השוחט את הפרה וחילקה בר"ה מהך ירושלמי מבואר היטב שיטח רש"י והרמב"ם ז"ל אשר לכאורה קשה להבין וכבר הקשה הרמב"ן והרשב"א ז"ל במס' שבת [דף קמ"ח ע"ב] גבי הלואת יו"ט אם נתנה ליתבע מתיב ר"ת בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בר"ה אם הי' החודש מעובר ושמיט וכו' ואם לא נתנה ליתבע מאי משמט וכו' ופירש"י ז"ל דה"ג ואי לא נתנה ליחבע מאי משמט כיון דאין ב"ד נזקקין לכופו שמיטה היא ועומדת ול"ג א"א בשלמא נתנה ליתבע וכו' כונתו דהי' הגירסא הישנה א"א בשלמא נתנה ליתבע משום הכי משמט דקרינא ביה לא יגוש אלא א"א לא נתנה להתבע אמאי משמט וכ' רש"י ז"ל דלא גרסינן זאת אבל הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל גרסי שפיר בפירוש כגירסא הישנה וה"פ אלא א"א לא נתנה לתבע מאי משמט אי שלא יגוש הא שמוט ועומד הוא ואי אמרת משמט שצ"ל משמט אמאי הא לא קרינא ביה לא יגוש ורש"י ז"ל פי' אי אמרת בשלמא וכו' שלא לצורך משום דפי' מאי משמט הא שמוט ועומד הוא ואינו מחוור שא"כ הי' יכול לתרץ סיפא שצ"ל משמט אתי אלא ש"מ מתרוייהו פריך ומשום. דכתיב לא יגוש כדפירשתי עכ"ל הרמב"ן ז"ל פלוגתתן היא דרפ"י ז"ל ס"ל דקרינן ביה שפיר לא יגוש אעפ"י שלא נתנה לה תביעה ובאמת הי' יכול לתרצו מאי משמט דצ"ל משמט אני אך הגמ' לא ניחא ליה לאוקמיה מאי משמט דצ"ל משמט אני כמו דלא ניחא ליה בסמוך להגמ' דמקשה מסיפא מאינו משמט ולא ניחא ליה למימר דאצ"ל משמט אני וסבירא ליה להגמ' דע"כ פירוש משמט הוא דאינו רשאי לתובעו ע"כ פריך הא בלא"ה שמוט ועומד הוא אבל הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל ס"ל דכיון דלא נתנה להתבע לא קרינן ביה לא יגוש ואצ"ל משמט אני ובהאי ירושלמי מתורץ שיטת רש"י ז"ל דע"כ דהגמ' פריך מאי משמט הא שמוט ועומד ולא ס"ד השתא דנפ"מ דצ"ל משמט אני כפי הס"ד דפריך בסמוך מסיפא קודם שמשני דצ"ל משמט אני דל"ל דפריך דאינו צ"ל משמט משום דלא קרינן ביה לא יגוש כיון דלא נתנה להתבע דהא מפורש בירושלמי בסוגיא דידן ר' בא בר ממל עמרם רב מתנא בשם רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתבעו השביעית משמטתו והתני [בניחותא] השוחט את הפרה וחילקה בר"ה פי' והוא הלואת יו"ט לא נתנה לתבע כדפריך וראוי הוא לתובעו בר"ה דכיון דס"ל להירושלמי דהלואת יו"ט לא נתנה להתבע וע"כ דאעפ"י שהלוהו ע"מ שלא לתובעו השביעית משמטת ואי דלא קרינן לא יגוש כדאר"ב בשם ר"א מכיון שהוא ראוי להאמינו כמו שהוא ראוי לתובעו כמו שהוא ראוי ליתן לו מעות כלומר דאף על פי שהלוהו על מנת שלא לתובעו רק שסמך על נאמנותו מכיון שהוא ראוי להאמינו שישלם מעצמו דמי כמו שהוא ראוי לתובעו ומכיון שהוא גברא שראוי הוא להאמינו ראוי לו ליתן מעות בלא תביעה שהוא תביעה ועומד מעצמו ודמי כמו שתובעין אותו וראוי לו ליתן מעות בלא תביעה דתביעה ועומד הוא מעצמו הואיל והוא ראוי ליתן מעות ושפיר קרינן ביה לא יגוש כיון דתביעה ועומד הוא וראוי ליתן מעות בלא תביעה כמו שכתב הכ"מ ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל דלא דמי למלוה חבירו לעשר שנים דהתם אין החוב מוטל עליו קודם הזמן משא"כ הכא עיי"ש ולפי הירושלמי הזה הוא כפתור ופרח דשפיר קרינן לא יגוש כיון דראוי ליתן מעות בלא תביעה דתביעה ועומד הוא מעצמו כיון דסמך על נאמנותו והאי סברא הוא ג"כ סברא דר' יהודא במתניתין דראשונה משמט הגם דהקפת חנות לא נתנה ליתבע כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דדרך להקיף בחנות ולקבוץ עד סך ממון ואז ישלם וא"כ ס"ל להרי"ק דאינו משמט ור"י ס"ל דראשונה משמט מפני שמקיף לו פעם שניה נעשית הראשונה מלוה דלאחר שהקיף פעם שניה הרי הוא תביעה ועומד מעצמו וראוי ליתן מעות מעצמו בלא תביעת הבע"ד וקרינא לא יגוש וזהו סברת ר"י ות"ק ס"ל דבהקפת חנות לאחר שהקיף פעם שניה לא נקרא תביעה ועומד ובע"מ שלא לתובעו ס"ל ג"כ דאינו משמט ועפי"ז ניחא שיטת רש"י ז"ל דע"כ לא פריך הגמרא ממתניתין דהשוחט את הפרה וחילקה בר"ה על מ"ד שלא נתנה להתבע אמאי משמט דאצ"ל משמט כיון דלא קרינן לא יגוש ובכ"מ דלא קרינן לא יגוש אצ"ל משמט אני כדכתב הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ז"א דשפיר קרינן לא יגוש דתביעה ועומד הוא מעצמו כההיא ירושלמי א"ו דפריך רק על לשון משמט הא שמוט ועומד הוא ולא ניחא ליה לתרץ דצ"ל משמט אני ז"א דס"ל כהס"ד דבסמוך כשפריך מהסיפא אבל באמת קרינא לא יגוש דיגוש ועומד הוא:
ועכשיו נבאר בעז"ה יתברך הירושלמי בפרוטרוט דפריך וכי מפני שמקיף לו פעם שניה נעשית ראשונה מלוה ומשני כא דתנינן השוחט את הפרה וחילקה בר"ה ואמר ר"א דר' יהודא הוא כלומר דהוא ממש סברת רבי יהודא כדמסיק וראוי הוא לתובעו בר"ה אלא כא דאמר רבי בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי להאמינו כמו שהוא ראוי ליתבע ומכיון שהוא ראוי לתובעו ראוי ליתן מעות כמו שפירשתי דאינו צריך לתובעו אלא הרי הוא תביעה ועומד ומסיק והיינו סברת ר' יהודא וכאן הואיל והוא ראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשית ראשונה מלוה ומביא הכא האי מימרא דר"א דר' יהודא היא משום דר"א אמר מימרא דידיה על הך מתניתין דהשוחט את הפרה וקאמר התם דזהו סברת ר"י עכ"פ ידעינן השתא סברת ר"י דכשמקיף לו פעם שניה נעשית ראשונה מלוה וכן נישנית הענין הזה על מימרא דר' בא בר ממל ר' עמרם רב מתנא בשם רב המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו והרמב"ם ז"ל פסק כרב דע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו כמו דמוכח ממתניתין דהשוחט את הפרה וחילקה בר"ה כמו דמוכח בירושלמי והא דקאמר ר"א דר' יהודא הוא היינו דזה סברת ר"י ג"כ דכשמקיף לו פעם שניה נעשית ראשונה מלוה משום דהוא תביעה ועומד ות"ק לא ס"ל דבזה דמקיף פעם שניה נעשית ראשונה תביעה ועומד אבל במלוה ע"מ שלא לתובעו כולהו ס"ל דמשמט וע"כ פסק ג"כ דמשמט ובמס' שבת [דף קמ"ח] מפרש כפירש"י ז"ל ומתורץ קושית הראב"ד ז"ל על פסק הרמב"ם ז"ל דהשוחט את הפרה וחילקה בר"ה דה"ק דהיאך פסק כמתניתין דהשוחט את הפרה הא הירושלמי מדמי הא לדר"י והוא ז"ל פסק כהת"ק אבל לדברינו ניחא דלא קאמר רק דר"י א"ל ג"כ דינו רק מכח הסברא דנקרא תביעה ועומד מעצמו שפיר קרינן ביה לא יגוש ורבנן נמי מודו בזה רק דס"ל דבהקפת חנות לא מהני תביעה ועומד דבלא"ה אינו משמט דאינו משמט אלא מלוה אבל לא הקפה כדאיתא לקמן דהת"ק ס"ל דבמלוה הדבר תלוי משא"כ השוחט את הפרה דלא הוי הקפה כדאיתא בכ"מ ז"ל דאי לא הי' יו"ט היה נותן לו הדמים מיד לא חשיב הקפה אלא מלוה עיי"ש ודו"ק: