12-13. יש דברים שהן רבית ואינן רבית, לוקח אדם הלואתו של חבירו בפחות וכו'. ירושלמי רפ"ה, י' ע"א. והובאה תוספתא זו באו"ז ב"מ סי' קע"ט, כ"ה ע"ד, בשו"ת שלו סי' תש"ע, ובתשובת ר' יחיאל מפריס שם סוף סי' תשע"ג, קט"ו ע"א, בסמ"ג לאווין קצ"ג, ס"ג ע"ב (בשם הירושלמי והתוספתא), ברשב"א ס"ה א' (קכ"ג ע"ב), בפיסקי ריקנטי סי' שמ"ז, במ"מ פ"ה מה' מלוה ולוה הי"ד, בנ"י פ"ה סי' ת"י. ועיין בשו"ת הריב"ש סי' קמ"ז.
ומפורש באו"ז שם (סי' ק"פ) ובשו"ת שלו שהמוכר לא קבל עליו אחריות, ומותר אפילו בזמן שעדיין לא הגיע זמן פירעון השטר, וכן דעת הרמב"ן בשו"ת שלו סי' מ"ג (הוצ' ר"ש אסף בספרן של ראשונים, עמ' 86) והביאו בס' התרומות שער מ"ו ח"ד, סי' י"ג. וכן פסקו רוב הראשונים והאחרונים, עיין במ"מ בפ"ה מה' מלוה ולוה הי"ד ובטיו"ד סי' קע"ג, ובפי' תלמיד הרשב"א ס"ח א', עמ' ק"ס.
ברם בשיטת חכמי פרובינציא (לפי שו"ת מהרי"ן לב ח"ג סי' ס') הביאו בשם הראב"ד שאם קבל עליו אחריות על מה שנתן גרידא מותר. ור' דוד בר' שאול (תלמידו של ר' שלמה מן ההר, וחברו של רבינו יונה גירונדי) התיר אפילו קבל עליו המוכר את האחריות בעד כל החוב. ושוב כתב בשו"ת מהרי"ן לב (הנ"ל): "אבל באותה שיטה הנז' כתוב דברי הירושלמי בנסחא אחריתי, והיא יש דברים שהם כמו רבית ומותרין, כיצד לוקח אדם שטרותיו בפחות ואינו חושש משום רבית, ואפילו מקבל עליו המותר אחריות מותר. ועל זה כתב הראב"ד דדוקא שאינו מקבל עליו אחריות אלא ממה שנתן וכו', ואותו הרב ר' דוד בן שאול לא חלק והיה סבור דמאי דקאמר הירושלמי ואפילו מקבל עליו אחריו' כל החוב". ובתס"ר, עמ' 113, הגהתי בתשובה זו "המוכר" (במקום "המותר"), וכן מצאתי אח"כ בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ל"ט שמעתיק בשמו "המוכר". אבל הואיל והמהרי"ט בוודאי העתיק מן הדפוס (קושטא שכ"ג) הרי מסתבר שהגיה. ועדיין אני מהסס בהגהה זו, ואפשר שהכוונה היא שאפילו מקבל עליו המוכר אחריות המותר (כלומר, מותר החוב ממה ששילם לו הלוקח) מותר. ועל זה חלק הראב"ד והרב ר' דוד לא חילק, עיי"ש, וספק גדול הוא אם המלים "ואפילו מקבל עליו המותר מותר" הם מגוף הירושלמי, וקרוב שאינן אלא פירוש. ובחידושי הריטב"א ס"ד סע"א הביא את שיטת ר' דוד בר' שאול, וחלק עליה, ודעתו כדעת הראב"ד הנ"ל, עיי"ש. ובאו"ז שם הגביל הלכה זו בתנאי שהלוקח קנה את החוב במעמד שלשתן.
ובאו"ז הנ"ל הקשה מן התוספתא ע"ז פ"א הי"א ששנו שם: לא ישא אדם ויתן בהלואתו של חבירו מפני אבק רבית, וחכך מתחילה לאסור בחוב ברור שאין ספק שיפרע לו, עיי"ש שחזר בו. אבל הפשט הפשוט בתוספ' ע"ז הוא שלא ישא ויתן בהלואתו של חבירו למחצית שכר, בלי שמקבל שכר טרחתו, כמו שפירש ר' יחיאל מפריס בתשובה לבעל או"ז שם, וכמו שפירש בעל יחוסי תנאים ואמוראים כת"י ערך ר' יוסי בר' חנינא (התנא), עיין מ"ש בתס"ר, עמ' 187.
ופירוש משונה לברייתא זו בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' פ"ב: נמצא כתוב בשם ר' שמעון דורן ז"ל דהמוכר שטר חוב לחבירו צריך שימכרנו לו בפחות ממה שכתוב בשטר. ובצדק כתב הרדב"ז שם: וחס ליה לר' שמעון דורן שיאמר כך,15יתר על כן, הרי אין לפירוש זה שום משמעות, שאם מוכר בסכום השטר, הרי אין כאן רבית כלל. אלא אחד מן הסופרים טעה וכתב וכו'. ובאמת לא מצאתי רמז לכך לא בתשב"ץ ולא ברשב"ש ולא בשו"ת יכין ובועז.
והרי"ף כתב בפ"ה סי' ת"י: תוספתא הלוקח מקח מחבירו וכו' (להלן פ"ו הי"ב), ואינו חושש משום רבית. ירושלמי. תני יש דברים שהם כמו רבית ומותרין וכו', ולא הזכיר שאף ברייתא זו נשנית גם בתוספתא. ועל היחס בין שתי הברייתות, עיין מ"ש לעיל שקלים עמ' 689 ואילך.
13-14. יש דברים שאינן רבית, אבל אסורין מפני ערמת רבית. מתוך הדוגמא שלהלן ומדברי הר"מ (עיין להלן) נראה שהמדובר כאן בעיסקא בין המלוה ללוה במקום שאין המלוה מרויח כלום ואין הלוה מפסיד כלום, והיינו לוא היו עושים עיסקא עם כל אדם אחר לא היו משנים את התנאים, וכל האיסור כאן הוא משום שהלואה לפנינו. וברייתא זו בבבלי ס"ב ב'. ועיין בירושלמי שנביא להלן.
14-15. כיצד, אמר לו הלויני מנה, אמ' לו אין לי מנה, טול לך סאה של חטין, אע"פ שחזר ולקח ממנו עשרים וארבע, אינן רבית, אבל אסורין משום [ערמת] רבית. ובכי"ע: עשרים סאה וכו'. ובכי"ו חסרה המלה "ערמת", והשלמתיה ע"פ הכפילות המוטעית בכי"ו (עיין בשנו"ס) וע"פ הרישא. ובד: ערמית ריבית. ובכי"ע: הערמת ריבית.
ונראה שצ"ל: מאה של חיטין, והיינו שהמלוה אמר לו, אין לי מעות להלוות (שאני זקוק להן), אבל אני מוכן למכור לך בהקפה מאה סאה חטין בשער הקבוע, (ארבע סאין בסלע), מכור אותן ויהיו המעות בידך. כשגמרו את העיסקא, אמר לו המלוה, כשתלך למכור את החטים, הרי לא יתן לך הלוקח יותר מעשרים וארבע סלעים (תשעים וששה זוז), שהרי הוא צריך להרויח, ובכן, מכור לי במחיר זה ולא תצטרך לטרוח, והלוה הסכים ולקח מן המוכר עשרים וארבע סלעים, אין כאן אלא הערמת רבית. והשיבוש בין "מאה" ל"סאה" הוא רגיל, עיין להלן פ"ט, הערה 37.
ובבבלי ס"ב ב': דתני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא יש דברים שהם מותרין ואסורין מפני הערמת רבית וכו', והיא הברייתא שלפנינו. ובירושלמי פ"ה ה"ב, י' רע"ב: ויש דברים שאינן רבית ואסורין משום הערמת רבית כיצד [אמר לו הלויני דינר זהב],16בירושלמי שלפנינו כתוב במקום המוסגר: "קיבל הימנו שדה בעשר' כור חיטין, אמ' לו תן לי סלע אחד". וודאי גמור בעיני שצדק הרא"ף שהגיה והכניס בבא זו לפני המאמר "יש דברים שהן רבית" וכו'. וכבר העירותי במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ט, ד"ה ולאחרונה, ועוד בכ"מ שסוגיות כפולות בירושלמי נכנסות לעתים תכופות מאד שלא במקומן. ובבא זו (קיבל הימנו שדה וכו') כפולה להלן סה"ו, י' סע"ב: תני רבן שמעון בן גמליאל אומ' מפרין על שדהו, ואינו חושש משום רבית (משנתנו פ"ה מ"ה) כיצד, קיבל הימנו ]שדה[ בעשרה כורין חטין, אמר לו תן לי סלע אחד, ואני נותן לך שנים עשר כורין לגורן, מותר. ומקומה הנכון של ברייתא זו היא בשורה שלעיל כאן, והיינו: יש דברים שהן מותרין וכו' ואינו חושש משום רבית. כיצד קיבל הימנו שדה בעשרה כורין, אמ' לו תן לי סלע אחד וכו', והסופר קיצר בבא זו מפני שהיא נשנית להלן, וקיצר יותר מדאי, והוא רגיל בירושלמי, עיין, לדוגמא, בירושלמי כאן ספ"ג. אמר לו אין לי אלא כור אחד של חטין טול לך, וחזר ולקח ממנו בעשרים וארבע אין זה רבית, אבל אסור משום הערמת רבית. אמר ליה (כלומר, המוכר ללוקח) לית את צריך והב (צ"ל: יהב, יהיב) אגר כלים, או הכתפין, אקולי (= אקול לי) וסב דינרך, כלומר המוכר אומר ללוקח, הרי אתה צריך לתת שכר הכלים, או הכתפין, כדי להעביר את החטים לרשות הלה שיקנה ממך, הקל עלי והשאיר את החטים במקומן, וטול דינרין (כ"ה בכ"י רוזינטל: דינרין), או דינר[י]ך, בעד החטים שאני קונה ממך. והירושלמי נקט את השער הרגיל (כמשנתנו רפ"ה), והמוכר בהקפה חזר ולקח ממנו את החטים בעשרים וארבע דינר (של כסף), והרויח דינר.
ובר"מ פ"ה מה' מלוה ולוה הט"ו פסק את ההלכה שלנו כאן, והוסיף (ע"פ הבבלי ס"ח א'): וכן מי שהיתה שדה ממושכנת בידו, לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה, מפני הערמת רבית, שהרי זה עומד בשדהו כשהיה, ונותן לו שכר בכל חדש בשביל מעותיו שהלוהו, ואף שם אין המלוה מרויח, ולא הלוה מפסיד, שהרי היו עושים כן עם כל אדם מן השוק, ולא היו משנים את התנאים. והר"מ פסק בהלכה שלנו בתוספתא כאן: ואם עבר ועשה כזה הרי מוציא ממנו מאה בדין, שאפילו אבק רבית אין כאן. אבל הרמב"ן ועוד חולקים וסוברים שיש כאן אבק רבית, ואם לא נתן הלוה, אין מוציאין מידו. ובדוגמא שנייה שנתן הר"מ (חכירי דנרשאי) סובר רש"י (ס"ח א', ד"ה ולאו מילתא) שיש שם רבית קצוצה. ורוב הפוסקים חולקים עליו, וסוברים שאין שם אלא אבק ריבית. ופירש הרשב"א שם (ס"ח א') שטעם האיסור הוא מפני שנראה כאילו מתחילה הלוהו על מנת לעשות עיסקא זו, וכן הטעם גם בהלכה שלנו כאן.