40. שני שוורין שהיו רועין וכו'. כלומר, ובין הניזוקין ובין המזיקין, כל זוג מהם היו של בעלים יחידים. והחידוש הוא משום הסיפא.
41. ספק שהן המיתום. כ"ז נשמט בכי"ו בטעות, וישנו בד ובכי"ע.
42. ואם בידוע שהן המיתום הרי אילו משלמין וכו'. כלומר, אם לא היו שם שוורים אחרים כלל, ויש כאן אומדנא דמוכח12עיין מ"ש לעיל שורה 37, ד"ה ולעצם. שהם המיתום,13ומדברים בשעה שאין להסתפק בכך שמא נגחו הניזקין אחד את השני, כגון שהיו גדועי קרנים, וכדומה. אבל אם אינו ידוע אם שניהם המיתו את השנים, או אחד מהם המית את השנים, אנו מחייבים את המזיק את הממועט, ואם היה אחד מן הניזוקין גדול ואחד קטן, ומן המזיקין אחד תם קטן ואחד מועד, חייב לשלם מתם הקטן בעד שניהם, ומניחין שהוא נגח את שניהם.
43. ואם בידוע שהשחורין המיתו את הלבנים וכו'. כלומר, שהעדים ראו שהשחורים המיתו את הלבנים,14עיין במצפה שמואל שהעיר לברכות נ"ג א'. אלא שלא הבחינו מי הזיק את מי, כלומר, איזה לבן הזיק שחור זה, או את השני, אבל כאן ברור ששנים הזיקו שנים (ולא אחד את השנים), הרי דינו כלעיל, והמזיק משלם את הממועט.
45. היו הניזוקין של שנים והמזיקי' של אחד וכו'. דינן כלעיל, ולא נשנו אלא משום הסיפא שלהלן. ובכי"ע נראה שהיה כתוב מתחילה: המזיקין של שנים והניזוקין של אחד, ותוקן כלפנינו.
50. והניזוקין משמנין ביניהן. פירש בעל מ"א: נוטלין לפי הערך, כגון שור של ראובן שוה מאתים ושל שמעון שוה מאה, והמזיקין הגדול שוה מאה והקטן שוה עשרים, נמצא שמשלם את הקטן כולו, דהיינו עשרים, ומהגדול משלם חמשים, נמצא משלם שבעים, נוטל ראובן שני חלקים ושמעון חלק אחד. ועיין בבלי ב"מ פ"ז א' ובהגהות הגר"א שם. והארכנו בזה להלן ב"מ פ"ו הכ"ז, ד"ה משמנין. והפירוש של "משמנין" בבבלי בכורות אינה אלא מליצה, אבל אף שם התוכן הוא כמו כאן. ופשיטא שאין הניזוקין יכולים לגבות כלום אלא אם כן נותנין הרשאה לאחד.
זה נוטל לפי שלו וכו'. כלומר כל אחד נוטל לפי הערך של שורו וניזקו, והוא פירוש למשמנין.
50-51. היו הניזוקין של אחד והמזיקין של שנים וכו'. בכי"ו: הניזוקין של שנים ונמחק "שנים" (ע"י נקודות) ובגליון: אחד. וכ"ה בד ובכי"ע, אלא שהסדר שם: היו המזיקין של שנים והניזוקין של אחד.
51. ספק שהן המיתום, ספק ממקום אחר מתו. כלומר, אם העדים ראו ששני שוורים המיתו שור אחד, אבל לא ידעו אם המזיקין הם של שני הבעלים, או ממקום אחר באו. ובכי"ע: היו המזיקין של שנים והניזקין של אחד אף על פי שבידוע שהשחורים המיתו את הלבנים הרי אילו פטורין שזה אומר לו שלך המית וזה אומר לו שלך המית. ובכי"ו בטעות: שהן המתים.
52. ואם בידוע שהן המיתום. כלומר שלא היו שם שוורים אחרים, והם ראו ששני השוורים המיתו שור אחד (ולא ראו מי המית את השור השני, וכל אחד מהם יכול לטעון: של חברי המית) הרי אילו משלמין בקטן וכו'. ובכי"ו בטעות: שהן המתים.
53. ואם בידוע שהשנים המיתו את השנים וכו'. בניגוד לרישא שלא ידעו בוודאי אלא על שנים שהמיתו אחד מהם.
55. והמזיקין משמנין ביניהן. כלעיל, שורה 50, ד"ה והניזוקין.
58. בזמן שכולם באין לבית דין וכו'. כלומר, ששני הניזוקין והמזיקין באין כולן לדון, כל אחד יכול לומר שלך המית לזה.
59. אין כולן באין לבית דין, חייבין. כלומר שרק תובע אחד בא לבית דין ע"י הרשאה של שני הניזוקין, ודינו כשני מזיקין וניזק אחד כשידוע ששניהם הזיקו (מנ"ב).
שנים שזרקו שתי אבנים וכו'. כל הברייתות עד סוף הפרק בירושלמי ספ"ג, ג' ע"ד.