36-37. שנים שנתעצמו זה בזה, ואמ' אחד מהן לחבירו אם לא באתי וכו'. כלומר, שנים שנתעקשו, והתובע רוצה לדון עכשיו, והנתבע רוצה לדחות, ואמר אם לא באתי וכו'. וכעין שאמרו בבבלי סנהדרין ל"א ב' (וציינו לו המפרשים): שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן, ואחד אומר נלך למקום הועד. ועיין מ"ש על "עיצומין" בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 3, ובהערות שם.
וכל הברייתא הובאה בחי' הרמב"ן מ"ח ב', ד"ה ר"י, ובשטמ"ק שם בשמו.
37. הילך בידי. בד, כי"ע, כי"ש וחי' הרמב"ן הנ"ל: יהא לך בידי, והיא היא.
כך וכך תבע. וכ"ה בד.18בד' סביוניטה ואילך השמיטו את המלה "תבע". ובכי"ש גם כאן בטעות: יתנינו. וכן בעיטור הנ"ל (בפנים): יתננו, אבל בעיטור כ"י ביה"מ כאן: ינתחנו. ובחי' הרמב"ן הנ"ל: יהא לך כך וכך תבע פירש (בשטמ"ק: פי'), וצ"ל: בידי. ובכי"ע ובכי"ש חסרה המלה "תבע".
ופירושו שהנתבע אומר שאם לא יבא לב"ד ביום פלוני יהא לו לתובע כך וכך מעות מן התביעה שלו, בלי שיצטרך להביא ראיות בבית דין. ובנידון דידן גזר הנתבע על עצמו לתת "עיצומין", ובזה כל הפוסקים מודים שיש כאן אסמכתא, וחולקים בזה ר' יוסה ור' יהודה. והרמב"ן העתיק את כל הברייתות כאן והביא את הרישא אגב הסיפא. ושאר הראשונים שהסתייעו מן התוספתא להלן נגד שיטת הרמב"ם בדין אסמכתא (עיין להלן) לא הביאו כלל ברייתא זו, משום שאינה עניין למחלוקת רש"י והר"מ.
39. אלא ינתחנו. כלומר, אם אין הנתבע רוצה לקיים את דברו אין התובע יכול לזכות בדבר שלא בא לתוך ידו, אלא ינתחנו ע"פ בית דין. "ולישנא בעלמא הוא, כדאמרינן (בבלי כאן קי"ג א') בשליח ב"ד מנתח נתוחי" (רנב"י, עיין להלן). והגירסא "ינתחנו" היא גם בד ובכי"ע. ובכי"ש בטעות: יתנו, ועיין להלן שורה 41–42. ונראה שדיבור זה נתייחד לתפיסה ע"י שליח ב"ד גרידא, ולפנינו מונח משפטי בארמית (כרגיל במונחים משפטיים עתיקים). ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 545. ומתוך התוספתא כאן מוכח שלא כדבריו ז"ל, ומסורת היתה בידי שמואל. ושמא יש כאן תרגום מלולי של κρίνειν ביוונית, להאשים בב"ד, (וגם לחתוך).