28-29. בהמה שהיתה מהלכת כדרכה ברשות הרבים, נפלה לגנה וכו'. במשנתנו פ"ו מ"א: נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית. ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה. ובמכילתא דרשב"י:50משפטים כ"ב, ד', סוף עמ' 195. ושלח את בעירה. בהמה שהיתה מהלכת כדרכה ברש' הרב' ונפלה לגינה ונהנת אם שלא מאליה51כ"ה בקטע אוקספורד. ובכי"פ: שילחה מאליו. משלם מה שנהנת, ואם מאליה משלם מה שהזיקה. ובבבלי נ"ח א' (למשנתנו הנ"ל): היכי נפל ? רב כהנא אמר שהוחלקה במי רגליה. רבא אמר שדחפתה חברתה וכו'. ופשוטה של לשון במכילתא הנ"ל כרבא, והיינו שלא מאליה, משום שדחפתה חברתה.
ובמבוא לנוה"מ למו"ר ז"ל, עמ' 117, פירש "שלא מאליה", היינו שנפלה, ו"מאליה" - שקפצה, והיא כמשנתנו פ"ב מ"ג: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם מפני שהן מועדין. וכן שנינו להלן פ"ב ה"א: הכלב והגדי שנפלו והזיקו הרי אלו פטורין, קפצו והזיקו הרי אלו חייבין. וכן בירושלמי למשנתנו הנ"ל, ג' ע"א: אית תניי תני שקפצו. אית תניי תני שנפלו. אמר ר' יוחנן כיני מתניתא שקפצו, נפלו לא בדא. ועיין בבלי כ"א ב', ובמבוא לנוה"מ הנ"ל.
29-30. מצדי הרחבה ומתוך החנות משלמת מה שנהנית. וכ"ה גם בד. והוא שיבוש כמעט ברור, וצ"ל: מה שהזיקה, כמו שהוא בכי"ע ובמשנתנו פ"ב מ"ב, וכמו שהגיהו המפרשים. והסופרים טעו מפני ההמשך בסמוך, כיצד משלמת מה שנהנית. אבל קרוב לוודאי שהברייתא מפרשת את משנתנו הנ"ל שמזכירה כמה פעמים "מה שנהנית".
30-31. אומ' כמה אדם רוצה להאכיל את בהמתו מה שאכלה היא אינו ראוי ל[ה]אכילה. וכ"ה בכי"ע ובד. ובד נשמטה המלה "ראוי" בטעות. וכנראה, שצ"ל: הוא אינו וכו'. וכבר פירשתי בתס"ר במקומו ע"פ התוספתא נדרים פ"ב ה"ט ש"ראוי" פירושו רגיל. ושם נשמטה המלה "ראוי" בכי"ע, כשם שנשמטה כאן בד. אבל כל הראשונים העתיקו משם "רגיל", עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה במקומו (ח"ז), עמ' 434. וכן בירושלמי ב"מ פ"ג, בכיר"ז, שורה 53, פירושו כן, עיין מש"ש.
ובבבלי כ' א': וכמה. רבה אמר דמי עמיר. רבא אמר דמי שעורים בזול. תניא כוותיה דרבה. תניא כוותיה דרבא. תניא כוותיה דרבה, ר' שמעון בן יוחי אמר אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד. תניא כוותיה דרבא, אם נהנית משלמת מה שנהנית. כיצד, אכלה קב או קביים, אין אומרים תשלם דמיהן, אלא אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אעפ"י שאינו רגיל. ורבו הפירושים בברייתא זו.52עיין במפרשים שמסביב לרי"ף ובטחו"מ סי' שצ"א ובנו"כ שם. ולפי פשוטה הכוונה שאם הבהמה אכלה קב, או קביים של שעורים, ובעליה אינו רגיל להאכילה שעורים, אלא תבן, או עמיר (עיין במשנת שבת ספ"ז), אומדין כמה אדם רוצה להוציא מעות ולגרום הנאה לבהמתו ולהאכילה שעורים, אם ימצא שעורים בזול.53וכמה מפרשים פירשו שהכוונה גם לשיעור האכילה, כלומר, שאם אכלה הרבה, אינו משלם יותר ממה שהוא רגיל להאכילה, עיין לעיל הערה 52, ובפיה"מ להר"מ פ"ב מ"ב. ברם הלשון "קב או קביים" מוכיחה קצת שלא אכלה כשיעור, עיין להלן בתוספתא ב"מ פ"ח הי"ב ובבבלי שם צ"א א'. ואפשר שנקטו שיעור זה ע"פ השיגרא, עיין בבלי כאן נ"ח ב'. והוא לשון רגילה מאד, עיין בקונקורדנציא של קוסובסקי לבבלי, ערך קביים. ועיין להלן בסמוך ומ"ש בשם הירושלמי.
31-32. לפיכך אם אכלה חיטין הראויות לה הרי זו פטורה. וכ"ה גם בד ובכי"ע. וכל המפרשים הגיהו (ע"פ הירושלמי, עיין להלן): חיטין הרעות לה. ואין להגיה נגד שלש נוסחאות. ובבבלי הנ"ל: לפיכך אכלה חטין, או דבר הרע לה פטורה. ואין ספק שחיטין הוא דבר הראוי לה, כלומר, שדרכה לאכול אותן, אלא שאם אוכלת חטים כדי שביעה מתריזה. וכן להלן בבבלי מ"ז ב': ואכל חטין והתריז ומת. יתר על כן, אפילו כשהיא אוכלת חטים ומתריזה מצטערת היא אם לא נותנים לה לאכול יותר, עיין בבלי ב"מ צ' א' וברש"י שם, ד"ה והתריזה. ומשום כך אין רגילים להאכיל חטים לבהמה, אפילו אם יהיו בזול מאוד, משום שהיא מתריזה בכדי שובעה, ומצטערת כשאוכלת פחות מידי שובעה.
וברור שלפי גירסתנו, וגם לפי גירסת הבבלי, לא הזיק המאכל לבהמה (שלא אכלה הרבה, או שהיא בריאה מאד), שאם לא כן הרי אי אפשר לדבר על "מה שנהנית", ואדרבה הרי הוזקה, (לפיכך וכו') והשאלה צריכה להיות על בעל הפירות, ולא על בעל הבהמה. וסוף הברייתא בין שהוא המשך הבבא שלעיל, ובין שהוא מפרש את משנתנו ("ואם נהנית משלמת מה שנהנית") מוכיח שמשלמת מה שנהנית, פירושו דמי שעורים בזול, ולפיכך אם אכלה חטים, או דבר אחר שאין רגילים להאכיל אותה, אין כאן שומא, ואפילו אם היה מוצא חטים בזול מאד, לא היה מאכיל אותה, ואם לא הוזקה מזלו גרם. ברם אם הוא משלם דבר קבוע (דמי תבן, או דמי עמיר), ואין כאן אומדנא כלל, הרי כאן שאכלה ונהנתה ולא הוזקה, למה יהא פטור.
ועכשיו נבין גם את דברי הירושלמי פ"ב ה"ד, ג' ע"א: רב אמר אכלה שעורים משלם תבן (כלומר, שיעור קבוע בלי אומדנא). והתני ר' חייה ופליג, לפיכך אם אכלה חיטין שהן רעות לה הרי זו פטורה. והיא הבבא שלפנינו, והירושלמי סבר שהיא מפרשת את משנתנו ("מה שנהנית"), ובדרך כלל אומדין כמה נהנתה באכילתה, וכמה היה מוכן לשלם, כדי להאכיל אותה מה שאכלה, אבל אם אכלה מאכל שלא היה מאכיל אותה אפילו בזול, פטור, והוא שלא כרב. וגם בירושלמי הכוונה "חיטין שהן רעות לה", שאין מאכילין אותה חטים מפני חשש התרזה, אבל אין ספק שהוא מאכל הראוי לה, כלומר, דרכה לאכול חטין, אם יניחו לה. ובלא הוזקה עסיקינן, ולפיכך יש כאן הנאה בלא נזק. ועיין בפ"מ, ואף הוא לא הגיה בירושלמי, אלא שלא ברר את דבריו.
32. שינת ואכלה, משלמת מה שהזיקה. במלחמות להרמב"ן רפ"ב: ועוד מצאתי בתוספתא בהמה שהיתה מהלכת כדרכה וכו', שינתה ואכלה משלמת מה שהזיקה וכו'. והביא רבינו את הרישא, כדי לרמוז שאין כאן שינוי באכילה אלא בהליכה, שלא הלכה כדרכה ואכלה, אלא קפצה ואכלה, ועיין בחי' הרשב"א ס' א' שהביא את המקבילה בירושלמי פ"ב ה"ד, ג' ע"א. ועיין על עצם העניין להלן.
33-34. היתה קופתו מופשלת לאחוריו ברשות הרבים, פשטה פרה ואכלה, משלמת מה שהזיקה. ובבבלי כ' א': אמר אילפא בהמה ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת, מאי טעמא גבי חברתה כחצר הניזק דמי. לימא מסייע ליה היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת. כדאמר רבא בקופצת, הכא נמי בקופצת. ופירש"י שבקופצת תולדה של קרן היא, ולפיכך אין ראייה מן הברייתא (התוספתא שלנו) לאילפא, משום שהיא מדברת ברה"ר וחייב חצי נזק, משום תולדה של קרן, וכן פירש באו"ז סי' קט"ו, ועיי"ש סי' קט"ז. וכבר תפס הרמב"ן במלחמות הנ"ל על פירוש זה, שהרי בתוספתא מפורש "משלמת מה שהזיקה", ובירושלמי הנ"ל מפורש: משלם נזק שלם, הרי לך שחייבת פירושו חייב נזק שלם. וכן השיגו ברא"ה ובריטב"א (לפי נ"י שם סי' ל"ו) מן התוספתא ומן הירושלמי. ועיין בחי' הרשב"א הנ"ל באריכות. ומטעם זה הכריעו הראשונים כשיטת ר"ח והרי"ף, שחייבת נזק שלם, שכל מקום ברה"ר שהוא גבוה, ואין הבהמה יכולה להגיע אליו אלא בקפיצה, כרשות היחיד דמי. ועיין בירושלמי כאן בריש פירקין, והעיר עליו הרשב"א הנ"ל. ועיין לעיל, שורה 28, ד"ה והמזיק בכרמלית.
34. מסאוי שנתון על פתח החנות חציו בפנים וחציו בחוץ וכו'. בד ובכי"ע: משאוי שנתון וכו'. וכן בבבלי כ' א': דתני ר' חייא משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ וכו'. אבל בפיה"ג כלים פט"ז, עמ' 43: ואמרינן בבבא קמא תני ר' חייה סוי מקצתו בפנים וכו', ופירש הגאון לעיל שם שהוא סוי הוא סוג, עיי"ש, ובהערות מו"ר במקומו. וכן בירושלמי הנ"ל: סוג שנתון בפתח החנות וכו'. וצ"ל בתוספתא סאוי שנתון וכו', כלומר, קופה קלופה מנצרים, עיין בפיה"ג שם. ובירושלמי שבת פ"י ה"ב, י"ב רע"ג: סרוד שמקצתו מבפנים ומקצתו מבחוץ וכו', ואף הוא דומה בעיקרו לסוג, אלא שחלליו יותר גדולים מן הקופה, עיי"ש בירושלמי. וכן הגיה ר"י לוי בהערה בעמ' 54.
35. פשטה פרה פיה לתוכו ואכלה הרי זו פטורה. וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בירושלמי הנ"ל: ופשטה פרה את פיה ואכלה ממנה משלם נזק שלם. והטעם הוא שהסוג שבפתח נחשב כרשות היחיד (מפני אגניו), ודינו כלעיל. ובבבלי הנ"ל: אכלה בפנים חייבת, אכלה בחוץ פטורה וכו', אכלה על מה שבפנים חייבת, על מה שבחוץ פטורה.54כלומר, שגילגלה את הסוי לחוץ ואכלה, והיא חייבת על מה שהיה מונח בתחילה בפנים, ופטורה על מה שהיה מתחילה בחוץ. איבעית אימא כי קאמר ר' חייא בפתילה דאספסתא.55כלומר שגילגלה את הכל ואכלה בחוץ, אלא מכיון שהשחת עליו ארוכין, וכשהיא גוררת חלק ממנו כולו נמשך אחריו, הרי כולו כמונח במקום אחד, והולכים אחרי הבהמה, והיינו אחרי המקום שאכלה בו. וכנראה, שלפנינו ברייתא בבלית, ומדברים בסוג מלא ירקות שעליהם ארוכים. והבהמה פשטה את צוארה מרה"ר ואכלה מפתח החנות והיא פטורה (כשמואל בבבלי כ"א א') אפילו על חלק הירק שבתוך החנות, הואיל כשמתחילה הבהמה לאכול מקצת מן הירק נגרר השאר אחריו (ע"פ ח"ד). ואין בכך דוחק, עיין בירושלמי שבת פ"י רה"ב, י"ב רע"ג, בבלי שם צ"א ב'.