93. שנים שהיו באין במדבר וכו'. ירושלמי פ"י ה"ד, ז' ע"ג.
94-95. תניי בית דין הוא שיהא זה שופך את דבשו ומציל מימיו של חבירו, וכשיגיע ליישוב נותן לו דמי דבשו וכו'. לכאורה משמע שתנאי ב"ד הוא שנותן לו דמי דבשו, שהרי מן הדין מחוייב להציל את חבירו במקום סכנת נפשות, אלא שהייתי סבור שאם לא התנה עמו אין לו שכר כליו ופועל כלעיל.49ועיין בתוספות ס' ב', ד"ה מהו, ברא"ש שם סי' י"ד ובשטמ"ק קי"ז ב'. ופשוט שבעל המים רשאי לעשות כן בעל כרחו של בעל הדבש. ועיין מ"ש לעיל, שורה 85–86, ד"ה ר' יוחנן, בשם הראשונים. אבל בירושלמי הנ"ל חסרה הסיפא "וכשיגיע לישוב נותן לו דמי דבשו", ולפי זה התנאי הוא שעליו לשפוך את דבשו.
ומה שאמרו "וכשיגיע ליישוב" פירושו שמותר לו לבעל הדבש לסרב לקבל את הכסף במדבר, שהואיל והטילה עליו התורה להציל אותו ולחייב את בעל המים בדמים דינו כאילו לוה ממנו ביישוב. אבל לא נתבאר כאן אם משלם לו דמי הדבש כשוויין במדבר שהוא פעמים ביוקר,50וכמו שאמרו בב"ר פמ"ט, ד', עמ' 503: מן יהיב לך חמר במדברא, מן יהב לך קופד במדברא. ופעמים בזול, באין קונים.