ובמרדכי ד"ו רפ"ב: אי זהו צאן ברזל, א"ל הרי שש צאן עשויות (עיין שמואל א' כ"ה, י"ח) לך למחצה וכו'. והגדרת צאן ברזל של ר"י הברצלוני היא מלה במלה פירוש הר"ח שהביאו ר"ז אגמאתי בס' הנר 117 ע"ב, אלא שהר"ח לא הזכיר את התוספתא בשמה.29והשוה דברי רב עמרם בתשה"ג שע"צ ח"ד ש"ב, סי' מ"ז, מ"ג ע"ב.
והראשונים הנ"ל פירשו את משנתנו כפירש"י במקומו והרמב"ם פ"ח מה' מלוה ולוה הי"ב, שאין כאן אלא אבק רבית, שהרי אפשר שלא יהיה שם שבח. וחסר היה לפניהם בתוספתא "ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת", שהרי לפי הגירסא שלפנינו היא רבית קצוצה, ואסורה מדאורייתא.
וכבר ראינו שבכי"ע חסרות המלים "למחצה לשליש ולרביע". וכן באו"ז פ"ה סי' ר"ז, ל' ע"ב: כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל (לא מצאתי ברי"ף) דהכי תניא בתוספתא איזהו צאן ברזל היו לפניו מאה צאן וא"ל הרי הם עשויות עליך במאה סלעים של זהב והולדות והגיזות שלך ואם מתו חייב באחריותן, ואתה מעלה לו (צ"ל: לי) סלע מכל אחד באחרונ' אסור. וכ"ה (בשינויים קלים) בירושלמי פ"ה רה"ז, י' ע"ג, אלא שבירושלמי יותר ברור: של כל אחת ואחת משלך (כלומר, לא משבח הבהמה) באחרונה, אסור. וכבר ראו האחרונים שלהלכה אין חילוק בין רש"י ותוספות (ע' ב', ד"ה אין), ואין כאן אלא מחלוקת בפירוש המשנה.
אבל הלשון שבתוספתא כשהיא לעצמה היא מגומגמת שאם קבל למחצה לשליש ולרביע, למה אמר לו "הולדות והגיזין שלך", ובמה"פ הנ"ל נדחק לפרש שהכוונה היא - שלך, כלומר שאם מתו אתה חייב באחריותן, והדוחק נראה לעין, וברור שהכוונה היא לצאן, שאם מתו הצאן חייב באחריותן. אמנם בכי"ע, באו"ז ובירושלמי חסרות המלים "למחצה לשליש ולרביע", ולכאורה לפנינו רבית קצוצה, אבל אי אפשר לבטל גירסת כי"ו והדפוסים שהיא מתאשרת ע"י פירוש הר"ח, הר"י ברצלוני והראב"ן. ברם שם חסר התנאי של העלאה לכל ראש וראש סלע, ולא עוד אלא שהגירסא "מותר" (במקום "אסור") בכי"ו, ד וכי"ע זקוקה לעיון, ובוודאי אינו תיקון סופרים.
ולפיכך מסתבר שיש כאן חסרון והשמטה בנוסחאות שלנו בתוספתא. וברישא לא נזכרה העלאה של סכום קצוב, אלא למחצה לשליש ולרביע, ואם מתו חייב באחריותן ויש כאן אבק רבית, ואסור. ובסיפא נשנית בבא אחרת, שהתירו בה. ולפ"ז יש לשער בדרך אולי ושמא שברישא שנו: היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע במאה של זהב [אסור. היו לפניו מאה צאן ואמר הרי הן עשויות עליך במאה זהב והולדות והגיזין שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן, ואתה מעלה לי סלע לכל אחת ואחת] מותר. וברישא יש כאן עיסקא, ואם שם את הצאן במאה זהב, וקבל עליו אחריות יותר מאשר מגיע לחלקו, לחלק ההלואה, יש כאן קרוב לשכר ורחוק מהפסד, ואסור משום אבק רבית, כשיטת הר"מ. אבל בסיפא אין כאן עיסקא כלל, אלא שהמקבל מקבל את כל ההכנסה, ומשלם לו בעדה סלע לראש, והנותן מטיל תנאי שאם מתו חייב באחריותן, ודווקא אם מתו, אבל המקבל יכול להחזיר את הצאן כמות שהן אחרי זמן. ונמצא שאינו אלא שוכר את הצאן, ומשלם לו סלע לראש, שהרי הן הולכים ומזקינים, וערכם הולך ונפחת. ואעפ"י שאין שוכר חייב באונסים, הרי מתנה שומר חנם להיות כשואל, עיין להלן.
וכעין זה שנו בבבלי ס"ט ב': אעפ"י שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים,30כלומר, משנתנו פ"ה מ"ו הנ"ל, ועליה נשנית הברייתא שלהלן שם, דוגמת התוספתא כאן שנשנית על משנה זו. אבל אמרו השם פרה לחבירו, ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר ואני אעלה לך סלע לחודש, מותר, לפי שלא עשאה דמים. ועליה שואל התלמוד: ולא עשאה דמים ? אמר רב ששת שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה. ופירושו, הואיל ויכול להחזירה כמות שהיא, בחייה, ואפילו הוזלה, ואפילו הזקינה, אין החיוב חל אלא לאחר מיתה, ועד כאן לא היתה כאן מלוה אלא שכירות. אמנם להלן שם (ע' א') הובאה ברייתא אחרת שאוסרת בכגון דא31כגירסת כל הספרים שלא תוקנו ע"פ רש"י, עיין ריטב"א ושטמ"ק במקומו. והיא כשיטת הברייתא שבירושלמי שאוסרת כגון דא, אבל הברייתא שלנו חולקת והיא עומדת בשיטת הברייתא הראשונה בבבלי שם, ואעפ"י שאין שוכר חייב באונסים, הרי מתנה שומר חנם להיות כשואל, כמו שכתבנו לעיל. והשומא של מאה זהב לא חלה אלא אם פשע בצאן, או לא החזירם (כפירש"י ס"ט ב') אבל אם מתו אפשר שמשלם כמו שהיו שוים בשעת מיתה.
ובשטמ"ק ע' ב' מביא בשם הראב"ד: אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכו', פי' כגון שמקבל ק' צאן בק' סלעים, ואם מתו מתו לו, ואם כחשו כחשו לו, וקונה את הפירות במנה לשנה. והכי איתא בתוספתא, ואפילו יתן לו שכר עמלו ומזונו אסור, מפני שנתחייב לו בכל הדמים שלהם, ואין לו ליטול עוד ריוח מהם וכו', אבל צאן ברזל בעינייהו הדרי, וכשוכר דמי, ואפילו הכי אסור, הואיל וקביל עליה כחשה ומיתה. ורבינו לא העתיק את לשון התוספתא אלא נתן הגדרה על פיה מהו צאן ברזל. ובחי' הר"ן כאן ע' ב': וכדתניא בתוספתא אלו הן נכסי צ"ב כל שפחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו, וכן צאן ברזל האמורים בדין אשה ובעלה כך הוא שקבל עליו הבעל הכל. ודבריו תמוהים שהעתיק את הלשון ששייכת לנכסים של האשה (נכסי צאן ברזל. ואף ברי"ף במשנתנו כאן באשגרה מיבמות: נכסי צאן ברזל) פחתו לו, הותירו לו, וסיים וכן צאן ברזל האמורים בדין אשה וכו'. ואף כאן כנראה כיוון רבינו לעיקר ההגדרה של צאן ברזל, ולא העתיק את לשון התוספתא ממש, וכמו שנהג הראב"ד הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל יבמות, עמ' 76. ועיין מ"ש בפתחי שערים ע' ב' (מ"ז ע"ג מן הספר ואילך) בעניין החילוקים בשומות, עיי"ש.
37-38. מקבלין צאן ברזל מן הגוים. במשנתנו פ"ה מ"ו: אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית,32עיין דק"ס, ועיין בתוספות ע' ב', ד"ה אין מקבלין, ובמקבילה בתוספות בכורות ט"ז ב'. אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים, ולוין מהן ומלוין אותן ברבית. וכבר הקשו הראשונים והאחרונים על הבבא של צאן ברזל מן הגויים שהיא מיותרת, שהרי גם רבית קצוצה מותר לתת להם ולקבל מהם,33בספרות א"י אין זכר שאסור להלוות לגוי ברבית, עיין מ"ש לעיל פ"ד, הערה 1, באריכות. ובספרי כי תצא פיס' רס"ג, הוצ' רא"א פינקלשטין, עמ' 285: לנכרי תשיך מצות עשה. והר"מ בס' המצוות (עשין קצ"ח) ובס' היד רפ"ה מה' מלוה ולוה פירשו כפשוטו. אבל הראב"ד בהשגות שם ורוב הראשונים חולקים עליו, וסומכים על הבבלי כאן ע' ב', עי"ש, ויש כאן לאו הבא מכלל עשה אם הוא משיך לישראל, עיין בהערות רא"א פינקלשטין לספרי הנ"ל. ויש שתירצו שאגב אורחא משמיעין לנו שמותר לקבל צאן ברזל מן הגוים ואין כאן מכירת בהמה גסה לגוי (אפילו בקבל בהמה גסה כצאן ברזל), עיין מאירי ע' ב', עמ' 265, ובהערות שם. ובפתחי שערים שם (מ"ו ע"ד מן הספר) תירץ שאין כאן דין של שותפות עם הגוי (עיין בבלי סנהדרין ס"ג ב', בכורות פ"א מ"א ובבבלי שם ב' ב'), ועיין במלא"ש למשנתנו. ושמא הכוונה שמותר לעשות כן לכתחילה, ואעפ"י שאמרו בתו"כ בהר ריש פרשה ג', ק"ז ע"ג: לא תהיה מוכר אלא לעמיתך וכו' לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך וכו', אין הדברים אמורים אלא במקח וממכר, אבל בקבלת צאן ברזל הרי היא עיסקא אסורה עם ישראל, משום איסור רבית, ומותר לעשותה עם גוי שאין בו איסור רבית כלל,34אפילו הללו שהחמירו על עצמם שלא לקחת רבית אפילו מגוי, עיין בבלי כאן, ע' ב, מכות כ"ד א', סנהדרין כ"ה ב', עיין בלבוש ה' רבית ריש סי' ק"ס (ע"פ מהר"מ שיף במקומו). ואין כאן דין קדימה לישראל בלי רבית,35עיין מכילתא משפטים פי"ט, עמ' 315, שורה 15, ובבלי כאן ע"א א' ובמדרשות שהבאנו לעיל. שלא אמרו כן אלא בישראל שזקוק להלואה לצורכי חייו, אבל למסחר הוא עצמו קודם, והגע עצמך שישראל רוצה ללוות כדי להלוות מעות לגוי ברבית אין על הישראל שום מצוה להלוות לו אם הוא בעצמו יכול להלוות לגוי ברבית, והוא פשוט.
38. ושדי צאן ברזל אפי' מישראל. כלומר, שמקבל עליו אחריות הפירות אפילו אם לא יהיו פירות בשדה כלל, אפילו אם תלקה במכת מדינה (עיין במשנתנו כאן פ"ט מ"ו), מ"מ דינו כחוכר סתם, שאין שדה מתה, ואף אונסים אחרים אינם שכיחים בה, עיין בפירוש בעל מגן אברהם, ומ"ש הגאון בעל פתחי שערים ע' ב' (מ"ו ע"ג מן הספר).