והרי חטאת בעלת מום. כתב הר"ב אבל תמימה כו'. וכל הנך אליבא דרבי כו'. דהא בכולהו איכא למידק יביא מאלו ומאלו הא הביא מאחת מהן השני יוליכם לים המלח כדאיתא בגמ'. ומיהו איכא סוגיא אחרת דכ"ג ע"ב דמשני דלא תידוק הא הביא מאחד מהן השני יוליכם לים המלח דזימנין אזלי לים המלח וזימנין לנדבה. לרב הונא כדאית ליה ולר"א כדאית ליה והאי דתנא מאלו ומאלו. ולא תנא יביא מאחד מהן. משום דמלתא דפסיקא ליה קתני דהאי ודאי תקנה גמורה היא. בלא שום חלוק. אבל אי תנא יביא מאחד מהן בעי לחלוקי בין משך ללא משך לרב הונא. ולר"א בין אבודין לשאינן אבודין. וה"נ איכא לתרוצי בחטאת בעלת מום:
וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שנתכפרו הבעלים. וכתב הר"ב דמתכפר בשאינה אבודה מודים שאבודה מתה. ולישנא דמתניתין דקאמר אין חטאת מתה אלא כו'. ה"ק אין חטאת מתה ודאי. בין אבודה בין אינה אבודה אלא כו'. וכן לרב הונא ה"ק. אין חטאת מתה. דלא נוכל למצוא לה תקנה. אלא שנמצאת אחר שכפרו. דאז אין לה תקנה. תוס'. ומ"ש הר"ב דטעמייהו דרבנן דסברי המפריש לאבוד לאו כאבוד דמיא רמינן עלה בגמ' מהא דתנן ברפ"ו דיומא בשני שעירי יוה"כ שמת א' מהן משהגריל יביא זוג אחר. ופי' שם הר"ב דשני שבזוג ראשון יקריב. דב"ח אינן נידחין ותנן התם שהשני ירעה כו'. שאין חטאת צבור מתה. הא דיחיד מתה ואמאי. דהא האי בתרא שהפרישו כמאן דמפריש לאבוד דמפני הראשון שמת הפריש שנים אחרים. וש"מ דכאבוד דמי. דהא נתכפר בראשון חברו של אבוד. וזה שלא נאבד [לא הוא] ולא חברו. אזלי למיתה אי הוה דיחיד. ומשנינן ר' היא. וכתבו התוס' סוף ד"ה וטעמא. דלרב הונא לא פריך. דאיכא למימר דהוי כי משך אחת מהן בלא המלכת ב"ד. דשניה למיתה אזלא ביחיד. ואפי' לרבנן ע"כ. ויראה לי שמטעם זה הוא דפסק הרמב"ם כרב הונא. הואיל ולר' אבא סתם מתני' דיומא דלא כרבנן. והך טעמא עדיפא ממ"ש הכ"מ דמשום דלר"א הנך בבות דהכא כרבי ולא כרבנן. וכמ"ש הר"ב בדבור והרי חטאת כו' ולכך פסק כרב הונא. שהרי כתבתי גם שם דאיכא סוגיא אחרת בגמ'. דאתאן אף לרבנן.