118. גנבים שנכנסו במחתרת ועשו תשובה, כולן חייבין להחזיר. ירושלמי פ"י ה"א, ז' ע"ב (ושם חסרה המלה "כולן"). ופירש בח"ד אעפ"י שאי אפשר להוציא מהן ע"פ ב"ד (קי"ד סע"ב ומקבילה בסנהדרין ע"ב א'), מ"מ אם עשו תשובה, כולם חייבים להחזיר, כדי לצאת ידי שמים, עיין ב"מ צ"א א' ובתוספות שם ד"ה בבא, ובדק"ס שם עמ' 270, הערה ה'.
119. עשה אחד מהן תשובה אין חייב לשלם אלא על חלקו בלבד. בפירוש בעל מגן אברהם כתב: צ"ע דאמרינן במדרש סוף פרשה מקץ עשרה שנמצאו בגניבה אחד מהם נתפס ע"י כולן. ובס' משנת ר' יעקב להגר"י שור, י"ט ע"ד, סי' מ"ב, תמה על כמה מן המחברים שנעלמה מהם תוספתא זו דמפורש דבחבורה שגנבו אין כל אחד חייב אלא על חלקו בלבד, ואף אם אי אפשר לו להשתלם מהאחרים וכו'. ואין מכאן ראייה מוכרחת, שהרי האחרים אינם חייבים אלא לצאת ידי שמים (שנתחייבו בנפשם), ובזה אין אחריות וערבות בעד אחרים. ושוב תמה על פירוש בעל מ"א הנ"ל, וכתב: וליתא כן במדרש כי אם עשרה שנמצא גניבה ביד אחד מהם כולם נתפסים וכו'. ואין הדבר כן, ובב"ר פ"ה, ב', עמ' 1033: עשרה בני אדם שנמצאו בגניבה אין אחד נתפס על ידי כולם (כלומר, בתמיה), ובמיוחס לרש"י שם: כיון שכולכם בעצה אחת כולכם חייבים. ובפי' הרמב"ן על התורה שם מ"ד, י': כי אין חיוב בעשרה שגנבו בלתי אם נועדו בה בהוסדם יחד ללכת לגנוב, ולקח אחד מהם את הגניבה לדעת כולם, אז יתחייבו כולם. ואף במיוחס לרש"י שם הביא פירוש מעין זה. ועיין בב"ר פצ"ב, ח', עמ' 1147. מ"מ לעניין דינא יוצא מן המפרשים שם שאם היו בעצה אחת, כולם חייבין, וכן דעת רש"י בב"מ ח' א', ד"ה ואילו. ברם כפי שאמרנו אין ראייה ממחתרת שמתחייבים בנפשם. ועיין מ"ש לעיל פ"ז הי"ג, שורה 63, ד"ה על זה נאמר חולק.
119-120. אם היה מוציא ונותן לפניהם חייב לשלם על הכל. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. והוא מפני שעיקר הגניבה היתה על ידו, עיין בשו"ת הריב"ש סי' רס"ו. ובנתיבות המשפט סי' ל"ד סוף ס"ק ה' הסביר את דבריו שהגנב השני לא הוסיף שום קניין על הגנב הראשון, ונתחייב הראשון. ואף כאן חייב המוציא לבדו, ואף במחתרת חייב לצאת ידי שמים ולשלם את הכל. ועיין במשנת ר' יעקב הנ"ל שהעיר על שו"ת חות יאיר סי' רי"ב בעניין חבר גנבים שאחד עלה בסולם ונכנס לבית והשני עמד ברחוב, וזה זרק הגניבה לתוך חיקו וברחו. ושם ברור שהיו כולם בעצה אחת, ועיין מש"ש.