1. שנים אוחזין בטלית, זה נוטל עד מקום שתפוס וזה נוטל עד מקום שתפוס. וכן מעתיק בשם התוספתא בס' הנר לר"ז אגמאתי, 62 ע"א, ומציין שהיא הרישא של הברייתא בבבלי ו' א'. ובמשנתנו ריש פ"א: שנים אוחזין בטלית וכו', זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכו'. ובברייתא שלפנינו לא נזכרה שבועה. ושמא נשנית הרישא לפני שתיקנו כאן שבועה, עיין בירושלמי בריש מכילתין ובבבלי ג' א'. וסוברת ברייתא זו שהואיל ושניהם תפוסים בטלית "אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא, ומאי דתפיס האי דידיה הוא" (בבלי ג' א', ועיי"ש ד' א'). וכן בירושלמי בריש מכילתין: אמר רבי לא משנים אוחזין בטלית [למ]ד ר' חייה רובה, מכיון שתפוס בחצייה (א)לא כמביא עדים שחצייה שלו. וחולקין מדינא, הואיל וכל אחד מוחזק בחצייה, ועיין בבלי ב' ב'.
ובבבלי ז' א': תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו שנים אדוקים בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה. מחוי ליה ר' אבהו, ובשבועה.1עיין דק"ס ובתוספות שם, ד"ה מחוי. ואין זו הברייתא שלפנינו, ושם מדברים שחלק מן הטלית הוא בידו ממש, וחלק זה נוטל ואינו חולק עם השני והשאר חולקין, ואף שם לא נזכרה בברייתא שבועה, אלא שר' אבהו הוסיף, לפי ההלכה של משנתנו. ופירשו בבבלי שם שמשנתנו מדברת ששניהם תפוסים בקצוות הטלית, ופשיטא שאנו רשאים להניח שהברייתות קיצרו וסמכו על משנתנו שמצריכה שבועה על התפוס מתקנת חכמים.
2. שהיו שניהם תפוסין בה. בבלי ו' א'.
2-3. בידו של אחד מהן וכו'. כלומר, דווקא כשהיו שניהם תפוסין בטלית בשוה, ואם אחד ירצה להוציא מחבירו תיקרע הטלית, אבל אם היתה בידו של אחד מהם, והשני החזיק בקצה, התפוס הראשון הוא המוחזק. והוא כעין מה שהעמידוה בבבלי שם שאחד תפוס בה, והשני מסרך בה סרוכי.