73-74. עבד נשבע ונוטל. ומדברים כאן שהעדים ראו את עצם החבלה, אלא שלא הבחינו באיזה אבר חבל בראשונה, העבד נשבע ונוטל. ואף כאן קנסו את האדון בעל הזרוע שחבל בעבד יותר מן הראוי, שהוא נשבע ונוטל. וכבר העמידו בירושלמי (גיטין פ"ד ה"ד, מ"ה ע"ד) את עיקר הדין כמ"ד שהיוצא בשן ועין אינו צריך גט שחרור, ודינו כבן חורין גמור, ועיין מכילתא משפטים פ"ט, עמ' 279, ובבלי גיטין מ"ב ב'.
ובירושלמי כאן פ"ה ה"ו, ו' ע"ג, מתחיל בברייתא שבתוספתא מכות פ"א ה"ד (ותתבאר אי"ה במקומה), וכנראה שיש שם השמטה, ונשמטה הברייתא שלפנינו. וכ"ה שם (לפי גירסת שרי"ר, עמ' 250): וכולה מן הדין עבדה מימור כן ? כלומר, וכי כל כמיניה לעבד זה לומר כן, שמתחילה הפיל את שנו, ויצא בה לחרות, ועליו לשלם לו דמי עינו, ולמה נשבע ונוטל ? ומתרץ הירושלמי: אמר ר' נסה וינון דמרון כן, (והם, כלומר, שני עדים אמרו כן) מעידין אנו על פלוני שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול בשתים,55כלומר, ראינו שנכנס תחת ידו כשהוא שלם, וראינו שהכה אותו בראשו ויצא חבול בעינו ובשנו, אבל לא הבחנו במה שחבל בראשונה. יוצא לחרות בראשונה, ונותן לו דמי שנייה, ועל כך נאמן העבד בשבועה שבתחלה הפיל לו את השן, וכמו שכתבנו לעיל.56והעירותי על כך בתרביץ ש"ב, עמ' 236, ובתס"ר, עמ' 98.
Loading...
9:23
1
Loading...