58. מצא חמור טעון פחמין. וכן בכי"ע: פחמים. ובד בטעות: חמץ, וצ"ל: [פ]חמין.14היו"ד והנו"ן סופית נתחברו לצד"י סופית. והוא רגיל מאד בכל המקורות. עיין במשנת כלים פכ"ד מ"ט: והפוחלץ, וכ"ה בס"ז הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 24, אבל בכמה מקורות: והפוחלין, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בפיה"ג לטהרות, עמ' 65, הערה 24, תוספתא כלים פ"ה ה"ז: ונבלי שרץ, וצ"ל: ונבלי שרין, עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 49, ירושלמי נזיר פ"א ה"ב, נ"א ע"ב: הריני מיץ של ערלה וכו', וצ"ל: מיין של ערלה, כמו שהוא בראשונים, עיין בעמודי ירושלים בירושלמי שם, וכ"ה במאירי ג' ב', ד"ה אמנם. וכ"ה בכ"מ. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
58-59. או דברים האסורין, אין מחייבין אותו ליגע בהן. אין ספק שהכוונה כאן לדברים האסורים מחמת חוק המלכות כלומר, שאסור להכניס אותם בלי מכס, או כדומה. וכן להלן פ"ז הי"ב: וטענו דברים האסורין, ונטלום ממנו חרמים או מוכסים וכו'. ואם אין דרכו לגנוב מכס אין מחייבין אותו ליגע בהן. אבל ברור שאין מדברין כאן באיסורי תורה שאינו רשיי ליגע בהן (עיין להלן, שורה 67, בעניין איסורי הנאה), שהרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה, ומה עניינו ל"כל העושה בתוך שלו".
ולעצם העניין עיין ספרי כי תצא פיס' רכ"ב, עמ' 256, מכילתא דרשב"י כ"ג, ה', עמ' 215, בבלי כאן ל' א'.
59. כל העושה בתוך שלו וכו'. בבלי ל' ב' (בשם רבא).
60. אם היה חמורו נפלן, פורק עמו אפילו מאה פעמים. בכי"ע: אם היה חמורו נופל וכו', והכוונה, נופל תחת משאו, עיין בבלי ל"ב סע"א. ובמכילתא משפטים פ"כ, עמ' 325, ירושלמי פ"ב הי"א, ח' ע"ד, בבלי ל"ג רע"א: רובץ ולא רבצן. ובמ"ש מחלק בין רבצן לנפלן. ורבצן הוא שכוונתו להזיק, ועושה כן מרצונו,15עיין להלן ב"ב פ"ד ה"ו ומקבילות. והתוספתא מונה שם. נגחנית, נגפנית, נשכנית, רבצנית, בעטנית, כלומר, כל תולדות קרן, שכוונתה להזיק. ונפלן הוא חמור שרגליו רעות, ונופל באונס. ובירושלמי הנ"ל: תני רובץ, ולא רבצן, וחזר ותני פורק עמו אפילו מאה פעמים ביום,16כלומר, מקשה מן הסיפא על הרישא. ועיין גם במשנתנו פ"ב מ"י, ספרי כי תצא פיס' רכ"ה, עמ' 258. ומתרץ: הן דתימר רובץ ולא רבצן, בההוא דמפיל גרמיה, והן דתימר פורק עמו אפי' מאה פעמ' ביום בההוא דאניס. אבל נראה יותר שגירסת כי"ע נכונה, ולא מצאתי "נפלן" במקום אחר.
61. רשיי להקל על הפרסה ולגבות שכרו הימנה. בד ובכי"ע: להקל את הפרסה. והיא היא. ולכאורה פירושו שמותר לו לאדם להקל על הבהמה (השוה שמות י', כ"ו: לא תשאר פרסה), כלומר, להקל עליה בסיוע, לסייע לה, ולקבל שכר בעד הסיוע. ואפילו במקום שאינו חייב בפריקה, כגון שהיה עליה יתר ממשאה (משנתנו פ"ב מ"י, מכילתא הנ"ל, ועיין בבלי ל"ג א'), מ"מ מקיים מצות טעינה (הקם תקים עמו), ורשאי לקבל שכר. ובכלל "הקם תקים" כלול גם המסייע והמחזיק (את המשא שלא יפול). וכן אמרו בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד, כ"א ע"ד: אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, וכי יש תורה נופלת שמעון בן יקים אומ' החזק17כצ"ל בירושלמי שם, עיין מ"ש בקונטרסי "על הירושלמי", עמ' 72, הערה 87. הוא עומד. ועיין היטב גם בתו"כ בהר פרשה ה' ה"א, ק"ט ע"ב.
ובבבלי ל"ג א': תנא ומדדה עמו עד פרסה. אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר. ולכאורה היא הברייתא שלנו, והכוונה שם שהוא מדדה18עיין עה"ש ערך דד א' ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 242. וכשהחמרים מתנהלים בכבדות הם מסייעים לחמור. עם בעל החמור עד פרסה, ומשגיח שלא תפול תחת משאה, ונוטל שכר. ועיין בתוספות שם, ד"ה ונוטל. ובדק"ס שם, עמ' 96, הערה כ', מביא בשם כ"י ר' א': ל"א (= לישנא אחרינא) הקם תקים עמו עד פרסה, ת"ר ומדדה וכו'. והכוונה שמחזיק עמו, ומקיים מצות הקם תקים (טעינה).
ושמא שנו בבבל: ורשאי להקל עד פרסה, ולפיכך פירשו מה שפירשו. וכע"ז בבבלי כתובות ס"ז ב' שפירשו שם בציפורי בבשר ציפורים, ובתוספתא ובירושלמי הכוונה למשקל ציפורי, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 185 ואילך.