29-30. אמ' לו ניגנב, משביעך אני ואמ' אמן, והעדים מעידין בו שגנבו וכו'. כל הברייתא בירושלמי שבועות פ"ח רה"ג הנ"ל, ובבלי ס"ה א'. והרישא במשנתנו שבועות פ"ח סוף מ"ג, והובאה בירושלמי ובבבלי בכ"מ, ועיין בתוספות שבועות מ"ט א', ד"ה והעדים, שהגיהו במשנה "ואכלו" ע"פ הבבלי ב"ק ק"ו ב', אבל כבר הוכיח מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 896, שהיא ברייתא ולא משנה, וברייתא בבלית היא, עיי"ש במבוא הנ"ל.
31-32. משבאו עדים, משלם תשלומי כפל ואשם, וחומש עולה לו מתוך כפילו, דברי ר' יעקב. כ"ה (ר' יעקב) בד ובכי"ע. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין תוספות ס"ה ב', ד"ה כפילו. ולפי פשוטו משמע שאין הבדל בגודל הכפל. אבל עיין בבלי שם ובראשונים במקומו. ואף מסתימת הירושלמי בשבועות משמע שאין הבדל בכך. ובכי"ו בטעות: דברי ר' עקביא.
33-34. ואין משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה מוסיף חומש ואשם. ומכאן ברור שלשיטת החכמים אינו חייב גם בקרבן. וכן מפורש גם בירושלמי הנ"ל.11עיין להלן שם. ובירושלמי: ורבנין אמרין לקרן חומשין, אין לשבועות חומשין. דבר אחר, ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו. א"ר זירא ותני כן וכו'. ובנוע"י נדחק שם מאד בפי' הירושלמי, והוא סובר שיש כאן מחלוקת, ור' זירא והברייתא (כלומר, ותני כן) מסייעים לדבר אחר, עיי"ש. אבל לפי פשוטו אין שום מחלוקת ולפי ה"דבר אחר" הלימוד הוא מן "בראשו", כלומר, אם אינו משלם "בראשו" אינו משלם חומש, כדרשת הת"ק בבבלי ס"ה ב' ועוד. ודברי ר' זירא אינם שייכים ל"דבר אחר", ו"תני כן" פירושו, כדברי ר' זירא, כרגיל בירושלמי. ור' זירא מוסיף שיש עוד הבדל בין ר' יעקב וחכמים שפוטרים גם מקרבן, עיין מ"ש בפירוש הירושלמי לעיל ח"ו (נזיר), עמ' 518. וכן בס"ז נשא, סוף עמ' 230: והשיב את אשמו בראשו, כשהוא בראשו מביאין עליו חומש ואשם, ואין מביאין על תשלומי כפל ועל תשלומי ארבעה וחמשה חומש ואשם. וכן בתו"כ סוף ויקרא פכ"ב הי"א, כ"ח ע"ד: המשלם בראש מוסיף חומש ואין משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' מוסיף חומש.
ברם בבבלי כאן ס"ה ב' מוסיף על דברי החכמים: ר' שמעון בן יוחאי אומר אין חומש ואשם משתלם במקום שיש כפל וכו'. והסיקו בבבלי שם שאף לחכמים מביא אשם, ואין חולקים על ר' יעקב אלא בחומש. ברם במכילתא משפטים ספט"ו, עמ' 302, הובאו דברי ר' שמעון כדרשה על הפסוק שם ומסיים: כל המשלם את הקרן חייב לשלם את החומש, ושאינו משלם את הקרן פטור מהחומש, ולא נזכר שם אשם, ואין מדבריו ראיה לא לכאן ולא לכאן שהרי שם לא הובאה המחלוקת של ר' יעקב והחכמים, וממילא מותר לומר שר"ש סובר שהוא הדין שפטור גם מן האשם, כשיטתו בבבלי וכשיטת החכמים כאן.
34-35. זה אינו בא מכח בעלים, אלא מכח שבועה. כלומר, חומש ואשם אינם באים מכח החיוב לבעלים, שהרי בלא נשבע אינו חייב חומש ואשם, אלא לכפרה בעד שבועת השקר, וההודאה היא שמחייבת אותו קרבן, והואיל והוא משלם כפל, הרי לא הודה אלא אחר שבאו עדים, ואין הודאתו הודאה אמיתית, כפירוש בעל ח"ד. ועיין בירושלמי שבועות הנ"ל, ומ"ש בנזיר, עמ' 518 הנ"ל (בהערה 11).