א שקדשי מזבח עושים תמורה. כתב הר"ב ודוקא בהמות כו'. דכי קתני אעיקר זיבחא. ומש"ה לא תני ולד. ותמורה כדאיתא בגמרא. וכבר כתבתי כיוצא בזה ברפ"ב ע"ש:
משום פגול נותר וטמא. כתב הר"ב כולהו בשלמים כתיבי ושלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו כו' פי' דטמא כתיב ג"כ בכל הקדשים. שנאמר (ויקרא כ״ב:ג׳) כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו'. והדר כתיב בשלמים (שם ז') והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו. ואטמא שנויה ברייתא זו בת"ק דיבמות דף ז' ולענין פגול ונותר לא נכתב אלא בשלמים וצריך לומר דיליף להו בג"ש. דנותר יליף מטמא בג"ש דחלול חלול. ופגול מנותר בג"ש דעון עון. שכתבם הר"ב בספ"ד דזבחים וכ"כ התוס':
ולדן וחלבן אסור. פירש הר"ב לאחר פדיונן כו'. כגון דאיעבור כו' לפרקינהו לא אלימא מלתא למתפס פדיונן. דכיון דאיעבור לפני פדיונם קדשו מיד למ"ד [רפ"ה] במעי אמן הם קדושים. ואפי' למ"ד בהווייתן ובשעת הוייתן אמן חולין. מ"מ תפסינהו קדושה בשעת הוייה. תוס' [ד"ה ולדן]. ועיין בפי' הר"ב במשנה ב' פ"י דחולין. ושם ובמשנה ג" פ"ב דבכורות. נשנה ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד ושיירינהו הכא ושייר נמי הקדש עלוי דלקמן:
ואין נותנים מהם לאומנים בשכרם. פי' הר"ב דאמר רחמנא ועשו לי מקדש משלי. גמ'. ופי' הר"ב דהיינו מקדשי בדק הבית כלומר שאין בהן לכהן כלום כדלקמן: