46. הסימון קונה את המטבע. וכ"ה בד. ובכי"ע: אסימון קונה וכו'. והיא פיסקא מקוצרת ממשנתנו פ"ד מ"א. ועיין מ"ש על אסימון לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 715.
46-47. כללו של דבר, כל שנקנה קונה וכו'. ס' הנר לר"ז אגמאתי, 94 ע"א, רמב"ן במלחמות ובחידושיו רפ"ד, רשב"א מ"ה א' (צ"ח ע"ג מן הספר), ריטב"א רפ"ד, מאירי שם, עמ' 163, חי' הר"ן מ"ה א', ד"ה ב"ש. והנה הרמב"ן וסייעתו הביאו מכאן ראיה שכלפי מטלטלין זהב נחשב למטבע, והמטלטלין הן הן שנקנין וקונין את הזהב, ואין הזהב קונה אותן. וברור שאין מכלל זה ראייה גמורה, אלא הכוונה היא בעיקר לסיפא שמפרשת את הרישא, לשיטת הרמב"ן.
47. טלית קונה דינרי זהב, רבי שמעון אומ' וכו'. לפי פשוטה דבוקה הלכה זו לרישא והיא מפרשת את הכלל שלעיל, והיא כשיטת רוב הראשונים שדינר זהב שהוא כמטלטלין כלפי דינר כסף, הרי הוא כסף כלפי מטלטלין. אבל הרשב"א הנ"ל מפקפק בראייה זו, ולשיטתו אפשר לומר שהלכה זו היא כשיטת ר' בילדותו שהכסף קונה את הזהב, וזהב הוא הוא המטבע החריף, ושכן סובר ר' שמעון להלן, כמו שפירשו בשיטת רב האיי גאון הסובר שזהב הוא כמטלטלין אפילו כלפי פירות,15עיין בס' המקח והממכר שער מ"א קרוב לתחילתו. עיין ר"ח מ"ה ב', רי"ף כאן סי' שנ"ה ובבעל המאור שם. אבל הרמב"ן נסמך על שיטת התוספתא ששנתה ברישא (לעיל, שורה 42): הזהב קונה את הכסף, ולא נזכרה כאן כלל שיטת רבי בילדותו. ברם לפ"ז קשה למה תפס ר' שמעון דינרי זהב ולא את המטבע הרגיל (כסף), והרי כל עיקרו הוא להשמיע דין מי שפרע.
47-48. רבי שמעון אומ' אף כשאמרו טלית קונה דינרי זהב בכל מקום כך הלכה, אבל מי שפרע מאנשי דור המבול וכו'. וכ"ה ("בכל מקום") בד. אבל בכי"ע וברמב"ן הנ"ל: מכל מקום, וכ"ה בבבלי, עיין להלן. ומסיק הרמב"ן: ומכלל אתה שומע שאין דינר זהב קונה טלית,16כלומר, טלית קונה דינר זהב, לא משום חליפי מטלטלין, אלא משום שמטלטלין קונין את הכסף. וכן מפורש בבבלי מ"ח א', מ"ט א', ע"ד ב': ר' שמעון אומר אף על פי שאמרו טלית קונה דינר זהב, ואין דינר זהב קונה טלית מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו מי שפרע וכו'. ופירשו בבבלי (ע"ד ב'): מאי מכל מקום, לאו דלא שנא לוקח ולא שנא מוכר מקבל עליה מי שפרע.17ועיין בפירש"י מ"ח א'. וכבר השיג עליו הריטב"א במקומו. ומתוך הבבלי (ע"ד ב') מוכח שהמשיכו את המלים "מכל מקום" למטה, והיינו מכל מקום כך הלכה עיי"ש, כלומר ההלכה שאין דינר זהב קונה טלית היא בין ביחס למוכר בין ביחס ללוקח, אבל אמרו חכמים מי שפרע.18עיין מ"ש על סיגנון מעין זה לעיל כתובות, עמ' 277, הערה 31. ובחי' הרמב"ן מעתיק גם בשם התוספתא: ואין דינר זהב קונה טלית. ואף שהוספה זו חסרה כאן בכל הנוסחאות, וכן איננה בהבאה במלחמות הנ"ל, אבל בעל כרחנו "כך הלכה" מתייחס לדיוק שאין דינר זהב קונה טלית, שהרי בקנה אינו שייך מי שפרע.
ברם במשנתנו פ"ד מ"ב, ולהלן בתוספתא סהט"ז, שורה 58, מפורש שאין הלוקח יכול לחזור בו לר"ש, ובירושלמי פ"ד רה"ב, ט' ע"ג: "הלכה כר"ש, ולא אמרין לה לכל אפין", מוכח שלר"ש אין חילוק בין שער אחד לשנים, כמו שפירש בנת"י.
לבסוף עלי להעיר שוב שקשה לקבל את ההשערה הנ"ל שלעת זקנותו של רבי, נתחדשה ההלכה מפני זיוף המטבע, ונאמנת עלינו מסורת התלמודים. וכן אמרו בירושלמי (לפי משנת ר' בילדותו): זהו כללו של דבר, כל הירוד מחבירו קונה את חבירו, וכן בבבלי מ"ד א': כספא דלא חשיב (כלומר, לעומת זהב) הוה פירי, ואינו עניין כלל לירידת המטבע בזמנם דווקא. ולעת זקנותו שינה רבי את שיטתו, כמו בע"ז פ"ד מ"ד, עיין בירושלמי שם מ"ג סע"ד, ובבבלי שם נ"ב ב', וכבר דשו בה רבים. וכנראה שבעניין שלנו החליף רבי את שיטתו בסוף ימיו, כשהיה זקן ממש, אחרת אין להבין את דברי ר' שמעון ברבי בירושלמי כאן: לינא חזר בי דעד דהוה חילך עלך19כלומר, בילדותך, בבחרותך, עיין וי"ר רפי"ח. אתניתני הכסף וכו'. והוא תמוה, והרי רבי לא הכחיש את דעתו הקודמת, אלא שחזר בו, ולמה התעקש ר"ש ברבי ואמר "לינא חזר בי". ובירושלמי ע"ז הנ"ל אינו מוכח כלל שר"ש ברבי לא קבל את חזרת רבי בזקנותו. ושמא הטעם הוא מפני שר"ש ברבי ידע שחכמים רבים חולקים על חזרת רבי. וצ"ע.
49-50. והנושא והנותן בדברים אין לו עליו אונאה. בבבלי הנ"ל: והנושא ונותן בדברים לא קנה. ובמשנתנו פ"ד מ"י: אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. אבל בנידון דידן בשעה שנשא ונתן היה בלבו של זה ליקח ובלבו של זה למכור, אלא שאח"כ שינו את דעתם. ועיין בבלי מ"ט א'.
50. כל המבטל את דבריו אין רוח חכמים וכו'. עיין בבלי מ"ח א' הנ"ל, ירושלמי פ"ד סה"ב, ט' ע"ד. ועיי"ש סה"ג וירושלמי שביעית פ"י ה"ט, ל"ט ע"ד.