29-30. הלוקח בהמה מחבירו ומצא עליה דבר שיש בו שוה פרוטה, חייב להכריז. לפי הגירסא שלפנינו צריך לפרש שלקח מתגר שאף הוא קנה מאחרים (עיין בבלי כ"ז רע"א). ברם מסתבר יותר שהמלה "להכריז" היא באשגרה מן הבבות שלעיל, וכאן צ"ל: להחזיר, כמו שהגיה במ"ש. והלכה זו מפורשת בירושלמי כאן פ"ב ה"ה, ח' ע"ג, במעשה של שמעון בן שטח שקנו לו תלמידיו חמור ומצאו מרגלית תלויה בו, וצוה לתלמידיו להחזירה לבעל החמור. ושאלו עלה, והרי אבדתו של גוי מותרת, ומכאן שבכגון דא בישראל חייב להחזיר. ולהלן בסמוך בירושלמי אמרו שהחכמים הזקנים קנו כרי של חטים מחיילי רומי ומצאו שם צרור דינרים והחזירוהו לבעליו, משום קידוש השם, ונהגו בהם כדין ישראל. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: הלוקח פירות מחבירו וכו', ומצא בהן מעות וכו', אם היו צרורין נוטל ומכריז. ועיין בבבלי שם כ"ז א'.
30-31. פחות משוה פרוטה, אין חייב להכריז, שנ' שלמה, מה שלמה מיוחדת דבר שיש בו שוה פרוטה וכו'. בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 109, העירותי שדרשה זו במכילתא דרשב"י הוצ' הופמן, עמ' 144, והיא כתוספתא שלנו כאן. ועיין עכשיו בהוצ' אפשטיין־מלמד, עמ' 203 (ואף שם חסר הציון לתוספתא).
ובספרי כי תצא פי' רכ"ד, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 257: אשר תאבד ממנו, פרט לפחות משוה פרוטה, ר' יהודה אומר ומצאת לרבות (כ"ה בכל כתה"י, חוץ מבדפוסים ופירוש רבינו הלל) פחות משוה פרוטה. אבל בבבלי כ"ז א' גורס בברייתא זו ר' יהודה אומר ומצאת, פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, ואמר עלה אביי: משמעות דורשין איכא בינייהו וכו'. אבל לפי מסורת הספרי יש כאן מחלוקת, ור' יהודה סובר שחייב להחזיר אבדה אפילו היא פחות משוה פרוטה. ועיין בתוספות כ"ז סע"א ובריטב"א במקומו.
ובמשנתנו פ"ב מ"ה (ספרי הנ"ל): מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין וכו'. ופירשו כמה מן הראשונים9הרמב"ן, הריטב"א וחי' הר"ן, וציינתי להם בתס"ר הנ"ל (בפנים). ע"פ התוספתא שלנו, שיש לה תובעין פירושו שיש באבדה שוה פרוטה. אבל רש"י וסייעתו פירשו שיש לה תובעין היינו שלא נתייאש, פרט לנתייאש שכבר אין לה תובעין. והעירו הראשונים10תוספות כ"ז א', ד"ה מה, הרמב"ן והריטב"א הנ"ל. על הירושלמי רפ"ב דילפינן יאוש בעלים מן הכתוב אשר תאבד ממנו ומצאת וכו'.