75. אין פורטין לא מתיבת המוכסין וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"י מ"א.
76. אבל פורט לו דינר, ומחזיר לו את השאר. בבבלי קי"ג א': תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר (כגירסת כל כה"י וראשונים) לו את השאר. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים, ערך ר' חייא בריה דרב נחמן, עמ' רפ"ז, מביא את כל הברייתא שלנו בשם התוספתא, ומוסיף: ובגמ' דידן בהגוזל בתרא תנא אבל נותן לו דינר וכו'. ובס' הנר לר"ז אגמאתי, 52 ע"א: תנא בתוספת בבא קמא דנזיקים אבל אם יש עליו פרוטות וכו', והכניס את פירושו לגוף ההבאה. והרי"ף והרמב"ם השמיטו הלכה זו.34ועיין בחי' הראב"ד, עמ' ש"י, שהביא פירוש משונה לברייתא זו. ועיין בהערה ל"ב שם, ועיין בחי' הרשב"א שם. ושמא חסרה ברייתא זו לפני הרי"ף והר"מ בתלמוד, ונכנסה לתלמוד ע"פ הר"ח, כרגיל בספרים בברייתות שפותחים ב"תנא", עיין מ"ש לעיל סוף יומא, 834, ד"ה ר' לעזר בר"ש. וסברו שמשנתנו חולקת, שהרי התלמוד לא הביאה, ולא נשנית בדבי ר' חייא ור' אושעיא. וצ"ע בדבר.
76-78. נתחלפו לו כלים בבית האומן, אינו רשיי לשתמש בהם, וילך הלה [ויבקש את כליו, בבית האבל ובבית המשת', רשאי להשתמש בהם, וילך הלה] מיד ויבקש כליו. השלמתי ע"פ ד' וכי"ע, אלא שבכי"ע: וילך הוא מיד וכו'.
וכן מעיד לנו בעל יחוסי תנו"א הנ"ל: ומסיק בתוספת' נתחלפו לו כלים בבית האומן אינו רשאי להשתמש ילך ויבקש את כליו, בבית האבל או בבית המשתה, רשאי להשתמש בהן, ויבא הלה ויבקש את כליו. כך מצאתי בשלש' ספרי', כי מפני שהשיטה מוחלפת מגמ' דידן כמו שכתבתיה (כלומר, לעיל), לא רציתי לסמוך עד שבדקתי בכל אותן שבאו לידי, ושוין בגרסתן. אבל בהגוזל בתר' בירושלמי (ה"א, ז' ע"ב) בתחלתו מייתי להא ונשנת כמו בגמ' דידן (ב"ב מ"ו א'), אבל שנשנת בלשון נתחלפו לו בבית האומן ישתמש בהן ויוצא ויבקש את שלו, בבית האבל, או בבית המשתה, אל ישתמש אלא יצא ויבקש את שלו. ולא ברור לי אם דוקא הוא הירושלמ' לפי שבכל מקום התוספת' והירושלמי שוין, ובכאן (כלומר, בירושלמי) נותן טעם אחד לרישא וסיפא (כלומר, בשתיהן אומר: יצא, או יוצא, ויבקש את שלו), ובגמ' דידן נמי מסיק ברישא עד שיבוא הלה ויטול את שלו.35בסיפא חסר היה לפניו בבבלי "עד שיבא הלה ויטול את שלו", עיין בהעתקתו לעיל שם. ואינו גם בה"ג ב"ב, ד"ו ק"ב ע"א. אבל ישנו בה"ג הוצ' ר"ע הילדיסהיימר, עמ' 415. וברוב רובן של הראשונים.
והעיד לנו רבינו שבבבלי ב"ב הגירסא בברייתא זו מוחלפת (וכ"ה בכל הנוסחאות, וכן יוצא מתוך הסוגיא עצמה) והירושלמי אינו מתאים כאן לתוספתא, שלא כרגיל. ואשר לתוספתא הרי רבינו הדייקן נאמן עלינו שהעתיק בדיוק, ויש לנו לכל הפחות חמשה עדים (אינני מונה כי"ו מפני ההשמטה) על עיקר ההלכה, ושלשה עדים על הסיומים, כלומר, ברישא גורס: ילך ויבקש את כליו, ובסיפא גורס: ויבא הלה ויבקש את כליו. ושיטת התוספתא היא שבאומן שהוא שומר שכר ואחראי בעד הכלים, הרי אין דרך בני אדם לבוא בעצמם וליטול את כליהם, והאומן הוא שנותן להם, ואם החליף דינו כגזלן שנותן דבר שאינו שלו, ולפיכך אסור להשתמש בהם, אלא ילך (כלומר, האומן) ויבקש את כליו ויחזיר לו. אבל בסיפא בבית האבל, או בבית המשתה, שהרבים מבקרים שם, אין אחריות הבגדים על בעל הבית, ומצוי שמחליפים שם את הבגדים, ואם יהיה אסור לו להשתמש בהם יצטרך לצאת בלי הבגד שלבש כשנכנס, ובכגון דא אין דרך בני אדם להקפיד על כך, שהרי חילופו בידו, ורשאי להשתמש בהן, ויבוא הלה (שכנגדו יותר טוב) ויבקש את שלו.
ואשר לירושלמי ששנה: נתחלפו כליו בבית האומן ישתמש בהן ויצא ויבקש את שלו, הרי העמידה ר' חייה הגדול: אלא כגון הדין בר קורא שכל הנוטל מאצלו נוטל ברשות, וכל המניח אצלו מניח ברשות. ופירושו, במקום שאין גנבים וכל אחד מאמין לחבירו, ואצל אומן זה היו מניחים כלים לתקן ברשותו, וכל אחד כשתוקנו כליו היה נוטלן ברשותו, והוא מעין ההלכה שבתוספתא ביחס לבית האבל ולבית המשתה. אבל בסיפא בוודאי חולק הירושלמי על התוספתא.
וברייתא זו נשנית אגב "אין פורטין" שלעיל (עיין חי' הרשב"א קי"ג א') ואגב "גנב שנטל" שלהלן.
ובבבלי ב"ב מ"ו א' הנ"ל: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ? אמר רב יתיבנא קמיה דחביבי36והוא ר' חייא הגדול שבירושלמי, אלא ששם: אמר ר' בא בר חנא לא הוה ר' חייה חביבי פתר לה, אלא כגון הדין בר קורא וכו', כלעיל. ואמר לי וכי אין אדם עשוי לומר לאומן חכור לי טליתי וכו'. ויש כאן מסורת דומה, אבל אחרת, ואין להכניס את פירוש הבבלי לתוך הירושלמי.