2. מרבין על השכר, ואין מרבין על המכר. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ב. והמשנה בעצמה מפרשת שם: כיצד ? השכיר לו את חצירו, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי לך בעשר סלעים לשנה, ואם של חדש בחדש בסלע לחדש, מותר. מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז, אם לגרן, בשנים עשר מנה, אסור. ופירשו בבבלי ס"ה א' שבשכירות אינו חייב לו כלום בשעה ששכר אלא אח"כ כשדר בתוכו,8שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, ועיי"ש בתוספות, ד"ה שכירות אינה. ובשעת ההסכם אין שום הלואה, ואדם יכול להוזיל בשכירות כמה שהוא רוצה, אבל במכירה הרי בשעת המקח מתחייב לשלם, ואם אינו משלם מיד, יש כאן הלואה, ואם הוא מרבה על המקח כשישלם אח"כ, רבית היא.
ובירושלמי פ"ה סה"ב (צ"ל שם: ה"ג): ר' זירא אמר נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר. והכוונה שאין החיוב חל על השוכר אלא אח"כ כשדר בתוכו, ויכול המשכיר לדרוש כמה שהוא רוצה. והוא כפירוש הבבלי. ועיין בשטמ"ק ס"ה א', ד"ה מתני', בתוספ' ב"ב פ"ו ב', ד"ה דינר, ומ"ש בגידולי תרומה שער מ"ו ח"ד סי' כ"ז ומה שכתב בפתחי שערים כ"ד ע"ב ואילך, עיי"ש שהאריך בטוב טעם כדרכו. ועיין להלן פ"ו הי"ב, שורה 32, ומש"ש.
2-4. שנ' אם כסף תלוה את עמי וגו', כנשה, מה מלוה מיוחדת לא מה שאת נותן לו את נוטל הימנו יצאו אילו שמא את נותן לו את נוטל ממנו. וכע"ז בכי"ע ובמכילתא דרשב"י משפטים, עמ' 212. ובד בטעות: יצאו אילו שמה שאת נותן לו יותר את נוטל הימנו. והמלה "יותר" נוספה שם בטעות. וכבר פירשתי ברייתא זו לעיל שקלים סוף עמ' 689, שהכוונה היא שבמלוה הוא מתחייב מיד, ובשעת התשלומין נותן לו יותר ממה שנטל ממנו, ויש כאן אגר נטר ורבית, אבל בשכירות לא נתחייב לו כלום בשעת השכירות, ואם משלם לו מיד הרי הוא כקונה מקח בזול, ומה שאתה נותן לו אתה נוטל ממנו.
ומתוך המכילתא הנ"ל ברור שברייתא זו מבארת את ההבדל בין שכירות למכר עיי"ש, ועל הבבא שלמעלה אמרו שנ' אם כסף וכו', וכמו שפירשנו. אבל במנ"ב מפרש שברייתא זו הוא עניין בפני עצמו, והיא מתפרשת להלן בסמוך: כיצד ? משכיר אדם מעותיו לשלחני וכו'. ברם במכילתא הנ"ל היא כלפנינו, ולא נזכרה שם כלל ההלכה שלהלן.9ואף הדיבור "שנאמר" (במקום "נאמר") משמעותו ע"פ רוב לבאר מה שאמרו למעלה, ולא מה שנאמר להלן, אעפ"י שקיימים גם יוצאים מן הכלל, עיין מ"ש לעיל סוכה פ"ד, עמ' 903, ובהערה 35 שם.
ועיין מ"ש בבאור בבא זו בפתחי שערים א' ע"ב, ומש"ש (א' ע"ג) בשם רביד הזהב, ולהלן שם כ"ד ע"ב, והנכון הוא כמ"ש לעיל.
4-5. רבן שמעון בן גמליאל או' אף מרבין על המכר בהקדש. לפי פשוטו משמע שברבית דאורייתא אף בהקדש אסור, עיין בתוספ' ב"מ, נ"ז ב', ד"ה לספק. ולעיל שקלים פ"ב הי"ב, ריש עמ' 210: אין כן משום ריבית, ולא מפני שהוא קודש וכו', ושם מדברים בהלכה שהיא שוה למרבין על השכר, ובזה אמרו שאף בהדיוט מותר, ומשמע קצת שבהקדש מותר להרבות גם על המכר, אלא שבהדיוט אסור. ועיין מש"ש, סוף עמ' 688. ועיין בפתחי שערים, כ"ד ע"ד, שהאריך לצייר כיצד מרבין על המכר בהקדש. ועיין שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי"ז.
5-7. כיצד משכיר אדם מעותיו לשלחני להתנאות בהן, ולהתלמד בהן, ולהתעטר בהן. נגנבו או אבדו, חייב באחריותן. ניטלו (נוטל) מלפניו באונס, הרי הוא כנושא שכר. כבר כתבנו לעיל שבמנ"ב מפרש שברייתא זו דבוקה לבבא שלפניה ("מה מלוה מיוחדת וכו' שמה שאתה נותן לו אתה נוטל ממנו"), ועליה אומר כיצד ? והראינו לעיל בסמוך שפירוש זה אינו מחוור כלל. ולעיל שקלים פ"ב, עמ' 690, סוף הערה 46, פירשתי שהכוונה כאן: כיצד משכיר אדם מעותיו ? לשולחני להתנאות בהן וכו',10ויש כאן לשון קצרה: כיצד משכיר אדם מעותיו? ]משכירן[ לשולחני להתנאות וכו'. וכן סיגנון המשנה במנחות פי"א מ"ד ובתפארת ישראל שם. אבל עיין בפירה"מ להר"מ שם ובשנו"ס למשנתנו שם. ועיין גם בזבחים פי"א מ"ג (בנוסח הבבלי שם צ"ג ב', וכ"ה בכי"מ ובכי"ר שם). ועיין מ"ש להלן פ"ו הי"ד שורה 37–38, ד"ה כשהיתה, ובהערה 33 שם. עכשיו ראיתי שקידמני בעיקר פירוש זה בפתחי שערים מ"ג ע"א, ד"ה ונראה, עיי"ש.
וברור שהברייתא שואלת כיצד מותר להשכיר מעות ? ומפרשת [משכירן] לשלחני וכו', כמו שפירשנו לעיל בסמוך. והטעם הוא שלא נאמרה ריבית אלא בהלואה, והריבית היא בעד המתנת הפרעון, אבל אם אדם משכיר מעות לשלחני על מנת שלא יוציאן, ואין השוכר מקבל אחריות אלא כשוכר, אין כאן רבית, ונתנו כאן דוגמא מן המציאות, עיין לעיל ריש מע"ש ומש"ש, עמ' 713.
והראשונים הביאו ברייתא זו להלכה, והם: ר"ח,11לפי קונטרס הראיות להריא"ז, כ"י ירושלים, ב"מ פ"ה, 33 ע"א. תוספות ותוספות הרא"ש ס"ט ב', או"ז פ"ה סי' ר"א, כ"ט ע"ב (והובא בשו"ת בנו, הר"ח או"ז סי' רי"א), ס' ההשלמה פ"ה סי' ט', ס' יריאים השלם סי' קי"ח, מ"ו סע"א, סמ"ג לאווין קצ"ג, ס"ג ע"ב (והובא בהגה"מ פ"ה מה' מלוה ולוה הט"ז אות א'), ס' הנר לר"ז אגמאתי 116 ע"א, ס' התרומות שער מ"ו ח"ד סי' נ"ה, מהר"מ ב"ב ד' קרימונא סי' רנ"ז (תשובות מיימוניות לס' משפטים סי' מ"ה), הנ"ל הוצ' מק"נ, עמ' 211 (מרדכי פ"ה סי' שט"ז), רשב"א, תלמיד הרשב"א, וריטב"א ומיוחס להריטב"א ס"ט ב', מאירי שם, עמ' 261, הגהות מרדכי פ"ה סי' תל"ז, מ"מ פ"ה מה' מלוה ולוה הט"ז, חי' הר"ן ס"ט ב', ד"ה רב חמא, נ"י פ"ה סי' תל"ב, אגודה ב"מ סי' צ"ה, י"ט ע"ד.
וכתב בס' יריאים הנ"ל שההיתר להשכיר מעות לשולחני הוא מפני שהמעות נשחקות, ואיכא חוסכא וקילותא, ועיין בשו"ת מהר"ח או"ז הנ"ל ומ"ש בהגהות לס' יריאים הנ"ל, הערה מ"ד.
והראשונים הנ"ל העתיקו את התוספתא בשינויים קלים, והיינו להתראות (במקום: להתנאות), כגון תוספות, ס' ההשלמה והאגודה הנ"ל. ועיין בבלי נדרים ל"ג א', ב"מ צ"ו א'. והנכון כלפנינו, עיין מ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 713 (ובהערה 11 שם) וח"ג (שבת), עמ' 275, ד"ה אם לנאותן. ויש שהעתיקו להתעשר (במקום: להתעטר), כגון ר"ח, השלמה, תוספות הרא"ש, שו"ת מהר"מ ב"ב ד"ק, הגהות מרדכי פ"ה הנ"ל (ועיין מ"ש לעיל מע"ש הנ"ל, עמ' 713, הערה 12), והוא בוודאי שיבוש, ולא עוד אלא שאותו מחבר מעתיק פעם "להתעשר" ופעם "להתעטר" (מהר"מ ב"ב ד"ק והוצ' מק"נ הנ"ל). והדוגמא "להתלמד" היא ברוב רובן של הראשונים, אלא שאחדים מהם קיצרו. ובספרי דברים פיס' י"ג, עמ' 22: לשולחני עשיר כשמביאין לו לראות רואה, וכשאין מביאין לו לראות מוציא משלו ורואה.
ובבבלי ס"ט ב': רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא ליומא, כלו זוזי דרב חמא, הוא סבר מאי שנא ממרא, ולא היא וכו', זוזי לא הדרי בעינייהו. ובתוספות שם, ד"ה אוגר: מקבל היה עליו אחריות אונסין, ולהכי ס"ד דשרי. ובריטב"א שם: ובתוס' תירצו בעניין אחר, שהיה רב חמא מקבל עליו שאם יאבדו נכסי השוכרין (אפילו בעסקים אחרים) יהיו פטורין מן החוב, ולא נהירא. וכנראה שפירשו כן, משום שהיה כאן סיכון רב, מפני שהלווים עשו עסקים מפוקפקים, ורב חמא קיבל עליו שאם יכלו נכסיהם לא יהי' עליהם שום חיוב, ובאמת כן היה וכלו נכסיהם, וממילא כלו זוזי דרב חמא, ולא נכשל באבק רבית. ועיין בכורות ג' ב'. ועיין בשו"ת תרומת הדשן סי' ש"ב מש"ש בשם גליון התוספות ע' א' ומ"ש עליו בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי"ז הנ"ל.
7. נשתלט עליהם, אסור משום רבית. בד: נשתלשו עליהם, ובכי"ע: נישתלם עליהן. ובאו"ז הנ"ל: נשתרש עליהם וכו', פי' דווקא להתלמד וכו', אבל נשתרש בהם, שהוציאם והרויח בהם, אע"פ שבסוף באו לידו אותם מעות עצמם, והחזיר לו אותם מעות עצמם אסור משום רבית, הואיל ונשתרש בהם, שהרויח בהם.12ועיין בפיסקי תלמיד הרשב"א, סוף עמ' קפ"א, שנטה להתיר לקבל את דמי השכירות לנותן, והסיק שצריך להתיישב בדבר. ובשו"ת בנו הנ"ל (בשם אביו): נשתמש בהם אסור וכו', אבל כשנשתמש בהם וכו', הואיל ונשתמש בהם שהרויח בהם. וגם בהגהות מרדכי סי' תל"ז הנ"ל: נשתרש עליהן, אסור, כלשון האו"ז. ובהשלמה הנ"ל ובמיוחס להריטב"א: נשתכר עליהם, ובס' התרומות הנ"ל: נשתכר בהם. וכן במאירי, עמ' 261, הנ"ל: בתוספתא זו אמרו שאם נשתכר השלחני בהם אסור. וודאי גמור הוא שהגירסא "נשתכר" הוא פירוש ל"נשתרש", וכן "נשתמש" שבר"ח או"ז כפי שיוצא ברור מגירסת אביו שהביא בעצמו. ובכן לפנינו ארבע גירסאות: נשתלט, נשתלשו (גי' הדפוס, וצ"ל: נשתלש), נישתלם, נשתרש. והנה הגירסא "נשתרש" אינה מקובלת כלל, מפני שהפועל "שרשויי" במשמעות להרויח אינו מצוי כלל בספרות א"י, ומכל שכן במקורות תנאים.
והנה האותיות "נשתל" הן בכל הנוסחאות של התוספתא, ואף "נשתרש" שבאו"ז, אין בו אלא שינוי מבטא, והוא נשתלש, הוא נשתרש (בחילוף בין רי"ש ללמ"ד). ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 406 ואילך. ואשר לפירושו, נראה שהכוונה היא שהשולחני נשתלש על סמך המעות הללו, והיינו שהשלישו בידו מעות בשכר כשראו בידו הרבה דינרי זהב, ובכגון דא דינו כאילו משכן את המעות,13שהרי "מיניה, ואפילו מגלימא דעל כתפיה", ואם המשליש הוא תקיף יוציא את המעות מידו בעל כרחו. ואעפ"י שלא הוציא את המעות מרשותו סיכן אותן ושינה מדעת המפקיד, ונתחייב באונסין, ויש כאן רבית. ובבאור הגר"א ריש סי' קע"ו (וציין לו במ"ש) מקבל את גירסת הדפוסים ("נשתלשו"), שמתחילה נשתלשו עליהם (כלומר, שמתחילה נשתלשו על כך שיהא חייב באונסים), אסור. ועיין בפתחי שערים ס"ט ב', מ"ב ע"ג ואילך.
8. עשה כן בהקדש, הרי זה מעל. לפי פשוטו משמע שהמשכיר מעות של הקדש בשכר לשולחני, מעל המשכיר, עיין במשנת מעילה רפ"ה. ועיין במשל"מ פ"ו מה' מעילה ה"ד. ובמאירי, עמ' 261, הנ"ל: ואף בתוספתא זו אמרו שאם נשתכר השלחני בהם אסור, ואם עשה כן בהקדש מעל. ויראה לי בזה שהשוכרן לרמות בהם את האשה שתנשא לו, וכיוצא בזה, מותר הלה בשכרן. ומלשונו משמע קצת שאם השולחני נשתלש עליהן, מעל השולחני, אבל אם לא נשתכר בהם לא מעל, מפני ששלם בעד מה ששכר, עיין בבלי כאן צ"ט א'. ועיין בפתחי שערים ס"ט ב', מ"ג ע"ב, ד"ה ועתה נברר, ואילך. ומ"ש בעניין אשה, הוא כמובן בלי תנאי מפורש, עיין במשנת קידושין פ"ג מ"ב ובבלי שם ס' ב'.
8-9. שנה האמורה בבתי חומה הרי זו רבית, אלא שהתרתו תורה. במשנת ערכין פ"ט מ"ג: המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש. הרי זה כמין רבית ואינה רבית. ובירושלמי כאן פ"ה ה"ג, י' ע"ב: דתני שנה האמורה בתורה ערי חומה הרי הן כמין רבית ואינה רבית. תניי חורן תני הרי זו רבית אלא שהתירה התורה וכו' מאן דמר הרי זו כמין רבית ואינה רבית ר' מאיר, מאן דמר הרי זו ריבית אלא שהתורה התירה ר' יודה. ועיין בבלי ערכין ל"א א'. ועיין מ"ש בפירושי לכיר"ז שם. ובבבלי שיטה אחרת, עיין מ"ש להלן.
9-10. חייב לו מעות וכתב לו שדהו מכר, בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר, הלוקח אסור. ר' יהודה או' בין זה ובין זה מותר. ירושלמי ובבלי הנ"ל, בבלי כאן ס' א'. ופירש"י: ועשה שדהו מכר. אם אין אני נותן לך מכאן עד יום פלוני הרי השדה שלך. ואמרו בירושלמי הנ"ל על ברייתא זו: מבתי ערי חומה למד ר' יהודה, דתני שנה האמורה בתורה וכו' (והעתקנו את הירושלמי לעיל בסמוך), וכמו שפירשנו שם במקומו. אבל בבבלי כאן וערכין שיטה אחרת. ועיין בתוספות ס"ג א', ד"ה צד וד"ה רבית (בבאור דברי רבא). ובתוספות ערכין ל"א א', ד"ה והתניא.
10-11. אמ' ר' יהודה כך היה ביתוס בן זונן עושה על פי ר' לעזר בן עזריה וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, בכיר"ז, אבל בהוצ' שלנו: על פי חכמים, כבמשנתנו (פ"ה מ"ג). ובבבלי (כאן וערכין) הנ"ל: מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי ר' אלעזר בן עזריה ולוקח אוכל פירות היה. לפי גירסא זו היה ביתוס בן זונין הלוה, ונתן ללוקח לאכול פירות. ובמשנתנו פ"ה מ"ג הנ"ל: הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי היא שלו.14עיין מ"ש ר"א גולאק על עסקים כאלו בספרו תולדות המשפט בישראל, עמ' 67, ועמ' 73. וכך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים. ומכאן מוכח שמנהגו של ביתוס בן זונין העשיר היה להלוות לאחרים ולעשות שדותיהם מכר לעצמו, ולא ללוות ולעשות שדהו מכר. ושמא צ"ל בבבלי: שעשה שדה מכר, כלומר, שדה של אחרים, והוא אכל את הפירות, כפי שמשמע מגירסת התוספתא והירושלמי. ועיין בבבלי ס"ה ב' מה שפירשו במשנתנו שם, ועיין מ"ש לעיל ח"ד (שקלים), עמ' 689, הערה 46 (בהסבר הדברים).