דף א ע"ב ר"ח אמר הפקיר קמה וחזר וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה מה בין קמה לשיבלין קמה וכו' שבלין עבר והפריש מהן תרומה ה"ז תרומה ר"ח בשם ר"ח אף בהקדש כן מיליהון דרבנן פליגין דאר"י בשם ר"י ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך במה שיש לך ואין לו את חייב ליתן לו יצא הפקר שידך וידו שוין בו אר"י חבורה הי' מקשה הרי הקדש הרי אין ידך וידו שוין בו כמו שידך וידו שוין בו אר"א במה אנן קיימין אם בשנתמרח הכרי ברשות ההקדש אמרה תורה ראשית דגנך ולא של הקדש ראשית דגנך ולא של הפקר אלא כי אנן קיימין כשהפקיר שבלים וחזר וזכה בהן בהפקר פטור ובהקדש חייב בהפקר פטור מההיא דאר"י בשם ר"י ובא הלוי וגו' בהקדש חייב מן הדא הקדיש קמה ופדה קמה וכו' מה בין הקדש ומה בין הפקר הפקר יצא ידי בעלים הקדש לא יצא ידי הגזבר אר"א אף ידי הבעלים לא יצא מאחר שאומרין לו פדה את ראשון ע"כ. והירושלמי הזה צריך ביאור דמאוד קשה לשיטת ר"ח דס"ל אף בהקדש כן דהקדיש שבלים וחזר וזכה בהן פטור אף שלא נתמרח ברשות הקדש כמו הפקר הא באמת משנה מפורשת היא הקדיש קמה ופדה קמה עומרין ופדה עומרין חייב וכמו דמקשה הירושלמי באמת ונראה לפענ"ד לפרש בע"ה בטוב טעם דלכאורה נדייק מאי מסיים הירושלמי הפקר יצא ידי בעלים הקדש לא יצא ידי הגזבר אמאי נקט הגזבר הו"ל למימר הקדש לא יצא מרשות הקדש אלא הענין הוא כך דר"ח ס"ל דהקדיש שבלים וחזר וזכה בהן פטור מן הטעם דאין ידך וידו שוים בו כמו שידך וידו שוים בו [ולכאורה יש מקום לומר דר"ח פוטר בהפקיר שבלים וחזר וזכה בהן אף לאחר מירוח דהגם דנתחייב לאחר מירוח מ"מ ההפקר פוטרו מן הטעם דר"י בשם ר"י. ולכאורה יש לדייק מירושלמי דפריך אהקדש מהקדיש קמה ופדה קמה עומרין ופדה עומרין דהוא מסיפא דע"כ מקמה לא קשה כלום וע"כ פי' המפרש דמקשה מסיפא דהוא עומרין ופדה עומרין ועכ"ז אין רוחי שקטה מזה דמאי קושיא מעומרין דהא המשנה הזו מיירי בפיאה ופיאה קצירת שבולת הראשונה מחייבת בפיאה ועומרין הוי כמו לאחר מירוח כמו דגרסינן בירושלמי בפ"ק דמס' פיאה אר"י קצירת שבולת הראשונה דומה למירוח וא"כ מיירי לאחר מירוח ובלאחר מירוח אף בהפקר חייב במעשרו' וא"כ מאי פריך וא"ל דסמיך אסיפא דסיפא כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין ז"א דהא הך כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות שנוי' ב' פעמים במשנה בפיאה פ"ד מ"ה ובחלה פ"ג מ"ג ופריך הירושלמי ולמה תנינן חרי זימני ומשני אחת למירוח ואחת לשליש וכו'. ר' בא מפרש לחלה למירוח לפיאה לשליש עיין בשנו"א ז"ל דמפרש בטוב טעם דב' זמנים לתבואה במס' מעשרות פ"א אחת לשליש לענין אכילת קבע ולמירוח הוא זמן ב' לענין אכילת ארעי וצריך להיות ב' הזמנים ביד הבע"ב אבל בזמן אחד מן אלו הזמנים אם היה תחת יד הקדש הרי פטור לפיכך בפיאה מיירי מענין הזמן הראשון באם הקדיש במחובר קודם הבאת שליש ופדאה חייבת לאחר שהביאה שליש ופדאה חייבת ובחלה מיירי בהזמן של הגורן דהוא מירוח דאם פדאה קודם מירוח והקדישה אחר שהביאה שליש ופדאה בין שליש למירוח חייבת ואם הקדיש אחר מירוח ופדאה חייבת דאין פטור בהקדש רק אם הי' ב' הזמנים תחת יד הקדש וא"כ הו"ל לאתויי הך משנה דחלה המתחלת הקדיש עיסתו עד שלא גילגלה דשם מסיק כיוצא בו המקדיש פירותיו דשם מיירי לענין מירוח ואם הקדיש קודם המירוח ופדאה חייבת והוא שבלים דמוכח מהך מתניתין דהקדיש שבלין וחזר וזכה בהן חייב דאי מהך מתניתין דפיאה לא מוכח מידי דהאי עד שלא באו לעונת המעשרות משמע קודם הבאת שליש דהוא בקמה ובקמה גם בהפקר לא פקע חיוב התרומה והגמ' בא להוכיח דהפקיר שבלין וחזר וזכה בהן בהפקר פטור ובהקדש חייב ומאי הוכחה איכא על שיבלים בהך דינא דהך מתניתין דפיאה דמיירי בקמה וגם א"ל דפריך מן משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין והא מזה נמי לאו הוכחה לענין הפקיר שבלין דאימא נמי מיירי בקמה כיון דהך מתניתין מיירי במחובר] מ"מ קשה מאד לומר דר"ח ס"ל בהפקיר שבלין לאחר מירוח פטור דכן כתבו כל הפוסקים ראשונים ז"ל עיין בר"ש ז"ל בפיאה פ"א דאם הפקיר לאחר מירוח חייב לכולא עלמא כיון דנתחייב במעשר תו לא פקעה. וע"כ הירושלמי פריך מסיפא דסיפא דהך בבא דמשבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין ומשמע ע"כ מכיון דמשבאו לעונח המעשרות לעולם חייב אף בשיבלין והקרא דובא הלוי ממעט הפקר דידך וידו שוין בו דאין לו בעלים וקרא קאמר חלק עמך משמע דיש לו בעלים וכן בהקדש ג"כ אין לו בעלים והכל שוין בו דאין ידך וידו שוין והכל שוין דהא אין להקדש בעלים וע"ז משני דלא דמי הפקר להקדש דבהפקר יצא ידי בעלים והוי כההיא דגרסינן במס' תרומות בירושלמי אתם פרט לתורם שאינו שלו מה את עביד לי' כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו מה נפיק מביניהון הפקיר כריו ומרחו וחזר וזכה בו [והנו"י ז"ל גריס דמירחו קודם הפקר והדין עמו] אין תעבדיני' כתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיני' כתורם של חבירו תרומתו תרומה פי' דמיבעיא ליה במה עיקר הקפדה אם עיקר הקפדה דלא יהא תורם את של חבירו ודוקא בדבר שהוא של חבירו או דהקפדה אף בדבר שאינו של חבירו ונ"מ בתורם דבר הפקר אם קפדינן על של חבירו דוקא לפיכך בהפקר הוי תרומה ואם קפדינן בדבר שאינו שלו בהפקר נמי אינה תרומה ופשיט נשמיעיני' מן הדא הגונב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן אחד שאין בהקדש תשלומי כפל מני התורם לאו הגזבר ואת אמרת תרומתו תרומה הרי דלא כתורם של חבירו כלומר דהקדש דמי להפקר דלפיכך יכול הגזבר לתרום משום דלא הוי של חבירו אלא שאינו שלו ועיקר הקפדה על של חבירו ע"כ גבי הפקר נמי הוי תרומתו תרומה וכו' אר"א גיזבר כמאן דאינון בעלים ודלא כר"י דר"י אומר הוא גיזבר הוא אחר ע"כ כלומר דבהקדש חשיב הגיזבר כבעלים וא"כ לא דמי הפקר להקדש ומצינו מחלוקת האמוראים בזה אם גיזבר כבעלים או כאחר וע"כ ר"ח סבר כמ"ד גיזבר כאחר וא"כ הקדש אין לי בעלים כמו הפקר והגם דבזה אינו שוה הקדש להפקר דהפקר ידך וידו שוין בו והקדש אין ידך וידו שוים מ"מ כיון דהקדש אין לו בעלים כמו הפקר ואין ידך וידו שוים בו כמו שידך וידו שוים בו וא"כ כמו דפטור בהפקר מהאי קרא דובא הלוי כן נמי בהקדש פטור מקרא דובא הלוי וע"ז פריך ממתניתין ופריך כ"ז קשה מה בין הפקר מה בין הקדש ושפיר קאמר ר"ח וע"ז משני דלא כמו שסובר ר"ת דהקדש הוי כמו הפקר ז"א דהפקר אין לו בעלים אבל הקדש יש לו בעלים דהוא הגיזבר דגיזבר כמו דאינון בעלים ומדויק מאוד הפקר יצא ידי הבעלים הקדש לא יצא ידי הגיזבר ולא נקרא הקדש אין לו בעלים כמו הפקר דהפקר יצא ידי הבעלים אבל הקדש יש לו גיזבר וגיזבר כמו דאינון בעלים. ולפ"ז קשה על ר"ח דהאיך פליג על המתניתי ז"א משום דהך פלוגתא דאמוראים אם הקדש יש לו בעלים דהוא כגיזבר או דדמי להפקר ואין לו בעלים הוא פלוגתא ג"כ בין תנאים דגרסינן במס' ב"ק דף ע"ו אמרי בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קטבח דהקדש קטבח לא דמרי קטבח אבל אמכירה לחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים וכו' אמרי מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא דראובן ע"כ וגרסינן בברייתא דף ע"ט גנב ומכר והקדיש וכו' מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ע"כ ומקשים התוס' ז"ל ע"ז מברייתא למתניתין דמתניתין פוטר על ההקדש וברייתא מחייב על ההקדש ומתרצים התוס' ז"ל לחלק בין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח דבקדשי מזבח לא חשיב הקדש כמכירה ובקדשי ב"ה חשיב כמכירה עיי"ש והרמב"ם ז"ל פסק דהקדש לא חשיב כמכירה אף בקדשי ב"ה ולעולם פטור מן ד' וה' על הקדש ותמהו נושאי כליו של הרמב"ם ז"ל הוא ע"כ מוכרח לחלק בין קדשי מזבח לב"ה ונראה לפענ"ד דשפיר אזיל הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק בפ"ח מה' נזקי ממון כהך ברייתא המובא במס' ב"ק (דף י"ג ע"ב ודף מ"ד ע"ב) באין פלוגתא להלכה פסוקה יתר ע"כ אר"י אפילו נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו וגו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד ופי' הרמב"ם ז"ל דכוונתו דיהא לו לו בעלים דהועד בבעליו כתיב ואם מכר קודם גמר דין חייב ודפטור רק בהפקיר והקדיש דאין לו בעלים עי' בלח"מ ז"ל דכתב כן וכן מבואר בהרמב"ם ז"ל מפורש. א"כ לפנינו דהקדש אין לו בעלים כמו הפקר וא"כ ע"כ דאין הלכה כהך ברייתא דדף ע"ט דגבי ארבעה וחמשה חייב בהקדש לב"ה דלו יהא דיצא מרשות הבעלים ולא אמרינן מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן בהקדש ב"ה מ"מ לא נכנס לרשות בעלים דהגיזבר לאו כבעלים וחשיב הקדש כמו הפקר דיצא מיד הבעלים וע"כ פטור בנגח ואח"כ הפקיר ונגח ואח"כ הקדיש משום דאין לו בעלים ואילו מכר לאחר חייב ורק כל פטורא דהפקר משום דאין לו בעלים ובעינן והועד בבעליו ודכותיה הקדש אלמא חשיב הקדש כמו הפקר דאין לו בעלים וע"כ דפטור מד' וה' בגנב והקדיש אפילו בקדשי ב"ה משום דאין לו בעלים. ואילו גנב והפקיר בודאי פטור מד' וה' כן נמי בהקדיש דלא חשיב הקדש כמכירה והא דבעי הגמ' למימר דלפיכך פטור במתניתין אהקדש דלא חשיב מכירה משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן היא לשיטת ר"י דכבר כתבו התוס' ז"ל דהך קושית הגמרא מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים קאי אליבא דר"י דרשב"ל אוקי בדף ס"ח ע"ב כשהקדשו בעלים ביד הגנב. וא"כ שפיר פריך הגמרא דר"י ס"ל במס' חלה ומעשרות דגיזבר כבעלים וא"כ שפיר פריך מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים דלא תשיב כהפקר אלא כמכירה דגזבר כבעלים ומשני מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ולא נפיק מרשות המקדיש אבל לפי מה דקיי"ל דנגח ואח"כ הפקיר ונגח ואח"כ הקדיש פטור וע"כ ס"ל דגזבר כאחר ולא כבעלים ולפ"ז אפי' בהקדש ב"ה דנפיק מרשות המקדיש נמי פטור מטעם דלא חשיב כמכירה ולפ"ז הברייתא דדף ע"ט דס"ל דגנב והקדיש משלם תשלומי כפל גבי הקדש ב"ה דחשיב כמכירה ע"כ דס"ל דגזבר כבעלים. וע"כ לא קשה על ר"ח דמה יעשה בהך מתניתין דהקדיש קמה וכו' דז"א דר"ח ס"ל דגיזבר כאחר הוא ולפיכך מדמי הקדש להפקר כמו בהפקר אין לו בעלים וידך וידו שוים כן נמי בהקדש דאין לו בעלים ולא קשה ממתניתין דהקדיש קמה וכו' ז"א דס"ל כהך תנא דס"ל דגיזבר כאחר ע"כ דמי הקדש להפקר אבל הגמ' דפריך באמת על המתניתין דהקדיש קמה מה בין הקדש להפקר וע"ז משני הפקר יצא ידי הבעלים אבל הקדש לא יצא ידי בעלים דהוא הגיזבר ס"ל דגיזבר כבעלים ולפיכך לא קשה על ר"ח דהוא ס"ל כמ"ד דגיזבר כאחר. [ובזה ניחא נמי הירושלמי דפ"ג דפאה ופ"ד דפסחים הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הרבעי וכו' וחייב בשביעית ר"ז בשם ר"י ושבתה הארץ וגו' ר"ח ב"א בעי קומי ר"מ לאוכלו בלא פדיון אי אפשר שאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון ולפדותו אין אתה יכול לו נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית א"ל הגיזבר מחלפן ביד אחר עכ"ל פי' דרך חליפין הדמים מותרין כן פי' בנו"י ז"ל ולכאורה קשה הא איתא בת"כ ומובא בתוס' ז"ל במס' יבמות דף כ"ב ובסוכה דף מ' ע"ב דאוכלין מן המופקר אבל לא מן המשומר ואם לא הפקיר פירותיו אסורין באכילה א"כ לפי זה האיך יאכל האוה קדש לא הפקירו והתוס' ז"ל מקשים אהא דשומרי ספיחין מהך דת"כ דהא אין אוכלין מן המשומר ומתרצים דלא מנעו בני אדם ליקח ואם הי' אדם רוצה ליקח לא היו מונעים רק ששמרו מחי' ועוף ואדם בלא"ה לא נטל כיון דידע ששומר לעומר וא"כ לא הוי מן המשומר דהא הבעה"ב הפקירו והקדש לא מנע שום אדם מליקח ועיי' בתוס' ז"ל ב"מ דף נ"ח ע"א הרי דס"ל להתוס' ז"ל בהך תירוצא דמשומר להק"ש אסור להדיוט עיי' בתוס' ב"מ נ"מ וא"כ הכא ההקדש לא הפקירו דהא אין הקדש יוצא בלא פדיון ובודאי הי' מונע הגזבר ביד אחר מליקח וא"כ האיך מותר להדיוט והא לא הוי מן המופקר. אבל לפי דברינו ניחא דע"כ לא בעינן מן המופקר אלא בדבר שיש לו בעלים אבל בהקדש דאין לו בעלים לא בעינן מן המופקר מכיון שאין ידך וידו שוים בו כמו שידך וידו שוים בו ועד כאן לא מקשים התוס' ז"ל אלא אשומרי ספיחים דנהי דהקדש לא חשיבי בעלים מ"מ מכיון ששומרים הוי מן המשומר אבל כשאין שומרים הגם דלא הפקירו מ"מ אין לו בעלים]. ומ"מ הרמב"ם ז"ל ס"ל כהך מתניתין דהקדיש קמה וכו' ומחלק בין הפקר להקדש דבהפקר פטור ובהקדש חייב ומחלק כההיא דר' אבין דהקדש לא יצא ידי הבעלים מאחר שאומר לו פדה את ראשון כלומר דאין ידו שוה כידך דידך קרוב לו יותר לפדותו ראשון מאחר ולא חשיבי ידך וידו שוין בו:
סליק פירקא בס"ד