[אות קכ] שם בהר"ב ד"ה למטה. אלא ד"א מצומצמות. ודעת תוספות בפירקין (דף צ"ט ע"ב) דבעי' ד"א חוץ מעובי דבילה:
[אות קכא] תוי"ט ד"ה בכותל. בפני הכותל. וכי אמרינן למטה מי' ברוחב ד' הוי כרמלית וכשאין רחב ד' הוי מקום פטור היינו בתשמיש מסויים כגון ע"ג כותל או עמוד אבל אויר כגון פני הכותל דבר הנדבק בו לא הוי רשותא לנפשיה אלא אי למטה מי' הוא הוי רה"ר גמור ולמעלה מי' מקום פטור עכ"ל רש"י (פ"ק דף ז' ע"א) ד"ה חייב. ובתוס' שם דר"ת ס"ל דמ"מ בעי' שיהא פני הכותל רחב ד' דבעי' הנחה ע"ג ד' וריב"א ס"ל דלא בעי' ד' דכיון דנח בפני הכותל וראה את הקרקע חשוב כמונח בקרקע:
[אות קכב] שם בתוי"ט ד"ה הזורק. גמרא גמירי לה. בירושלמי פריך על דעתיה דבן עזאי דמהלך כעומד דמי אין אדם מתחייב על ד"א ברה"ר לעולם דנעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר ומשני משכחת לה בקופץ. ובשבת (דף ח' ע"ב) תוס' ד"ה בשלמא לבן עזאי כתבו והש"ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה עלה וכן קלוטה לרע"ק אע"ג דכמי שהונחה דמי בזורק ד"א ברה"ר חייב ול"א כמי שהונחה תוך ד"א ברה"ר. וריב"א מספקא ליה כיון דבד' אמות ברה"ר לא אמרי' מהלך כעומד דמי אע"ג דבעלמא כעומד דמי לבן עזאי אם חייב לב"ע אפי' עמד לפוש תוך ד"א אם לאו וכן אם לא עמד וכו' וכן קלוטה לר"ע אם אמר כמי שהונחה דמי חוץ לד"א אפי' קלטה אחר כו' כיון דתוך ד"א לא אמרינן עכ"ד. (וקשה לי לאידך צד דמ"מ בסוף ד' אמרי' לב"ע מהלך כעומד וכן לרע"ק קלוטה כמי שהונחה א"כ מעביר ח' אמות ברה"ר לבן עזאי וזורק ח' אמות לרע"ק לחייב שתים בנודע וחזר ונודע דבסוף ד' הוי כמונח ואח"כ הוי עוד מחדש מעביר או זורק וצ"ע) וקשה לי דלכאורה נפשט ספיקתם מסוגיין בדף צ"ז ע"ב מרה"י לרה"ר ועבר ד"א ברה"ר ר"י מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עליה מחייב היה ר"י שתים א' משום הוצאה וא' משום העברה דאי ס"ד חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי הא אפיק לה מרה"י לרה"ר ע"ש. והיינו דרבנן לא ס"ל דקלוטה כמי שהונחה שתהיה כמו שהונחה משיצאה מפתח הבית דחזרה ונעקרה לסוף ד' ור"י סובר דכמי שהונחה כשיצאה מפתח הבית וחזרה ונעקרה ונחה לבסוף וע"ש ברש"י. הרי דאלו לא מחשבינן להונח בתחלת ד' וחזרה ונעקרה לא היה מחייב משום העברה דבהעברת ד"א ברה"ר בעינן שיהיה עקירה ברה"ר תחלת ד' והנחה בסוף ד' (ומ"ש תוס' בסוכה (מ"ג א' ד"ה ויעבירנו כו') וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו' וטעם ראשון נראה א"כ משמע לכאורה דאם עוקרו מכרמלית ומעבירו ד"א ברה"ר חייב. נראה דרק כוונתם דלטעם א' י"ל דחיישינן לענין דיעמוד לפוש בינתיים והוצאה ליכא דהא לא הוציא מרה"י ומטעם מעביר איכא כיון דעמד לפוש הוי אח"כ עקירה ברה"ר. ואולם בתוס' עירובין (ל"ג א') כתבו דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב משום מעביר ד"א ברה"ר והובא דבריהם בח"ר שבת (צ"ז א') וצ"ע הרי דחייב לר"י משום מעביר אף ע"י קלוטה. ול"א דממנ"פ אם תדין להקלוטה להונחה להוי כהונחה בכל אמה ואולי יש לחלק דהתם דכבר היינו דנין קלוטה להונחה לענין דנגמר מלאכת ההוצאה מרה"י לרה"ר מש"ה ממילא הוי אח"כ עקירה גם לענין מעביר ד"א. ודוחק:
אבל עוד תמה אני בדבריהם איך הונח להם בתירוצם דזורק לרע"ק הוא משום דזורק ד"א ברה"ר הלכתא גמירא לה. הא עדיין יקשה מסוגיא הנ"ל דלר"י חייב ב' משום הוצאה ומשום מעביר. וע' תוס' שבת (פ' א') ד"ה והא אמר רבא דהוכיחו מסוגיא דעירובין דר"י לא ס"ל דקלוטה באויר כהונחה דמי אלא דר"י מיירי במתגלגל על הקרקע ברה"ר. וא"כ בזה תשאר הקושיא דנימא בכל אמה הוי כמונח דהא ההלכה דזורק משכחת לה באינו מתגלגל על הקרקע דלא הוי כמונח וכן למה דתירצו תוס' (עירובין צ"ח ע"ב) דלר"י לא הוי כמונח אלא באומר כ"מ שתרצה תנוח אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל"א בי' קלוטה כמי שהונחה דמי וקשה ג"כ כהנ"ל. דבאומר כ"מ שתרצה תנוח אמאי חייב לר"י משום מעביר נימא דכל אמה ואמה הוי כמונח. וההלכתא מתקיימת באינו רוצה שתנוח עד סוף ד' דלא הוי כהינחה וה' יאיר עיני: