לוה הימנו אלף דינר בשטר וכו'. זו היא ההלכה של משנת ב"ב פ"י מ"ב.
60. דברי ר' מאיר, וחכמים אומ' וכו'. במשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר יחליף. ר' יוסי אומר יכתוב שובר.
61. מפני שמיריע כוחו בשני דברים, שאינו כופה את לבו לפורען וכו'. במשנתנו הנ"ל: אמר לו ר' יוסי כך יפה לו ולא ירע כוחו של זה. ופירש הרשב"ם כך יפה לו למלוה, שיהא הלוה בדאגת שימור שוברו, ולא המלוה וכו' ולא ירע כחו של מלוה להחליף שטרו. ובבבלי שם (קע"א א'): ומפני שני דברים אמרו כותבים שובר, אחת כדי שיכוף לפורעו וכו'. ופי' הרשב"ם: כדי שיכוף לפורעו. המלוה יכוף ללוה לפרעו שדואג פן יפסיד שוברו וכו'. ועיין בדק"ס, סוף עמ' 452, בשם כ"י המבורג וכן היה לפני הרמב"ן, עיין להלן. ומלשון התוספתא מוכח שהכוונה ללוה, ואף בבבלי "יכוף" הוא פועל עומד, כלומר יהא כפוף ומשועבד, עיין מיכה ו', ו', בת"י וברש"י שם.
אבל בחי' הרמב"ן ב"ב ק"ע ב', ד"ה הא, פירש: כן יפה לו ללוה עצמו שלא ירע כוחו של מלוה להחליף לו את השטר לזמן שני, שאם היה עושה כן לא היה מלוה רוצה לקבל ממנו פרעון לחצאין, שלא יפסיד שעבודו מזמן ראשון, ותקנה גדולה היא ללוה לקבל ממנו חצאין וכו'.23במלא"ש למשנתנו שם מביא פירוש זה בשם חידושי הרשב"א, ואין זה ברשב"א אלא בחי' הרמב"ן. אח"כ ראיתי שבכל מקום שמביא הרב בעל מלא"ש את חי' הרשב"א לב"ב אינו ברשב"א אלא בחי' הרמב"ן, וכנראה שהיה חסר לפניו השער שבחי' הרמב"ן בד"ו, והכרך התחיל לפניו בחי' הרשב"א ברכות. ועיין להלן פי"א, הערה 15. וכן מפרש בחי' הר"ן, עמ' 513.
ולהלן שם (קע"א א') הוא כותב: הא דאמרינן כדי שיכוף הלווה24היתה לפניו גירסת כ"י ה', עיין מ"ש לעיל בסמוך (בפנים), ד"ה מפני. לפורעו. תמהני למה חונקין אותו לפורעו. ונראה שמתחלה כשהיה החוב גדול והיה עליו קול של חוב גדול היה חנוק לפורעו דזילי נכסיה, אבל עכשיו שהחוב קטן אינו מרגיש בו ולא יפרענו לעולם, ונמצאת מריע כחו של מלוה, וזהו ששנינו ואל ירע כחו של זה שאפילו אתה כות' מזמן ראשון ריעות' כח על מלוה הוא. ובירושלמי (פ"י הי"ג, י"ז רע"ד) מפ' על משנתנו כן, אינו דומה אימתו של שטר גדול לאימתו של שטר קטן. וכוונתו שברייתא זו הובאה לתרץ את קושייתו של ר' יוחנן שם: אם צריך להזכיר זמן ראשון בשני, על הדא אמר ר' יוסי וכן יפה לו ואל ירע כח זה, תני לא דומה אימת שטר גדול25לפנינו בדפוסים נכנסה כאן בטעות פיסקא מן המשנה שלאחריה. וכו'. וכן הוא גם בחי' הר"ן הנ"ל. ובהגהות יפה עינים פירש כן מדעתו. ובנתיבות ירושלים פירש כן ע"פ הרמב"ן והר"ן הנ"ל.
ברם בחי' הר"ן שם מסיים: ומהאי טעמא גופיה הוא דאמרי' בגמרא כדי שיכוף הלוה (כגי' כי"ה והרמב"ן) לפרעו, כלומר, כדי שיכוף אותו כמו שהיה כופהו מתחילה, ולא יגרע כוחו. ובחי' הרמב"ן אין סיום זה, ומלשון "אימתו של שטר גדול" מוכח שהכוונה היא ללווה, ויכוף הלוה שבבבלי כוונתו שיהא הלוה כפוף לפורעו, כמו שיוצא מלשון התוספתא, וכמו שכתבנו לעיל, סד"ה מפני.
62. ושאין יכול לגבות מנכסים משועבדים. כלומר, מזמן ראשון. ובבבלי הנ"ל: כדי שיגבה מזמן ראשון. ובבבלי ב"ב ק"ע סע"א אמרו שרב שמע ברייתא זו וחלק עליה, וכן אמרו בירושלמי שם פ"י, י"ז רע"ד הנ"ל: רב אמר צריך להזכיר זמן ראשון בשני. אבל שמואל ותני ר' חייה חולקים. ובבבלי שם קע"א א' אמרו שר' יוסי היה מסופק בדעת ר' יהודה אם הוא סובר שכותבין מזמן ראשון, או מזמן שני. ועיין בתוספות כתובות נ"ו א', ד"ה ר' יוסי. ומחלוקת גדולה היא בין הראשונים, עיין בס' ההשלמה ב"ב פ"י אות ח' ובסיכומו של המאירי, עמ' 698 ואילך, ובראשונים שצויינו בהערות שם.
ועיין מ"ש הגר"י שור במשנת ר' יעקב, עמ' 39, סי' מ"ג, שהביא שם שו"ת הרדב"ז (ד"ו ח"א סי' שנ"ו) שפסק כדבר פשוט בשטר שנפרע מקצתו שגובה את השאר מנכסים משועבדים, ותמה הרב על השואל ששאל על כך. והגר"י שור תמה מן הברייתא כאן ומן המקבילה שבבבלי הנ"ל. ובמח"כ אין הברייתא שלנו עניין לשאלה הנ"ל, וכאן הכוונה שאין יכול לגבות ממשועבדים מזמן ראשון, אחרי שיחליפו לו את השטר ויכתבו בו זמן שני, ואין מכאן ראייה מה דינו של השטר הראשון לפני שהחליפו אותו, ומתוך השאלה ברדב"ז שם ברור שהשואל השווה את העניין לשטר שיש בו ריבית שחוששים בו שמא יגבה את כולו, שהרי כתב במפורש: "ולא כתבו שובר", והטעם הוא שאם כתב שובר אין חשש, ולפיכך גובה את השאר מנכסים משועבדים. וכנראה, ידע על פירוש הרא"ש בנדרים כ"ז ב', ובחנם תמה על הש"ך ועל כמה מגדולי האחרונים שנעלמה מהם התוספתא והבבלי בב"ב קע"א א', ואשר לבבלי ב"ב קכ"ח א' הרי הביאו הש"ך בעצמו בחו"מ סי' נ"ה ס"ק ה' (וציין לו הרב שור שם).