ומקדישים אברים ועוברים אבל לא ממירים. כתב הר"ב. דבהמה בבהמה כתיב. וכן פירש"י ולא דייקי דהא עובר קרי בהמה ברפ"ד דחולין כח"ש הר"ב. אלא מהקישא דר"ש וכמ"ש כבר בפ"ק משנה ג'.
רבי יוסי בר ר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה. פי' הר"ב קדיש ולוקה כו'. אבל בכה'"ג לקדשים אם בעל מום הוא דקי"ל דמקדיש בעל מום למזבח. שהוא לוקה. כדפי' הר"ב ספ"ח דמנחות. ומ"ש הר"ב דהקדש טעות אינו הקדש ברפ"ה דנזיר. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"י בר"י דליכא [מאן] דפליג עליה וכ"כ הרמב"ם. ויש לתמוה דבפ"ק משנה ה' מפרש דר"י מוקי יהיה. לולד קדשים שעושה תמורה. ולא אתפרש בגמ' כלל דר"י מייתי ליה לשוגג כמזיד מקרא אחרינא א"כ ש"מ דלדידיה לא אתרבי שוגג כמזיד. והיינו נמי דתנן ר"י ברבי יהודה אומר בלשון פלוגתא. וראיתי בכ"מ ריש הלכות תמורה שהביא לשון הרמב"ם. והלכה כר"י בר' יהודה. ואין חולק עליו. וכתב ואני אומר. אפי' אם היה נמצא מי שחולק עליו. הלכתא כוותיה דר' יוסי ב"ר יהודה מדאפליגו אמוראי אליביה. ועוד דאמרינן בפ"ק. גבי הא דתנן ר"י אומר הולד עושה תמורה. ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד. אלמא רבנן הכי ס"ל. ע"כ:
רבי אלעזר אומר הכלאים והטרפה כו'. עמ"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות. ומ"ש הר"ב ולא דמו לבעל מום. דיש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן. [ויוצא דופן לא חשיב ליה מין שאר בהמות. רש"י]. מאי אמרת טרפה איכא במינה. לא דמיא לבעל מום [וחשיבא כטמאה דמיא לה במלתא אחריתא] בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה גמ'. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"א דליכא מאן דפליג עליה. וכ"כ הרמב"ם. ואשכחן טובא דתנן בלשון פלוגתא ואין חולק כמ"ש בפ' בתרא דבכורים. וראיתי להכ"מ שכתב בסוף פ"א מה"ת. וק"ל שבתוספתא תני דלת"ק עושין תמורה. וי"ל שמאחר שבמשנתינו לא הזכירו כן משמע דסבר תנא דמתני' דליתא להאי תוספתא. ע"כ: