[אות ז] תוי"ט ד"ה ועדיה. הואיל והיה לה עדים שלא נטמאה. ואף דבשבויה אפילו עבד ושפחה נאמנים כדקתני בכתובות (בפ"ב מ"ט). מ"מ אפשר דבני משפחתה חששו להחמיר על עצמן וחכמים אמרו להם לפי דעתם דמ"מ כיון דאתם מאמינים שהורהנה תאמינו ג"כ שלא נטמאה ודוחק. וביותר היה נראה דעדים היה עבדה ושפחתה דאין נאמנים בשבויה כדאיתא בסוגיא דכתובות וכ"כ התי"ט בכתובות שם. ומדינא אין נאמנים כלל שהורהנה דזה אפי' עבד ושפחה דעלמא אין נאמנים לאסור. אלא דאצל בני משפחתם היו נאמנים ומדינא אסורה להם כדאמרינן פרק ג' דקדושין (דף ס"ו א') אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה. ולזה אמרו חכמים להם נהי דשפחתה דידה לא מהימן עלה. מ"מ זהו רק ביש עדים שנשבית ואנו באנו להאמין לה מדין עדות אבל הכא דכל האיסור רק מכח דמהימנת להם. ממילא גם להתיר ראוי לכם להאמינה. ומיירי אפי' אם לא העידו דלא נטמאה תכ"ד של העדאתן דהורהנה. דמ"מ כיון דמדינא א"נ לאסור אלא דמצד דמהימנא לכם. ממילא מהימנא ג"כ על שלא נטמאה. וזהו לשיטת הסוברים בתשובת הרשב"א דאי מהימנא לך לא מצד שיש רגלים לדבר בענין זה שכך היה אלא בעי' דווקא דמהימן ליה דאינו משקר בשום פעם ושפיר הוי ממנ"פ: