22. כיצד משלם במותר חצי נזק, שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים וכו'. וכן בירושלמי פ"ג הי"א, ג' ע"ד.4אלא ששם בטעות "הראשון משלם לשני", וצ"ל להפך, כהגהת המפרשים. והביאה הרי"ף בפ"ג סי' ס"ז והעתיקה בנ"י שם, וכן הוא אצל ר' ברוך הספרדי.5הובא בס' הנר לר"ז אגמאתי 11 ע"א. ופירשוה הראשונים הנ"ל שהברייתא עונה על שני תמין שנגחו זה את זה,6וכן פירש גם רבינו יהונתן, עמ' 88, עיין בהערות ר"ש פרידמן שם. והחידוש הוא שאם נאבד אחד מהם (עיין בנ"י שם בשם הרא"ה) מנכים את הנזק מיד ולא הפסיד הניזק. וכן לרב נחמן שסובר בשני שטרות שזה גובה וזה גובה,7בבלי כתובות ק"י א', עיי"ש. כאן, כיון דזכי להו רחמנא למיגבי ממיטב, זהו מיטב שלהם שיעמוד כל אחד בשלו. ועיין בשי"ק בירושלמי כתובות פי"ג ה"ט, ד"ה יליף, שהעיר עליו במ"ש כאן, אות ט'. ועיין עיטור, עסקא, הוצ' רמא"י, י"ג ע"ב.
ברם לפי כ"ז העיקר חסר מן הספר, ולפנינו חושבנא בעלמא, ואף על המשנה גופא שאלו בתוספות ל"ג א', ד"ה שני, שהיא משנה שאינה צריכה. ולפי פשוטו נראה שהברייתא שלנו מפרשת את הסיפא של משנתנו: "תם במועד משלם במותר חצי נזק", כיצד? שור שוה מנה (כלומר תם) שנגח שור שוה מאתים (כלומר, מועד) הכחישו חמשים זוז (כלומר, ונתחייב כ"ה זוז) חזר האחרון והכחישו שלשה של זהב (כלומר ע"ה זוז) האחרון (כלומר, המועד) משלם לראשון חצי דינר זהב. נמצא לפי זה שמנכים נזק כנגד נזק, ועל מותר הנזק משלם חצי נזק. והוא כשיטת הרא"ש בפ"ג סי' י"ג, ודייק שם מלשון רש"י שאף הוא סובר כן. וכן היא שיטת הריא"ז בפסקיו במקומו (הוצ' הרא"י וורטהיימר, עמ' מ"ח) והוכיח כן בקונטרס הראיות שלו ראייה ד' (ולא זכינו לאורו). וכנראה שמשום כך הביאה הרי"ף.
אבל רוב הראשונים שהבאנו לעיל, ד"ה כיצד, חולקים וסוברים שאין מנכים נזק כנגד נזק.8וכן פוסק הר"מ בספ"ט מהלכות נזקי ממון, ר' ישעיה הזקן, הוצ' רא"י וורטהיימר, עמ' ט"ו, ועיין גם בשטמ"ק במקומו. וכן משמע מן הירושלמי כתובות הנ"ל, שהרי לפי פירוש הרא"ש "משום שהתחילו באחת אין כאן חבלה אלא המותר", אין כאן עניין כלל לשני שטרות.9והירושלמי מפרש שאפילו תם במועד ומועד בתם שאחד משלם מגופו והשני מן העלייה, ואבד התם מנכים לו משום שמיד יש חיוב כנגד חיוב, ואחד מבטל את השני
24. שור שוה מאתים וכו'. ירושלמי פ"ג הי"א, ג' ע"ד, בבלי ל"ד א'.
24-25. (חזר האחרון והכחישו). וכ"ה בד, אבל בכי"ע חסר, וכן נכון, ולפנינו אשגרה מלעיל.
25-26. שאילמלא לא הזיקו היה יפה שמנה מאות זוז. בבבלי מסיים כאן: נותן כשעת הנזק. אבל בתוספתא ובירושלמי ממשיך ומתנה: עד שלא עמד בבית דין והשביח אין לו אלא כשעת נזקו. וברור מן הסיום שהניזק תבע את המזיק שישלם לו החצי ממה שהיה ראוי להשביח אלמלי הזיקו, והוא כפירש"י בלשון שני, שרש"י ותוספות דחאוהו. וכבר העיר בח"ד שמלשון התוספתא מוכח כלשון שני שברש"י. ולא סיימו כאן מה דינו אם השביח אחר שעמד בדין, שהרי דבר פשוט הוא שאין לו לניזק אח"כ על המזיק כלום. ועיין להלן.
27. [משעמד בדין] הכחיש, אין לו אלא כשעת עמידתו בבית דין. הוספתי ע"פ כי"ע. אבל גם בד ובירושלמי חסר. ובירושלמי מסיים: אלא כשעת עמדתו בבית דין בלבד. ומלשון זו משמע שהניזק מקבל פחות ממה שהוא תובע. ולפיכך נראה שבירושלמי קיצרו והכוונה להיכחיש אחרי שעמד בדין, ולפיכך אמרו שאחרי העמדה בדין אין להם זה על זה כלום, ואין הניזק יכול לטעון שמחמת המכה הכחיש. אבל בבבלי גורס: כחש, כשעת העמדה בדין, כלומר, ולא כשעת הנזק, שהיה כחוש פחות, מפני שהניזק טוען "קרנא דתורך קבירא ביה", ומחמת המכה כיחש, ומשלם כשעת העמדה בדין.
27-28. [השביח המזיק אם עד שלא עמד בבית דין השביח אין לו אלא כשעת נזקו]. הוספתי ע"פ ד וכי"ע. ובכי"ע גורס: השביח את המזיק, ומלשון זו משמע קצת (עיין מ"ש בתוכ"פ ח"ג, שבת, עמ' 212, הערה 40) שבעליו השביחוהו ופיטמוהו (בד חסרה המלה "את"), ולפיכך השבח הוא של המזיק. ובבבלי ל"ד א' הנ"ל: שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק וכו', ר"ע היא, והכא במאי עסיקינן כשפטמו. ופירש הראב"ד בחידושיו, עמ' פ"ד, שאין הניזק נותן לו כלום, ואין דינו כשותף מפני שכל זמן שלא עמדו בדין עדיין אין דעתו של ניזק על השור, ולאו שותפות גמורה היא, ואייאושי מייאש ניזק מההיא פטמא, ומזיק נמי לאו אדעתא דשותפותא קא מפטים.
28-29. [הכחיש אין לו אלא כשעת עמידתו בבית דין]. כ"ה בד. וכן בירושלמי הנ"ל: אמר ר' לא כיני מתנית'10נ"ל שצ"ל: תני מתנית' (= מתניתך), כסיגנון הירושלמי ביבמות פ"ט ה"ד, י' ע"א, כתובות פי"ב ה"ז, ל"ד ע"ג. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 162. השביח המזיק, אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו. הכחיש, אין לו אלא כשעת עמדתו בדין. וכן בבבלי הנ"ל: שבח מזיק, נותן לו כשעת הנזק. כחש, כשעת העמדה בדין. והדין פשוט שאם הכחיש המזיק אין לו אלא כשעת העמדה בדין, שהרי אינו משתלם אלא מגופו. ועיין בבלי הנ"ל. וגם בכי"ע חסרה בבא זו.
29-30. אם משעמד בבית דין והשביח, אין לו אלא משעת עמידתו בבית דין. והוא כמו שאמרו לעיל שעד העמדה בדין כל השבח של המזיק, אבל אם השביח אחרי שעמדו בדין אין לו לניזק אלא משעת עמידתו בדין, ובכגון דא דין הניזק כשותף ויש לו לניזק בשבח אחרי עמידה בדין כדין שותף. והלשון "אין לו אלא" (במקום "יש לו") הוא באשגרה מן הבבות לעיל.
30. הרג שורו של חבירו, הוקרה בהמה וכו'. עיין בח"ד מה שתמה על בעל מחנה אפרים בה' נזקי ממון סי' א'. ובאמת לאו מעצמו אמר כן, והוא כותב שם: מצאתי בחי' מכ"י המכונים לה"ר יונה זלה"ה שנסתפק בזה, אי דינו של מזיק כגזלן לענין יוקרא וזולא וכו'. עוד ראיתי בתשובה למהר"ם ז"ל שכתב דמזיק דינו כגזלן.11כלומר, המזיק משלם כשעת הנזק, כשם שגזלן משלם, כמשנת ב"ק רפ"ט, ועיי"ש במלא"ש. ועיין בבלי י"א א'.