מצוה - ראי' בעזרה ג' פעמים בשנה, כמ"ש שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך (טז, טז). ודרשו הש"ס בחגיגה דף א' (ב.) וז"ל: הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו', הכל לאתויי מאי, לאתויי סומא באחד מעיניו, ולאפוקי מדרבי יהודא בן דהבאי דאמר סומא באחד מעיניו פטור מהראיה, שנאמר יראה, כדרך שבא לראות כך [בא] ליראות, מה לראות בשתי עיניו כך וכו'. והנה הרמב"ם וכו', והתוספות כ' בשם רבינו תם.
ונראה לבאר בדרך רמז מוסר בסוד עולם שנה נפש א' בחי' עולם. ולפרש לשון חייבין, דמשמע חוב מצד הקליפות הנק' חוב, וז"א, כי זה התראות פנים בעזרה לקבל הקדושה מפנים עליונים.
לכן נ"ל לבאר פסוקי יתרו (שמות כ, יז) ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. והקשה הרב מהו' יוסף יעב"ץ (אבות פ"א מ"ג) דהוי שני הפכים בנושא אחד, תחלה אמר אל תיראו וכו', ואח"כ אמר למען תהי' יראתו על פניכם וכו'.
ונראה לי לבאר משנה באבות (פ"א מ"ג), אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא על מנת שלא לקבל פרס, ויהא מורא שמים עליכם. והספיקות רבו. וכבר ביארתי מזה במ"א. וכעת נראה לי לבאר גם כן לשון פרס שהוא לשון חצאין. וגם זה שייכות לסיפא ויהא מורא שמים עליכם, להוצעה שזכר ברישא.
ונ"ל דבש"ס דיבמות (סג.) ובריש טור א"ח, כי אינו נקרא אדם אלא הנשוי אשה, ומי שאינו נשוי נקרא פלג גופא. הגם שגם הפשוטא אמת, אבל יש בזה רמז מוסר, כי אדם הוא חומר וצורה, ועיקר התכלית שיעשה מחומר שלו צורה, וכמ"ש האלשי"ך בפ' כי תצא (דברים כא, טו-יז) בענין ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה, יעו"ש.
וכמו שהוא בדרך פרט כך הוא בדרך כלל, כי אנשי המוניים מישראל הם בעלי החומר, ושלומי אמוני ישראל צדיקי וכשירי הדור הם הצורה, ועיקר התכלית שיעשו מחומר צורה, וכמ"ש האלשיך בפסוק (שמות יב, ג-ה) ויקחו שה לבית, ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכינו וגו', מן הכבשים ומן העזים תקחו וגו'. כי עיקר תכלית בריאת היצה"ר כדי להכניעו בקדושה, וכמו שנאמר באברהם (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, שאפילו היצר הרע של אברהם אבינו היה נאמן לפניו יתברך וכו' (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).
ונ"ל וההקיש ענין עקידת יצחק הי' על אופן זה, לעקוד גבורת היצה"ר, להכניע החומר של היצה"ר תחת הצורה, וז"ש (רבות פ"ד מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו וכו'. וכן ענין יעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז), שיהי' מכניע שמאל בימין, וכמ"ש בזוהר. הגם שלא כתב זה האלשיך.
וז"ש דבר אל בני ישראל ויקחו איש שה לבית אבות שה לבית, כי שה גימטריא היצר, ור"ל שיהי' מושלים ביצרם, כמו האבות שמשלו ביצרם. וכן בש"ס דב"ב פ"ק (יז.) ג' לא שלטה בהם היצה"ר שנאמר בכל מכל כל וכו'. וז"ש ויקחו איש שה לבית אבות, שילכו אחר שרשן שהם האבות להביאו לבית, כי גם בו תעבוד את ה' וכו'.
ולי הכותב נראה, כי הפנימי הנקרא בית הוא הצורה, והחיצון החומר מצד קליפות היצה"ר שהוא נקרא בשר אדם, כי אדם מלגאו, וכאשר זכרנו בהקדמה, וז"ש ויקחו שה לבית, שיעשה מהחומר צורה, וזהו כניסתו הביתה, וק"ל.
ואם ימעט הבית מהיות משה, להכניעו כאמור, ולקח הוא ושכינו את השה שהוא היצה"ר, שיעשה דרכי התשובה בחבורה עם אחרי', שזכות הרבי' יעזורו לו להכניעו. ואחר הכניעו יחזיר את זולתו בתשובה ג"כ, ולא בלבד לרשעים כי אם לרעים ולטובים, וז"ש מן הכבשים בעלי ענוה וכשרים, ומן העזים הם הרשעים עזי נפש גם מהם תקחו. ואחר כל זה אל יבטחו בו שלא יפתנו עוד ולומר כי לבו חלל בקרבו, רק עמוד על משמרתך לבל יעלה עליך, וז"ש והי' לכם למשמרת וכו', ודפח"ח.
והנה הצורה, היא הכשרים שמצד ימין נקרא איש, והחומר מצד שמאל נקרא אשה הם אנשי ההמוניים, וכמו שכתבתי בפירוש הש"ס (פסחים סה.) אוי למי שבניו נקבות, יעו"ש. נמצא זה שתקן רק את עצמו ולא זולתו, עדיין הוא פלג גופא, שהוא נשמה בלא גוף, מה שאין כן כשנשא אשה שהוא על ידי קדושין, שקידש החומר לעשות צורה, זהו נקרא אדם שלם, והיינו בכלל ופרט, הן בגופו ונשמתו, או בגופו ונשמתו של כללות בני עירו ונעשה הוא נשמה אליהם, ואתי שפיר.
ובזה יובן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, שתיקן חצי פרצוף הגוף שהיא נשמה הנקרא צורה חלק א', ולא תיקן חלק ב' הנקרא חומר וגוף שהם אנשי המוני ישראל. אלא הוו כעבדים שלא על מנת לקבל פרס, רק שיהי' אדם שלם וכאמור שיקשט את עצמו וגם את זולתו. ואחר כל זה אל יבטח ביצרו, רק מ"מ יהא מורא שמים עליכם, וכמ"ש והיה לכם למשמרת, וק"ל.
עוד יש לפרש ויהא מורא שמים עליכם, דכתבתי מזה שהקשה פיל[ו]סוף אחד איך הזהירה תורה על המורא, כמ"ש (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא, בדבר המסור ללב, שאם אין נכנס המורא בלב מעצמו איך על ידי הציו[ו]י יכנס המורא בלבו, והחוש מכחישו. וכתבתי שם בביאורו.
וכעת נ"ל על פי מה שנז' בסבא פ' משפטים (זח"ב צה:) בפסוק (ירמיה י, ז) מי לא יראך מלך הגוים, וכי הוא מלך הגוים, והא מלך ישראל איקרי. ותירץ דכך פיר[ו]שו, מי הוא מלך הגוים אשר לא יראך וכו', יעו"ש.
והענין, כי חיוב טבע בריאת העולם מחייב שיהי' מדריגות היראה מתפשט בכל הנבראים שבעולם, וחוש הנסיון מעיד על זה, כי טבע בריאת עכב(ו)ר להיות ירא מחתול, וחתול מכלב, וכבש מזאב וכו', ומורא אדם על אדם, כמ"ש (אבות פ"ג מ"ב) אלמלא מוראה של מלכות איש את חבירו חיים בלעו. ושורש כל מיני היראה הוא יראת ה' אשר היא אוצרו ופנימי לכל מיני יראה, שהם רק לבושים וקליפות אל יראת ה' שהיא הפנימ', וכל מיני יראה שנתעורר בעולם הוא לתכלית שיבא אל יראה פנימי שהיא שורש כל הירא[ו]ת שבעולם, וכמו ששמעתי בשם הרב המגיד מוהר"י ממעזבוז הוי ערום ביראה (ברכות יז.) בלי לבוש וקליפות היראה, ודפח"ח.
ומעתה מבואר קושיית הפילוסוף הנ"ל, שאין זה ציו[ו]י ליראה, אלא עצה היעוצה לאדם בראותו שמתעוררין להתפשט כמה מיני יראה בעולם, אז את ה' אלהיך תירא שהוא שורש היראה, וניצול מכולם, וק"ל.
נמצא מי שאינו רוצה לידבק ביראה אחד שהיא יראת ה', אזי נופל תחת הרבה מיני ירא[ו]ת שבחיוב טבע בריאת העולם. מה שאין כן איש משכיל ירא הש"י על ידי מין יראה א' שורש הכל, ניצול מכל מיני יראה, שהוא שולט על כל מיני יראה, וז"ש (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהי' על כל חיית הארץ, מצד דביקותן בשורש היראה. וזהו מעלות רשב"י וחביר[י]ו שלא עלה שום מורא על ראשם זולת מורא שמים, וכמ"ש בחוה"ל (ש' אהבת פ"ו) מעשה בחסיד אחד, יעו"ש.
ובזה יובן ויאמר משה אל תיראו, ר"ל על ידי שאתם יראים ממנו ית', בזה אינכם צריכין לירא משום מיני יראה שבעולם, וז"ש אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ר"ל להרים נס ולגדל אתכם שיהי' מוראכם וחתכם על הכל, והוא מצד שתהי' יראתו ית' על פניכם שהוא שורש כל מיני יראה, ובזה תנצלו משאר מיני יראה שהם רק לבוש אל יראת ה' כדי לדבק בשרשו, והבן.
ובזה יובן הכל חייבין בראיה שנאמר יראה כל זכורך אל פני האדון ה' וגו'. ור"ל מאחר שהכל בחיוב היראה מצד טבע הבריאה, שנתפשט בחינת היראה בעולם בכל הנבראים שהם מצד לבושים וקליפות שנקרא חוב, שהוא לבוש אל היראה פנימית שהיא יראת ה', א"כ איש משכיל הנקרא זכר יבחר בחי' יראת ה', וז"ש יראה כל זכורך אל פני האדון ה'. מה שאין כן השוטה שאינו בוחר בשורש היראה שהיא פנימי לכולם, אז נופל תחת לבושי וקליפות היראה שהוא הרבה, וז"ש חוץ מחרש שוטה וקטן, כי השוטה ודאי אין בו יראה, כמ"ש משלי סימן ט' (י) תחלת חכמה יראת ה' וגו', א"כ השוטה היפך החכם אין בו יראת ה', שמצד חסרונם אינן בכלל יראת ה', וכמ"ש בזוהר פ' יתרו דף ע"ט (ע"א) לית דחילו אלא באתר דהוי שלימותא וכו', כמ"ש (תהלים לד, ו) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליריאיו, באתר דלית מחסור שלימותא שכיחא, לכך הנורא דאיהו יעקב תרגומא שלים וכו', יעו"ש. לכך חרש שוטה וקטן דיש מחסור, אין בם יראת ה', ואינם בכלל יראה כל זכורך את פני האדון ה'.
ועוד רמז מוסר במה שאמר חוץ מחרש שוטה וקטן, כי כבר זכרנו בקושיית הפילוסוף שהקשה וכי צורך לצוות על היראה, הלא במלך בשר ודם ממילא בא היראה לכל הרואה אותו או שומע שמעו, ואינו צריך לצוות עליו. והתשובה, מענין המשל בריבוי דמים, שרפואתו על ידי חרדה שנסתלק הדמים וכו'. והכא נמי כי הרואה המלך או שומע שמעו שבא למדינה, ודאי נכנס היראה בלבו ממילא, מה שאין כן זה שאינו רואה ואינו שומע רק כאבן דומם, אין מקום לו לירא ממלך בשר ודם. ומזה נלמד למלך ממ"ה כביכול, זה שאינו רואה בעיני השכל ואינו שומע כרוזי המלך מלכו של עולם בכל יום, ודאי הוא חרש וסומא, וכמ"ש חז"ל החרשי' שמעו והעורים הביטו וכו' (ישעיה מב, יח), וכמ"ש בפסוק ישעי' ךא (יב) אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו, וכמ"ש בזוהר תרומה דף קל"א ע"א, וז"ל: וקלא דא קרי במילין אילין וכו' אם תבעיון בעותכון בצלו קמי מלכא, בעיו - וצלו ותובו לגבי מאריכון, אתיו - כמאן דזמין לקבלא לבנוי ולרחמא עליהן וכו', יעו"ש. הרי כמה כרוזין מכריזין על אזהרת התפלה שהיא ביראה, כמ"ש (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה, ועבודה זו תפלה, וזה שאין לו יראת ה' מחמת שאינו שומע הכרוז שהם המחשבה טובה שבאדם, ודאי זה נקרא חרש שאינו שומע ואינו מדבר.
וגם השוטה המאבד מה שנותנין לו (חגיגה ד.), כי ידו פשוטה ית' לקבל שבים, ולקבלו, וכאלו נותן לו ידו, דהיינו סיוע שנקרא יד, והיינו הרהורי תשובה שנותנין לו, והשוטה מאבד מה שנותנין לו הרהורי תשובה, וכמו ששמעתי ג"כ ממורי כי שמיעת הכרוז הוא המחשבה, ולכך אין לך רשע שאין לו הרהורי תשובה בכל יום מצד אלו הכרוזין, ודפח"ח. והצדיק נותן לב לקיים מחשבתו הטובה, מה שאין כן הרשע.
ובזה אמרתי פירוש הפסוק פ' יתרו (שמות יט, ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי. ופי' במכילתא וז"ל: אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך כי כל התחל[ו]ת קשות וכו', וכמ"ש רש"י בחומש יעו"ש. ויש להבין מה זה קפידא שתיכף ומיד יקבלו עתה, ולא בהמשך זמן להתייעץ אם יוכלו לקבל ולקיים כל התורה.
ונ"ל דכתב האלשיך משלי בסי' ו' פסוק ט', עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתיך, וז"ל: והנה אין ספק כי איש לא נעדר מכל החי מבני ישראל מלתת אל לבו בימי הבלו לעזוב דרכו ולפרוש מיום ההוא מהבלי עולם להתנהג בחסידות ולקבל עול תורה ומצות, והנה עודנו בתמימות לבו לעשות כן, והנה יצה"ר לקראתו אומר לא זו הדרך לעבוד ה' עודך מחזיק במשא ומתן, רק כשתפנה מעסקך אז תשנה, וכל כוונתו כדי שיתקרר דעתו מחמימותו וכו', אך החרד לדבר ה' מיד בהקיצו משנתו יחזיק מיד ולא ירפה, ואז יצליח וכו', יעו"ש.
ובזה יובן ועת"ה אם שמוע תשמעו, ר"ל מיד אם תשמעו בשעת חימום, כמ"ש רז"ל (מכילתא פ' יתרו) ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל (שמות יט, ב) מה ביאתן בתשובה כך נסיעתן וכו', שהי' כולם כאיש אחד בתשובה, ולכך אם יהיו זריזין מיד לקבל עול תורה ומצות יצליחו, מה שאין כן אם ישמעו לעצת היצה"ר להתייעץ, אז יעבור החימום ויתעצלו. לכך אמר ועתה אם שמוע, אז תשמעו אח"כ ג"כ, ושמרתם את בריתי. וזהו כלל גדול בעבודת ה' כנ"ל, וק"ל.
ובזה יובן משנה באבות פ"ב (מ"ד) שנשאלתי, אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה, והקשה. ונ"ל לבאר מ"ש קודם לזה אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע, ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. והספיקות רבו, ויבוארו ממילא ע"פ מה שזכר הרב האלשיך כי עצת יצה"ר הוא, כשרואה החימום לעבודת ה' ולתורתו, אז עצתו רק לדחותו מהחימום שעוד חזון למועד אחר שיניח מעסקיו וכנ"ל. והתורה נקרא דבר כמ"ש (תהלים קה, ח) דבר צוה לאלף דור, וז"ש אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע מיד, רק שסופו להשמע אחר שיניח מעסק משא ומתן, כי זהו עצת יצה"ר כאמור. אלא צריך לאחוז דברי התורה מיד בשומעו הכרוז במחשבה, או מפי שומע ממש דהיינו הרוכלים המחזרין בעיירות להשמיע תוכחת חיים, יחזיק במוסר ולא (ירפא) [ירפה], וכמ"ש ועת"ה אם שמוע וגו', וכנ"ל.
וזה שאמרו חז"ל חרש שאינו שומע, כמו דילפי בש"ס (חגיגה ב:) שנאמר (תהלים לח, יד) ואני כחרש לא אשמע, והיינו שאינו שומע מיד, לכך אינו מדבר אח"כ ג"כ לאחוז בתורה הנקרא דבר.
והנה יש בישראל ג' כתות בענין שמיעת תורה ומוסר מפי חכם הרואה מום והוא קבוע בעיר, או עובר מעיר לעיר, כי יש הולכין לבה"כ בשעה שהחכם דורש תורה ומוסר מפני הבושה וכיוצא בו מאיזה טעם לפגם, אבל אין הלב שומע שיכנוס בלבו, זהו נקרא חרש שאינו שומע.
ויש כת ב', שנכנס בלבו בעת שומעו מפי החכם וקיבל הדברים לשמוע בכל לבו, ואחר שיצא מפתח בית הכנסת אז לפתח חטאת רובץ, שבא היצה"ר בטענות הנ"ל, ואמר די[י]ך בשמיעה ולא לעשות עתה שאתה טרוד בעסקך, וכיוצא בזה. ובאמת ז"א, כמו שאמר המנוח החסיד מוהר"יל פיסטנר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד, ג), דהיינו לשמוע ולעשות, מה שאין כן בשמוע ואינו עושה נקרא שוטה המאבד מה שנותנין לו (חגיגה ד.), אחר ששמע בלב וקיבל תוכחת חיים, לנתינה יחשב לו, ואח"כ באינו עושה מאבד מה שנותנין לו.
ויש כת ג', שאינו נכנס כלל לבית הכנסת כשנודע לו שיש משמיע תורה ומוסר, כמו בריחת שד מן ויהי נועם, וזה נקרא קטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית לדברי בית הלל (חגיגה ב.) דהלכתא כוותי' נגד בית שמאי, וא"כ פטור מלהתראות בעזרה.
והענין, מה שכתבתי בביאור משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו' (שמות יז, יא), וזהו מאן דאחיד בידא דחייביא (זח"ב קכח:), וכתבתי, בתנאי שגם הוא יכול לאחוז בידו של אביו, שהוא החכם המלמדו דרך ה', כמ"ש אלישע לאליהו אבי אבי רכב ישראל (מלכים ב ב, יב), וכאשר אבאר מזה דרוש מיוחד, וגם ביאור הש"ס (ר"ה כז:) שיעור השופר כדי שיאחז בידו וכו' יעו"ש, ושפיר אמר ולעלות מירושלים, שהיא קדושה קצת, אל הר הבית שהיא מעלה ומדריגה יותר בכמה קדושות, וכמו שאמרו במשנה (ח) [פרק] א' דכלים כי ירושלים מקודש רק שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני, מה שאין כן הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם וכו'. א"כ זה החכם שרוצה להעלותו ממדריגה למדריגה היותר קדושה, והוא אינו יכול לאחוז בידו כדי להעלותו, והיינו מצד שאין לו אחיזה ודביקות עמו, ואדרבה חושב מחשבה למצוא עונו של חכם כדי לשנוא אותו, כמ"ש האלשיך משלי (י, יב), שנאה (מעורר) [תעורר] מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה, כי הרשע שונא חכמים לעורר מדנים, מה שאין כן החכם אוהב הבריות אפילו הרשעים, כדי לקרבן לתורה, יעו"ש.
ומאחר שאלו ג' כתות חרש שוטה וקטן אינן מקבלים חכמה ומוסר כמו שזכרתי ג' בחינות הנ"ל, א"כ אינן בכלל היראה כמ"ש (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', ר"ל תחלה חכמה אח"כ יראה, דאין בור וכו' (אבות פ"ב מ"ה), א"כ שפיר אמר הש"ס במשנה הכל חייבין בראיה כמ"ש יראה כל זכורך אל פני [ה]אדון ה', חוץ מחרש שוטה וקטן, וק"ל.
ומשנה דאבות ג"כ בזה הזהיר, שלא יהי' מכלל החרש שאינו שומע תוכחת חיים לעשות מיד, שאומר שאי אפשר לשמוע עתה רק שסופו להשמע, וכאמור, וק"ל.
ואל תאמר לכשאפנה אשנה וכו'. והוא דכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות תפלה (ה"א, הט"ז), וז"ל: חמשה דברים מעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה, ואחד מהם כוונת הלב וכו', כיצד הוא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט וכו'. והוא מש"ס דברכות דף ל"ו, דלמא מע[י]קרא לא כיון דעתי' ולבסוף כיון דעתי', ומ"ש חוזר ומתפלל. והקשה בלחם משנה על הרמב"ם, הא המסקנא בש"ס דף ל"ד (ע"ב) (עכ"ל) דלעכובא לא בעי, דאמרינן, ואם לאו יכוין באחת מהם, ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו ז"ל, ע"כ.
והנה לתרץ קושיא זו עיין. וכ"כ התו' ויצא יצחק לפנות ערב (עי' בראשית כד, סג), יעו"ש. העולה מזה דצריך לפנות מחשבתו מכל הרהורין ומחשבות זרות בעת עסקו בתורה ותפלה, אבל אינו מעכב, וכמ"ש בטור אורח חיים (סי' קא) דמטעם זה אינו חוזר בשביל חסרון כוונה, דגם בחזרה יהי' כך יעו"ש. וז"ש אל תאמר כשאפנה מן כל המחשבות זרות אז אשנה, שמא לא תפנה, וכמו דקי"ל בפוסקים הנ"ל, ואתי שפיר.
איברא דיש עוד לפרש משנה דאבות בדרך זה, והוא דשמעתי קושיא אחת ממורי, בענין מה שאמרו בש"ס (אבות פ"ו מ"ב) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'. וכן מה שנאמר (ישעיה כא, יב) אמר שומר וגו' שדרשו (זהר תרומה קלא ע"א) שהוא כרוז, וכנ"ל. שאם אין שומע את הכרוז למה מכריזין, ואם יש שומע, קשה שהחוש מכחישו, כי מי זה יאמר ששמע כרוזין מלמעלה, ואף אם ימצא א' שאומר ששמע מי הוא הפתי אשר יאמין לדבריו, וא"כ לאיזה תועלת הוא הכרוז ללא יועיל.
ותירוצו הוא עד"ז, הגם שאין זה לשונו, דאיתא בש"ס דחגיגה דף ה' ע"ב: רבי יהושע בן חנני' הוי קאי קמי(') קיסר, אחוי לי' אפקורסא, עמא דאהדרינהו מרי' לאפי' מני', אחוי לי' עוד ידו נטוי' וכו', מאן דלא ידע במחוג ליחוי קמי(') מלכא וכו'. ויש להבין זה הענין, למה דברו ברמז ולא על ידי דיבור מפורש, וגם לאיזה תועלת מביא הש"ס זה.
ונ"ל דיוצא לן מזה רמז מוסר בענין הכרוזין שלמעלה, שאינו דיבור, כי אין אומר ואין דברים שם למעלה, כי הדיבור הוא גשמי, וראי' לזה כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, ואין דרך ארץ לדבר המלך עם שריו ויועציו ועבדיו כי אם ברמז, וכאשר שגם עתה במלכות ישמעאל הנהגתו כך. וזה שהודיענו הש"ס, שגם הכרוזין היוצאין ממלך מלכו של עולם הוא ברמז, וצריך לידע במחוג רמז הכרוז, על ידי המחשבה שבאין לאדם בכל יום הרהורי תשובה שהוא מחמת הכרוז, או על ידי שאר דברים הנודעים למי שעיני שכל לו, שלא יהי' מכלל אלו הנאמר (תהלים לב, ט) אל תהי' כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וכו', רק כשנתעורר בעולם איזה פחד ויראה ידעו שמרמזין להם מלמעלה שידבקו בשורש היראה וכנ"ל, וכשנתעורר איזה שמחה בעולם ידבק בשמחת עבודת ה', וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסיף לקח, ודפח"ח.
ובזה ביארתי משנה (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך, ר"ל שידע איזה מדה נתעורר למעלה, ויתפלל משם, בסוד בזאת יבוא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג), ממך, ר"ל איזה מדה נתעורר בך, אם מדת יראה ופחד שהוא מדת גבורה, יתפלל וידבק בשורש הגבורה למתק הדינין בשרשן, ואם נתעורר לך מדת אהבה וחסד ושמחה ידע שמדה זו נתעורר למעלה בשכינה וידבק בשורש השמחה, וכ"כ בזוהר תרומה מטעם זה צריך הכהן שיהי' פניו נהירין ולא בעצבות, כמ"ש בדף קס"ה ע"א עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק, ב), ובזה מקיים בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו).
וההיפך ח"ו מצאוהו צרות רבות, כמ"ש (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כי הי' מראין לו צרות המלובש בקליפות שהוא חיצוני, כדי שיכנס בפנימי על דרך הנ"ל, עד לבסוף שיודע ברמז שמרמזין לו מלמעלה, וכמו שנאמר בפ' ואתחנן (דברים ד, ל) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, ר"ל שאז תשמע להבין ברמז קול הכרוז, כי אל רחום ה' לכך לא ירפך שתלך בדרך שובב, וע"כ עדיו תשובו.
וכן שמעתי מהרב המוכיח מוהרי"ל גילנר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' (ויקרא יט, ב). והקושיא, מה זה נתינת טעם כי, אדרבה מי יוכל לדמות צורה ליוצרה שיהי' קדוש כמו הש"י. וביאר, כי מאחר שנשמ' ישראל נאצלים מעצמותו ית', וכמ"ש (בראשית ב, ז) ויפח באפיו, וכל הנופח מעצמותו הוא נופח, א"כ זה שאמר קדושים תהיו, שמצד ההכרח לבסוף תהיו קדושים אחר כמה גלגולין וסגופין, כדי שלא ידח ממנו נדח, כי קדוש אני, א"כ עצה היעוצה שמיד תהיו קדושים מאחר שאין ברירה. וכמו ששמעתי פירוש כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ.), בהכרח, ודפח"ח.
ובזה יובן מ"ש אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, ר"ל בל תחליט בדעתך שזה מן הנמנע בדבר הכרוזין שאי אפשר לשמוע, כי הרי סופך שתשמע, וכמו שנא' בצר לך וגו' אז ושמעת בקולו, ר"ל שיהי' לו אז לב שומע להבין בקול הכרוז אחר כל הצרות, א"כ מוטב לך לשמוע מיד על ידי מחשבה או שאר מאורעות שבעולם על דרך הנ"ל, ואז יצליח. וא"כ במשנה הנ"ל מרומז קושיית מורי ותרוצו, וק"ל.
וז"ש דוד המלך ע"ה (תהלים ד, ח) (נתתי) נתת[ה] שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו וגו'. ור"ל שנתפשט שמחה בעולם, והם שמחו בגשמי וקליפות, והוא מעת אשר דגנם ותירושם רבו, ואני נתתי שמחה בלבי שהיא השכינה, וכמ"ש (משלי טו, טו) וטוב לב משתה תמיד לשמוח ביחוד ושמחה בעולם עליון, וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר מ"ש בזוהר תרומה דף ק"ס ע"ב: פתח רבי יוסי במילי דק"ש ואמר, כתיב (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וכתיב (עי' שם כז, ט) שמע ישראל היום הזה נהיית לעם, וכתיב (שם ט, א) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן, וביאר שם כל א' יע"ש. ולדברינו הנ"ל נראה דבא הכתוב נגד ג' כיתות הנ"ל, וק"ל.
•
מצוה - עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' (יד, כב).
להבין מצוה זו, נ"ל לבאר תחלה ש"ס דשבת פרק כל כתבי (קיט.), בעי מיני' רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי עשירים שבארץ ישראל במה הם זוכים, אמר לי' בשביל שמעשרין, שנאמר עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. שבבבל במה הם זוכים, אמר לי' בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הם זוכים, א"ל בשביל שמכבדין את השבת וכו'. והוא כולו תמוה.
ונבאר אחד לאחד, תחלה מה זה שאלה עשירים שבארץ ישראל במה זוכים, וכי השאלה הוא על העשירים, הלא לכאורה ראוי לשאול על העניים שבה מפני מה הם עניים, וכמו שנזכר במכילתא שאלת התורה - כתיב בשמאלה עשר וכבוד (משלי ג, טז) למה בני עניים וכו', א"כ בני ארץ ישראל שהם חכימי בתורה טובא לכך בשמאלה עושר וכבוד. וצריך לומר דקאי על עמי הארץ שבה, מ"מ זוכים למעלת העושר. גם זה אינו, דכתב הגאון מו' נפתלי בספרו סמיכות חכמים טעם שנחש(י)דו עמי הארץ במעשר דוקא, וביאר משום דקי"ל הנותן מעשר זוכה לתורה, שנאמר (דברים יד, כג) למען תלמד סמוך לעשר תעשר וכו' (ילקוט ח"א רמז תתצז), א"כ כשהוא עם הארץ ע"כ לא נתן מעשר, דאל"כ לא הי' עם הארץ, ודפח"ח. ע"כ עשירי ארץ ישראל ע"כ לא קאי על עמי הארצות, דודאי אינם מעשרים, וע"כ צריך לומר דקאי על תלמידי חכמים שבה, א"כ הדרא קו' לדוכתא הנ"ל.
ונראה, דביארתי במשנה (אבות פ"ג מ"ז) תן לו משלו שאתה ושלך שלו. על פי מ"ש האלשיך על פסוקי התורה בפ' ראה (דברים טו, ז-ח) כי יהי' בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך וגו', לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ ידך מאחיך האביון כי פתח תפתח את ידך לו וגו'. וביאר בארוכה, ואני ביארתי בקצרה אף שאינו לשונו ממש, והוא על פי שוחר טוב (תנחומא משפטים ט) בפסוק (תהלים סא, ח) ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצר(ו)הו, ששאל דוד מלפני הקדוש ברוך הוא למה יהי' זה דל וזה עשיר, הי' ראוי שישב עולם לפני אלהים, ר"ל על פי הדין הי' ראוי להתחלק ההון ועושר בין הכל בשוה. והשיבו רוח הקודש, א"כ חסד ואמת מן ינצ(ו)רוהו, עם מי יעשו צדקה זו עם זו וכו', ובאמת זה שאלת התורה הנ"ל, מפני מה בני עניים, וזאת התשובה ג"כ, שלא יתעסקו בדברים אחרים וישכחו התורה.
וא"כ ז"ש עשר תעשר, שתגר[ו]ם לת"ח למען תלמד וגו', ר"ל תלמד, שהוא פעול יוצא לאחרים.
ובזה ביאר פסוק כי יהי' בך אביון, ר"ל כי בך ובשבילך הוא אביון, למען זכותך, בהתפרנס על ידך. והראי', שהוא מאחד אחיך, וזה ביאר האלשיך במקום אחר (שמות כב, כד), הכותב כל נכסיו לבנו אחד בין הבנים, לא עשאו אלא אפוטרופס וכו' (ב"ב קלא:), וא"כ מאחר שהוא אחיך מהיכי תיתי שתזכה את[ה] בנכסי אביך שבשמים כי לו ית' הכסף והזהב, ולא אחיך האביון.
ושמא תאמר כחך ועוצם ידך עשה לך את החיל, וגם שאתה יושב בעיר רבת משא ומתן, מה שאין כן הוא יושב בעיר שכל יושביה דלים ואביונים. גם זה אינו, כי הוא אחיך בחכמה ומשא ומתן, וגם באחד שעריך כמוך בעיר רבת משא ומתן, ואפילו הכי אתה עשיר והוא אביון, ע"כ הוא בך ובשבילך.
לכך הזהר שלא תאמץ לבבך, שהוא כולל היצה"ר, שתמצא בו דופי לומר שהוא רע בעיני ה', כמו שאלת טורנוסרופס לרבי עקיבא (ב"ב י.), ומכח זה תקפץ ידך מלתת לו.
אלא פתח תפתח, ר"ל אם תרצה לפתוח לך מן השמים, תפתח אתה למטה לאביון. ואמר את ידך שלא תמתין עד יפת(ו)ח הדל ידו לקבל, כי אם אתה תפתח לו ידך תחלה, כי אז בראותו רצונך הטוב לא יבוש וכו', ודפח"ח.
ובזה מבואר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, כי פקדונו בידך, וק"ל.
אפס דהקושיא הוא כך, בשלמא הת"ח שהוא עני, וע"ה עשיר, שיחזיק זה ביד זה, והוא כמו יששכר וזבולן, שזה לא יבטל מתורתו, רק זה יעסוק במשא ומתן, וא"כ לא קשה שיהי' איפכא. מה שאין כן כשהתלמיד חכם הוא עושר ועם הארץ עני, ודאי קשה למה ישונה סדרן בזה. או שני תלמידי חכמים או ב' עמי הארץ, זה עני וזה עשיר, ודאי קשה למה זכה זה יותר מזה.
והנה השפעת השפע הנשפע לאדם הוא בא' מג' סבות, כמ"ש בחוה"ל שזכרתי בהג"ה וכו'. ולהבינך ענין ג' סבות, נ"ל כי העולם נברא בג' קוין, קו החסד, קו הגבורה, קו הממוצע, וז"ס ג' ספרים וסוד אמ"ש הנזכר בספר יצירה (פ"א מי"ג), וכמ"ש הראב"ד יעו"ש. וא"כ לא ימלט שפע עשירות כי אם שנשפע מג' קוין הנ"ל, והוא נרמז בג' סימנין שזכר בחוה"ל*הג"ה כ' בחוה"ל (ש' הכניעה פ"ד), העושר נותן הש"י לאחד מג', הא' לטובות האדם, ב' לנסיון ומבחן, ג' לנקמה. סימן טובה, כשחושב תמיד בממונו לגמול חסד, וטרוד בקיום חובת הבורא יותר ממה שהי' לטרוד בממונו. סימן נסיון ומבחן, שטרוד בממונו ומפחד לשמר מפגעים, אין לו ממנו אלא אורך הדאגה, עליו נאמר (קהלת ב, כג) כי כל ימיו מכאובים. וסימן לנקמה, שהוא טרוד בתענוגי עולם הזה, הרוג בקר ושחוט צאן והי' לכנור ונבל ותוף וחליל, עליו נאמר (קהלת ה, יב) עושר שמור לבעליו וכו'., כשהוא גומל חסד נשפע מקו החסד, לנקמה נשפע מגבורה, לנסיון ומבחן הוא מקו האמצעי המכריע לכאן ולכאן, והוא נסיון ומבחן לאיזה צד יכריע את עצמו בעושר, או לגבורה או לחסד.
ונודע ג' קוין אלו הם ג' ארצות שנזכר בש"ס הנ"ל (שבת קיט.), כי ארץ ישראל יש בו עשר קדושות כמ"ש, נגד קו הימין שהוא קו החסד והחכמה הנקרא קדוש. ובבל יש בו קצת קדושה לענין מעשר שני בשביעי' כמ"ש בפ"ד דידים (מ"ג) וכו', הוא נגד קו האמצעי. ושאר ארצות שאין בו קדושה כלל, הוא נגד קו הגבורה.
אך דלפי זה תיקשי קושיית הרמב"ם (פ"ח משמונה פרקים) ובעל עקידה (ש"ב) על הש"ס דשבת (קנו.), דמאן דאתיליד במאדים הוי שופך דמים וכו', דא"כ אין ברירה דהמזל מכריחו, ושכר ועונש למה וכו'. וה"נ אחר שהעושר ניתן לבני אדם בשאר ארצות לנקמה, א"כ מוכרח בו, ועונש למה. ובא"י ניתן לחסד, ושכר למה.
אך דכבר סרה קושיא זו, כמ"ש האלשיך משלי סימן ך"ב (ג) ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו, לתרץ קושיא הנ"ל, וז"ל: פקח עיניך וראה, כי לא בהחלט נתננו ה' ביד המזל, וזה לך האות והמופת, כי הלא ביד האדם להפכו ולהמלט ממנו, כענין מ"ש (שמות י, י) כי רעה נגד פניכם, והפכו יהוש(י)ע לדם מילה, א"כ ה"נ בש"ס (שלהי מס' שבת) בנולד במאדים דלהוי אשיד דמא, דיכול להפכו ולהיות מוהל או אומנא, הנה בידו להפכו מרעה לטובה. ובזה מתורץ קושיא הנ"ל, דראוי לעונש. וז"ס ערום ראה רעה ונסתר על ידי שהפכו כנ"ל, ופתאים עברו בטענה כי מזלו גרם, לכך נענשו, כי הו' יכול לסתור מלעבור, להפכו לטובה, ודפח"ח.
וה"נ בשאר ארצות שנתן לנקמה, והסימן שהוא טרוד בתענוגי עולם הזה, והנה יכול להפכו שיהי' טרוד בתענוגי עולם הזה לדבר מצוה, להתענג בשבת ויום טוב, וכשלא יעשה כך ראוי לעונש. והוא הדין בארץ ישראל הי' יכול לעשות חסד שלא לדבר מצוה רק בשביל עצמו, שהוא מעשר בשביל שיתעשר, דשרי לנסוי בזה כמ"ש (תענית ט.), הרי שיש לו עושר בשכר מצוה זו של מעשר. אבל זה שמעשר לשם פועלן שהוא לשם שמים, הרי זוכה למצוה וגם לעושר.
ובזה יובן צחות לשון הש"ס, עשירים שבארץ ישראל במה זוכין, והוא ב' שאלות, חדא מאחר שבארץ ישראל נשפע העושר מקו ימין, א"כ שכר למה, שהוא מוכרח כך, ובמה זוכים לשכר על עצם המצוה. ושאלה ב', דע"כ יש בו ג"כ צד שיהי' לו עושר מצד העונש, דאל"כ אין בחירה, וא"כ צריך לידע ההיפך שהיא הרעה כדי שיהפכנו לזכות, וז"ש במה זוכים.
ומשני, בשביל שמעשרין, שיש בו ב' בחינות, א' שיעשר לשם שמים, או שיעשר להנאת עצמו שיתעשר, דשרי בזה, וקאמר כשמעשרין סתם דהיינו לשם שמים, ולא שמעשר ומפרש כדי שיתעשר, לכך זוכה כנ"ל, ומבאר ב' שאלות חדא באידך, וק"ל*עוד נראה לי לפי דאיתא בפ"ב דעדיות (מ"ט) האב זוכה לבן בעושר וכו', והי' השאלה במה זוכין, ר"ל לבניהם, כי ודאי ידע השואל בזכות המעשר, רק דסבירא לי' כי זכות מעשר מספיק לדידי' אבל לבניו צריך עוד איזה זכות. והשיב בשביל שמעשרין סתם, ר"ל לשם פועלן ושלא להתעשר, כי עשר בשביל שתתעשר שרי והוי על מנת לקבל פרס דשרי במעשר, ומספיק לדידי' ולא לבניו, מה שאין כן לשם שמים נמשך לבנו ג"כ, ומרומז בפסוק, וק"ל. אי נמי י"ל כפשוטו, דעושר שהוא לנקמה שמור לבעליו לרעתו, וכמ"ש בזוהר (ח"ב סה.) שאינו שלו רק לבעליו, ולא נשאר לבניו אחריו. ושאל במה זוכין לבניו, ומשני בשביל שמעשרין וק"ל. או במה זוכין, ר"ל שלא יהי' לנקמה, רק שידע שניתן לו לזכות, ואמר כשמעשרין או כשמכבדין וכו', וק"ל..
ושוב שאל שבבבל במה זוכין, שהוא נגד קו האמצעי שיש בו בחינה לכאן ולכאן, ושאל לידע במה זוכין שיהי' (העשירים) [העשירות] לו לזכות על ידי שהכריעו לטובה, כי שם שפע העושר לנסיון ולמבחן וכנזכר.
ומשני, על ידי שמכבדין התורה. ור"ל, דהא זכרנו לנסיון יש לו פחד ודאגה תמיד לשומרו מפגעים, אשר עליו נאמר כל ימיו מכאובים, לשומרו במקום שיד האדם שולט(ו)ת בו, וההיפך שיגנזו במקום שאין יד האדם שולטת בו, כמו (ב"ב יא.) מעשה דמונבז המלך שביזבז אוצרותיו, ואמר אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו וכו'. אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אבותי גנזו אוצרות ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר (משלי יא, ל) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם. אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר (דברים כד, יג) ולך תהי' צדקה. אבותי גנזו לעולם הזה, ואני לעולם הבא.
ויש להבין ענין ו' מעלות הנאמרין כאן, הגם דב' הראשונים י"ל שהוא א', דהא אמר אבותי גנזו למטה ואני למעלה, ושמא תאמר שאין נפקותא בזה רק שיהי' גנוז, לזה אמר דיש נפקותא רבתא, כי למטה הוא במקום שיד האדם שולטת בו, מה שאין כן למעלה, ואתי שפיר. וא"כ נשאר עלינו חובת ביא[ו]ר ה' מעלות אלו להבין מה ענינם.
ועוד דקי"ל (כתובות סז:) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, וא"כ קשה על מונבז שביזבז יותר. וכי תימא דביזבז עד חומש ותו לא, א"כ למה חברו עליו אחיו ובית אביו שהיו מבית חשמונאי מאומה ישראלית, שרצה לקיים תורת משה שנאמר עשר תעשר, ואטו בשופטני הוי, וכ"ת דמצד הדין סגי במעשר א' מעשרה והוא נתן חומש, קשה וכי מאן דעביד כתקנת אושא שחומש רשאי לבזבז, יחברו עליו, וגם שהש"ס מביאו.
ונ"ל דודאי הש"ס מביא זה ללמדינו מדריגות מעולות שיש בצדקה זה למעלה מזה, א' המעשר כדי שיתעשר, שהוא כמו המרויח למטה לתועלת עצמו. ב' המעשר לשם שמים ואינו רוצה להנות ממנה בעולם הזה וכו', כי אם שיהנה ממנה לעולם הבא כשאר שכר מצות הגנוזים לו לעולם הבא.
ג' על דרך שכתב האלשיך משלי, כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין (ברכות יז:), ור"ל שאינו רוצה שיהנה משכר מצותיו בעולם הזה, לכך מספיק זכותו לכל העולם שיהיו ניזונין בזכותו, וזש"ה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, והטעם בזכות שדי לו בקב חרובין וכו'. והכי נמי יש מדריגה שהוא מעשר להמשיך שפע וברכה אל השכינה שהוא נקרא מעשר מדה עשירית, והיא תשפיע לכל העולם, אשר פרי מעלליהם יאכלו כל בני עולם, וזה נקרא צדיק כי טוב, ודרשו בפרק קמא דקדושין (מ.) טוב לשמים ולבריות, והנה לכאורה הוא היפך הש"ס (כתובות קה:) צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לא משום דמעלי טפי אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא, וא"כ איך אפשר שיהי' הצדיק טוב לשמים ולבריות, אלא צריך לומר שמשפיע שפע להשכינה כדי שתשפיע לתחתונים, ואז נקרא טוב לשמים ולבריות, ואתי שפיר.
ד' שיש הפרש בצדקה בין נותן לת"ח ובין נותן לע"ה, כי כבר כתבתי בפירוש הש"ס דמועד קטן (כה:) בביאור משים לילות כימים, כי התלמיד חכם נקרא נפש האדם, ואיש ההמוני נקרא בשר אדם, והוא לבוש אל הנפש והנשמה כמבואר שם, כי עמי הארץ הם מעולם העשיה הנקרא עבד ואמה, מה שאין כן נפש הת"ח הם מעולם הבריאה ואצילו' הנקרא בנים להקדוש ברוך הוא כנודע בזוהר.
והנפקותא בזה, על פי השאלה (ב"ב י.) ששאל טורנוסרופס לרבי עקיבא אם אלהיכם אוהב עניים, משל למלך שכעס על עבדו וכו', והשיבו רבי עקיבא משל למלך שכעס על בנו וכת', העולה מזה, כשנותן לעם הארץ הנקרא עבד, אדרבה הקדוש ברוך הוא כועס, וכמ"ש הנביא ירמי' (יח, כג) יהיו מוכשלים לפניך בעת אפיך וכו' (ב"ק טז:, ב"ב ט:), וכתב הגאון בעל קיקיון דיונה, מה שאין כן לתלמיד חכם והגון שנקרא בן, לצדקה יחשב.
והנה כשנותן גם לשאינו הגון, אף דאינו מקבל שכר, מ"מ הצדקה המעשר עושה שלה, שיתעשר עכ"פ, דגם נוגשיך צדקה בעניים מרודים כדמפרש בש"ס (ב"ב ט.), והיינו שגונז(ו) אוצרות ממון, שיתעשר ממנו. אבל כשנותן להגון ת"ח שנקרא נפש, גונז אוצרות נפשות, שמקיים אדם שנקרא נפש, וכמ"ש בפסוק (משלי יא, ל) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם.
ה' יש הפרש בין נותן לעני אחר שבא אצלו, ובין כשהוא מקדים לשלוח לו דרך כבוד לביתו טרם שיבקש ממנו. דאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (ט:), מאי דכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, משום דרודף צדקה ימצא צדקה, אמר רבי נחמן בר יצחק הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנין לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכר, לאפוקי ממדרש רבא (שם, ב"ק טז:) בעת אפך עשה בהם (ירמיה יח, כג) וכו', וק"ל.
•
מצוה - פתוח תפתח את ידך לו (טו, ח).
טעם כפל. וגם לו שהוא מיותר, דודאי לעני קאי. ונ"ל דהוא כמו (אסתר ו, ד) אשר הכין לו, ודרשו חז"ל לעצמו (מגילה טז.), הכא נמי כך, שיפתח ידך לו להנאת עצמו, שאם פתוח לעני תפתח ידך לו לעצמו, בסוד פותח את ידיך (תהלים קמה, טז) אל תקרי ידיך אלא יודיך וכו' (הקדמת ת"ז ז:), הכא נמי כך על ידי שפתוח אתה לעני תגרום להמשיך ותפתח השפע מן יודיך לו לעצמו, והוא על דרך עשר בשביל שתתעשר (שבת קיט.).
ובדרך פנימי נראה לי לתרץ תחלה פסוקי משלי סימן י' (כא-כד), פסוק שפתי צדיק ירעו רבים ואוילים בחסר לב ימותו, ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, כשחוק לכסיל עשות זמה וחכמה לאיש תבונה מגורת רשע היא תבואנו ותאות צדיקים יתן. והספיקות רבו. גם הי"א תעשיר מיותר. ועוד מהיכי תיתי שיוסיף עצב עם העושר.
ונראה לי, דכבר זכרתי לעיל בביאור הפסוק (משלי י, כא) שפתי צדיק ירעו רבים, על ענין האחדות, יעו"ש. וכאן נראה לי לפרש יותר פנימי, על פי פירוש הפסוק (תהלים לד, ז) זה עני קרא וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו, דנזכר בתיקונים (א:) איזה חסיד המתחסד עם קונו, יעויין שם עונש המתכוין לתועלת עצמו גם בתורה ותפלה שכל חסדם כחציר יבש וכו', ומעלת המכוין לתועלת השכינה שגם הוא נענה מיד, רק שלא יכוין שיהי' נענה לעצמו, יעו"ש. ונודע כי יסוד צדיק נקרא זה, ומדת המלכות דלית לה מגרמה כלום נק' עני, גם שהוא גימטריא קל, שדעת קל שלה וכו'. וז"ש ז"ה ענ"י קרא, ר"ל שאם קריאתו ותפלתו הוא לתועלת השכינה לחברה ולייחד' ביסוד צדיק עליון שהם ז"ה ענ"י, אז וה' ש(ו)מע, מיד נענה, ומכל צרותיו הושיעו, ואתי שפיר.
ובזה יובן שפתי צדיק ירעו רבים, שכוונת הצדיק בתפילתו אינו לתועלת עצמו, רק לתועלת השכינה להמשיך לה שפע וברכה שתשפיע לכל העולם שהם רבים, כי היא אם כל חי, מה שאין כן אוילים שאינם מכוונים לתועלת השכינה הנק' לב, בחסר לב ימותו, והוא על דרך כי מתו כל האנשים (שמות ד, יט), שירדו מנכסיהן (נדרים סד:), שגורמין שהנהר יחרב ויבש, וכשאין השפע באה אל השכינה והיא עני', גם הם באו למדה זה של עניות הנקרא מיתה.
וז"ש בסוף הש"ס (עוקצין פ"ג מי"ב) אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום וגו'. כי המלכות נקרא ברכה, שמקבלת ק' ברכות בכל יום בסוד מאה אדנים וכו'. וגם סוד הברכה הוא כשמקבלת מן ד' מלוין ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהוא רל"ב גימטריא הברכה, והם סוד המוחין דז"א - חו"ב ע"ב ס"ג, חו"ג מ"ה ב"ן, והכל על ידי ברית שלום, יסוד המשפיע למלכות, והצדיק שהוא במדריגת ברית שלום. לכך אמר אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שהוא הצדיק הנעשה מרכבה לצדיק יסוד עליון הנכלל מכל המדריגות כדי להשפיע למלכות.
ונודע כי המלויין הוא ביודין ההין אלפין וסימנם י"הא, וז"ש ברכת ידו"ד, ור"ל כי מדריגת הצדיק שמכוין רק לתועלת השכינה, וזהו ברכת יהו"ה, שממשיך לה ברכה מן שם הוי"ה שנתמלא בכל מלויין שסימנם הי"א הי"א כי שם ע"ב ביודין, וס"ג חצי ביודין אות ו"ו באלף, ומ"ה וב"ן הוא ההין אלפין, הרי יה"א שהוא בהיפך הי"א, זהו תעשיר, ר"ל פועל יוצא לעשיר לאחרים, ולא יוסיף עצב מאחר שהוא עמ"ה עם השכינה כביכול. מה שאין כן המכוין להעשיר את עצמו, שיש עצב, מאחר שאינו עמה וכנ"ל, ואתי שפיר.
עוד יש לפרש ולא יוסיף עצב עמה, דכתב בכתבי האר"י זלה"ה, פי' הפסוק (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' מרוב כל, שצריך שיהיה עבודת ה' בשמחה גדולה מרוב כל הון וכל שמחת עולם הזה, ומחמת עבודת ה' בשמחה גדולה זכה לרוח הקודש, יעו"ש. וזה היה ענין דוד המלך ע"ה שהיה מפזז ומכרכר בכל עוז (שמואל ב ו, טז). וז"ש ולא יוסיף עצב עמה, ר"ל כשירצה להיות דבוק עמה ולעשות כסא להשראת השכינה שיהי' עמה, היינו שלא יוסיף עצב רק בשמחה, ואז הוא עמה וכנזכר. וקאמר לא יוסיף, ר"ל כי יש זמן שצריך להתחרט מעוונותיו ואז בכל עצב יהיה מותר, רק שלא יוסיף על האמור, ואז הוא עמה.
איברא שיש מניעה להראות השמחה, מחשש המלעיגים, ואף כי אמרו באורח חיים סימן א', הוי עז כנמר ולא יחוש אל המלעיגים, מ"מ הוא מסור ללב, ואיך שייך לומר אל תירא והמורא נכנס מעצמו בלב, לכך ביאר שלמה מלתא בטעמא, שבודאי לא יחוש להרשעים המלעיגים, והוא כי בעשות הרשע מעשה זמה או שאר דברי עבירה מסירה ונצחון קטטה ומריבה, הרי הוא שמח לעין כל בלי שום חשש מלעיג, ואיך לא יקח מזה ראיה לעצמו החכם בעבודת ה', וז"ש כשחוק לכסיל עשות זמה וחכמה לאיש תבונה, כי חכמת אדם תאיר פניו מחמת רוב שמחה מק"ו משחוק הכסיל עשות זמה.
מגורת רשע היא תבואנו וגו'. דכתב האלשיך שם פסוק ו', ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס, וז"ל: כי הכל מכירין ויודעים מעלת הצדיק ומכבדין אותו, ואפילו הרשעים יודעין מעלתו, רק שאין אומרים בפיהם שבח מעלת הצדיק פן יאמרו להם למה לא תעשו כמעשיו רק עושין חמס, וז"ש ופי רשעים יכסה מלברך הצדיק, החמס שעושין.
והנה בחינה זו לרשעים שאינם מברכין הצדיק וגם אינם מגנים אותו. איברא שיש עוד גרועים מהם שמגנים מעשה הצדיקים בעיניהם, עד שמחמת זה ממאנים לשמוע מוסר מפי חכמים אחרים, פן יראה בעיניו ושב ורפא לו על ידי שיתנהג בחסידות כמוהו, לכך מתחלה לא יטה אזן, מיראתו שלא יכנס בגדר החסידים שהם מאוסין בעיניו עד מאוד, לכך חכמה ומוסר אוילים בזו, וכמ"ש חז"ל בפ' בחוקותי (ויקרא כו, יד-טו) ואם לא תשמעו ולא תעשו ואם בחוקותי תמאסו וגו', אם אינו שומע אינו עושה ומואס באחרים העושין ואינו מניח לאחרים לעשות עד שכופר בעיקר וכו', הרי שסיבת לא תשמעו הוא שלא יעשו כמעשיו וכו'.
איברא דפירשו המפרשים דכל ישראל יש להם חלק עולם הבא (סנהדרין פ"י מ"א) בעל כרחו, וכמו ששמעתי מן מוהרי"ל מוכיח, (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו בע"כ, כי קדוש אני ה' וכו'. ר"ל מחמת העושר הבא מן הי"א כנ"ל, וז"ש מגורת רשע הי"א תבואנו, שהי' ירא מלשמוע מוסר וחכמה פן יכנוס לגדר החסידים שהוא מאוס בעיניו, והיא תבואנו אחר כל הגלגולים וענויים קשים. וז"ש לשון תבו"אנו, על דרך הלוך ילך וגו' ב"א יבא ברנה וגו' (תהלים קכו, ו), כי יתייחס לביאה אחר שיהי' מוכרח לשוב לבסוף אח"כ, מה שאין כן תאות צדיקים לשמוח בעבודת ה' יתן מיד, ומזה יקחו מוסר, מאחר שההכרח לא יגונה ישוב מיד וטוב לו, וק"ל.
ובזה יש לפרש פירוש הפסוק (תהלים קכו, ו) הלך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברינה נשא אלומותיו. דכתב האלשיך בפסוק קחו מוסרי ואל כסף וגו', כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא י(ו)שוו בה. והוא בסימן ח' פסוק י' וי"א, וז"ל: כי המתרחק מתורת ה', א' מהסיבות הוא, כי הדבק בדרכי ועניני מצוותי' לא ימושו ממנו היסורין, כי דרך חיים תוכחת מוסר וכו', וביותר החסרון כסף המצוי בעובדי הש"י, לזה אמר קחו מוסרי ואל כסף, גם שיהיו הייסורין חסרון כסף הקשין מכל מיני יסורין, מ"מ טוב לך היסורין בהחזיקך בי מאלפי זהב וכסף, כי בזה יזכה לחיי עולם הבא וכו' ולא יצטרך לבוא בגלגול, כמ"ש דניאל (דניאל יב, יג) תנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין וכו', וכמ"ש וכל חפצים לא ישוו בה, כי חפצי בני אדם יש חפצו כסף וזהב ויש שררה וכבוד, וז"ש כל חפצי' לא ישוו ב"ה, מפאת איכותה המיוחד לה והדבק בה העוסק בה באמת וכו', כי עושר וכבוד הוא בשמאלה ומכל שכן ימינה, ומכל שכן היא עצמה.
ובזה יובן הלך ילך, ר"ל מה שהולך ומתרחק מתורת ה' ועבודתו ומצוותיה, ובכה ומתעצב על שהוא נשא משך הזרע שהוא השפע והעושר שבידו, ורוצה שיהיה נמשך העושר ההוא לו ולזרעו אחריו. ויש בו ב' פירושים ושניהם אמת, א' הזרע הוא השפע כנודע, וב' הוא כפשוטו שיהיה נמשך אל הזרע שפעו ועשרו, מחמת זה אינו חפץ להתדבק ולשמוח בעבודת ה' רק הוא כמשא כבידה על ראשו כשמתפלל מחמת מצות אנשים מלומדה, וכמו שכתבתי על פסוק (במדבר יא, א) ויהי העם כמתאוננים, לכך היה רע בעיני ה', יעו"ש בכתבי. וכמ"ש האלשי"ך בפ' ראה (דברים יב, כא), כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו, כי יותר שהוא עשיר מתרחק מן המקום, יעו"ש. והכל הוא מיראת הכסף שלא יאבד ממנו העושר בעסק השתדל[ו]ת תורת ה' ומצוותי', ודואג על עניני עולם הזה ולא על חיי עולם הבא.
והקדוש ברוך הוא אב הרחמן שלא ידח ממנו נדח, וצריך להתגלגל כמה פעמים ולחזור ולבוא בזה העולם כמה פעמים, וכמו ששמעתי בשם המגיד רבי ל"י מאוסטרע, איזה שוטה הלן בבית הקברות (חגיגה ג:), שיש כמה קברים מן הרשע הנקרא שוטה וכו', כי כמה פעמים מת וכו'. וז"ש כפל הלך ילך, שמרמז על מיתתו כמה פעמים כמ"ש חז"ל בכו בכה להולך וגו' (ב"ב קטז.), ולכך ב"א יבו"א ברנה, שיצטרך לבוא בזה העולם כמה פעמים עד שיעסוק בתורת ה' ובעבודתו ברנה, כשהוא נושא אלמותיו שהוא קש ותבן בלא הזרע, ור"ל בעניות. ותחת שלא רצה לעבוד הרשע את ה' בשמחה ובטוב לבב מרו"ב כ"ל, ר"ל הסבה היה מחמת רב כל, שהי' ירא לנפשו בזה שלא יאבד עשרו, וזה הי' המניעה שלו מהתדבק בתורת ה' ומצוותיה, לכך ועבדת אח"כ בסוף הגלגול ברעב ובחסר כל.
וזהו כוונת המשנה באבות (פ"ד מ"ט) כל המבטל את התורה מעושר. דהל"ל בעושרו. אלא שמע מינה דר"ל מחמת עושרו מתיירא ומרחק את עצמו מהתורה כנ"ל, לכך סופו בגלגול שני לבטלה מעוני. ואח"כ כשמקיים מעוני סופו לקיימו מעושר, וק"ל.
ובזה יובן פירוש המשנה פ"י דשבת (מ"א), המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת וכו'. דהעולה מן הנזכר, כי פסוק הלך ילך ובכה יש לו ב' פירושים, ושניהם אמת, כי זה נמשך מזה. כי הלך נקרא המתרחק מעבודת ה', וגם הלך נקרא מיתה, כמש"א חז"ל (סוטה יב:) ונערותיה הולכות (שמות ב, ה), שהלכו למיתה, ונלמד מעשו שאמר (בראשית כה, לב) אנכי הולך למות וגו'. וגם הזרע יש לו ב' פירושים, א' על עושר ושפע, וב' על בנים, ושניהם אמת כי בשם זרע יכונה, ושניהם באו משפע יסוד צדיק עליון כנודע. וגם בא יבוא יש לו ב' פירושי', א' על בואו להתקרב לעבודת הש"י, וב' בואו לעולם הזה, ושניהם אמת.
וז"ש הלך ילך, ר"ל מצד שהלך והתרחק את עצמו מעבודת ה', לכך ילך כמה פעמים למית', לכך ובכ"ה ו"יו נוספת, על בכי' לכמה פעמים על העדרו מעולם הזה, ואח"כ כשיבוא בזה העולם אחר הגלגול יהיה מכונה לשם ביאה להתקרב לעבוד עבודת ה' ברנה, וק"ל.
ובזה נבוא לביא[ו]ר משנה הנ"ל, שיש ג' סיבות אל המונע את עצמו מעבודת ה' בשמחה ובטוב לבב.
ותחלה נתרץ ש"ס דסוטה דף מ"ד (ע"א), ויספו השוטרים ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב (עי' שופטים כ, ח), רבי עקיבא אומר שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, רבי יוסי אומר הירא מעבירה שבידו וכו'. ונ"ל דלפ"ז דזה שבידו עבירה אינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה שהוא המלחמה הכבידה, כמ"ש בחוה"ל (ש' יחוד המעשה פ"ה) שאמר החכם לאנשי החיל השבים מצבא המלחמה, שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה, שהוא מלחמת היצה"ר, שהוא בין בשבתו בביתו ובלכתו בדרך בתורתו ותפלתו ואכילתו צריך ללחום תמיד מלחמה זו עם היצה"ר.
וזהו שאמרתי טעם ב' פירושים שנכללו בתיבה א', כי לחם הוא מזון, כמו (בראשית מה, כג) בר ולחם. ועוד פירוש ב', כי לחם הוא מלחמה, כמ"ש בתהלים סימן ל"ה (א-ב) לחם את לוחמי החזק מגן וצינה וקומה בעזרתי. ושניהם אמת כמ"ש הינוקא בזוהר בשלח (בלק קפח:) אי בעית לאכול בקרבא וכו', כי כדי שיוכל להעלות ניצוצי המאכל הוא מלחמה גדולה ח"ו שלא ינוצח מן הניצוץ ומחטיאו, כמ"ש בכתבים על יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי (ברכות כט.) שאכל קדשים בלא כוונה והיה בו ניצוץ וכו', יעו"ש.
ובתפלה, נודע שהמחשבות זרות הוא מלחמה גדולה, לכך נקראו הצדיקים גבורי כח היודעים לעמוד בקשרי המלחמה, מה שאין כן הרשעים וגם המוני עם מחמת עונות שבידם אינם רוצים להלחם ביצרם ולעמוד בקשרי המלחמה, והוא נחבא אחורי הכלים, והלואי שלא יוסיף גם הוא עם השונא להלחם בצדיקי יראי הש"י.
וגם אלו השלמים בעבודת הש"י באין רואה, אבל בין המוני עם יחוש מן המלעיגים, וכמו שכתבתי על פירוש הפסוק (שה"ש ח, א) מי יתנך כאח לי אמצאך בחוץ אשקך לא יבוזו, כי כשהאדם דבק בהקדוש ברוך הוא אין חשש המלעיגים הרואים עולה על לבו, מה שאין כן כשירד ממדריג(ו)תו הוא בוש וירא מגשת לעבודת הקודש שלא יאמרו הרואים, והוא על דרך (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים ויתבוששו, כשהפשוטו חלוקי דרבנ(י)ן מהם בסיבת עונם, אז ויתבוששו ויתחבא האדם וגו' (שם ג, ח), שאז אינו יכול לעמוד בקישרי המלחמה. וכן מצינו ישראל שנתייראו מקרני הוד משה, שגרם החטא ויראו מגשת אליו.
ובזה נבוא לביאור המשנה, המצניע, ר"ל האדם שאינו יכול לעמוד, או אינו רוצה לעמוד בקשרי המלחמה נגד היצה"ר, רק מצניע את עצמו כמו ויתחבא האדם, האמת הוא מחמת החטא כנ"ל, אבל נותן טעם לפגם על א' מג' סבות הוא מצניע את עצמו, א' כנ"ל פן יאבד הזרע שהוא השפע והעושר ממנו, והוא רוצה להצניע ולהמשיך עשרו אל זרעו אחריו, והוא כולל ב' פירושים, וזה נמשך מזה, מה שמצניע את עצמו הוא לזרע, ר"ל לסבת הזרע שהוא השפע שלא יאבד ממנו, וגם כוונתו להצניע לזרע להמשיך השפע לזרעו אחריו, מה שאין כן אם יעמוד בקשרי המלחמה של היצה"ר שהוא ויאבק איש עמו, חושש פן יגע בכף ירכו, שהוא היקום והעושר אשר מעמיד ומקים את האדם על רגלו (פסחים קיט.), וכמ"ש בזוהר (ח"א קעא.) ג"כ דקאי על העושר שהוא תמכין דאורייתא, יעו"ש.
סבה ב' שמתיירא שלא יהי' לשחוק וללעג בעיני כולם, כי עובדי הש"י שפלים ונבזים והם למשל ולשנינה, וזהו לדוגמא ולראי' בעיני כולם האומרים חזי זה האיש שהי' עובד ה' מה עלתה לו, כי הוא ח"ו מט לפני רשע והי' לבז, ולסבה זו ירפה ידי אדם מעבודת ה', וכבני דורו של מלאכי הנביא שאמרו שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' גם נבנו עושי רשעה (מלאכי ג, יד-טו), וכמ"ש האלשיך משלי סימן ך"ה (כה) יעו"ש, כי שם ינוחו יגיעי כח, ובעולם הזה הוא רק הכנה לשבת בעולם הבא, ובעולם הזה הוא עיף ויגע, ומה שיש צדיק וטוב לו בעולם הזה הוא מצד הגלגול שהי' צדיק בן צדיק (עי' ברכות ז.), ר"ל בגלגול הקודם היה ג"כ צדיק, וכ"כ האלשיך שם וכו'. והוא על דרך הנ"ל שזכרתי (לעיל) ג"כ במשנה (אבות פ"ד מ"ט) המקיים את התורה מעוני בגלגול א', סופו לקיימה מעושר בגלגול ב', שאז נקרא צדיק בן צדיק, וק"ל.
סבה ג' ולרפואה, שמצניע את עצמו שאינו עומד בקשרי המלחמה, מחמת שיהי' רפואה לגופו, כי צריך גבורי כח בתורה ותפלה לבטל מחשבות זרות ולשבר הקליפות, שיתפלל וילמד בכח ובקול, כנודע תיקוני הקרי בזה, וכמ"ש בזוהר שלח לך (קנט:) הרפה או חזק, שצריך גוף חזק לעבודת הש"י, ולכך אינו רוצה להחליש את הגוף רק שיהיה רפואה ובריאה להגוף כשמצניע את עצמו ואינו עומד במלחמת היצה"ר. זהו הג' סבות המונעי' את האדם הירא ורך הלבב, אבל א' תשובתו בצדו יעו"ש.
והנה דרך היצה"ר בתחלה נעשה אורח ואח"כ בעל הבית (סוכה נב:), וזה, שהמצניע את עצמו שלא לעמוד בקשרי המלחמה עם היצה"ר וסובר שבזה ניצל ממנו, ואדרבה זה גורם שימצא מקום תחנותו אצלו, ובעל כרחו יכריחו לעשות רצונו. וז"ש המצניע את עצמו בא' מג' סבות, לזרע לדוגמא ולרפואה, והוצי"או, ר"ל שהיצה"ר הוציאו אח"כ בעל כרחו להחטיאו, חייב בכל שהוא, ר"ל סוף ענין חייב אף על התחלה שהוא בשב ואל תעשה, כי צריך מלחמת רשות דלא ליתי נכרים שהוא היצה"ר עליה, ולא יצטרך למלחמת חוב כשבאו נכרים עליו, מה שאין כן כל אדם אינו חייב אלא כשיעורו, ר"ל כשיעוררנו היצה"ר אז מקום למלחמה, מאחר שגם תחלה לא הכניע את עצמו, וק"ל.
ובזה יובן פתוח תפתח את ידך לו, ר"ל כשתפתח ידך לצדקה, לא תכוין להנאת עצמך, אף שגם הוא מצוה כמאמר הש"ס (ב"ב י:) הרי סלע זו לצדקה על מנת שיחי' בני וכו', מ"מ לאו משנת חסידים הוא, כי איזה חסיד המתחסד עם קונו (זח"ג רכב:, ת"ז א:) לגמול חסד עם קבה"ו, ויכוין להמשיך יוד"יך הוא מן י' עלאה אל יוד תתאה על ידי פתח, בסוד הויה אדני בשילוב, שיש ו' אותיות בין יוד ליוד שהוא פתח המשפיע, וזהו שאמר פתוח, הצדקה יהיה על כוונה שתפתח יוד"יך ל"ו, והבן. ובאמת ממילא נמשך השפע לו, ר"ל לאדם המשפיע ג"כ, רק שיהיה שלא על מנת לקבל פרס, וק"ל.
איברא דיש לפרש (תהלים קכו, ו) הלך ילך וגו', דנודע מצד הכללות, אי רישא דעמא טב כולא טב (זח"ג קיד ע"א), והוא הדין בהיפך. וז"ש הלך, שאם ראש הדור הולך מעבודת ה' גורם להדור שגם המה ילך ובכה וגו'. וה"ה כשחוזר בתשובה הנק' ב"א, גורם שגם הדור יב"א ברנה, דכולא טב, וק"ל.
•
מצוה - ובו תדבקון (יג, ה), להדבק בדרכיו וכו'.
לבאר פסוק (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. דכתב האלשי"ך בפרשה בחוקותי (ויקרא כו, יג) ובתהלים סי' ק"ז (ה) בשם מדרש שוחר טוב (מדרש תהלים פס"ב), כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו), הנשמה שבאדם בכל עת עולה ויורדת ומבקשת לצאת מן האדם, אלא שרואה את הקדוש ברוך הוא שכל הארץ מלא כבודו וחוזרת לאחריה. והטעם, כי כל דבר תאב אל שורשו, לכן נפש האדם רוצה לעלות אל ה' אשר נתנו, אלא שרואה את ה' שכל הארץ עם היותה חומר מלא כבודו, על כן אומרת דיו לעבד להיות כרבו, ובזה תנוח ותסבול היותה מעוטפת תוך חומר האדם, ע"כ.
והנה סבה זו הוא גם בצדיקים הסובלים גלות מן הרשעים, באמרם דיו לעבד להיות כרבו, כמו הנשמה בתוך הגוף.
וזה נראה לי פירוש הפסוק (שה"ש ה, ח) השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני. ר"ל בנות ירושלים, אתם הצדיקים, השבעתי אתכם לסבול גלות הרשעים כמו שאני סובל חולה הגוף העכור מצד אהבת דודי, דיו לעבד להיות כרבו, כך תעשו גם אתם. ואם תמצאו את דודי על ידי תפילת' מתוך גלות הרשעים, תגידו לו חולת אהבת הנשמה שהיא חלק השכינה - תהיה כוונת התפלה לאהבת השכינה, והבן.
ובזה יובן ואתם הדביקים בה', ר"ל להדבק בדרכיו להיות עבד כרבו בענין הגלות הנ"ל, ואז אתם חיים כולכם, כל הנשמה ג"כ עושה כך להיותה תוך הגוף שלא לצאת, מה שאין כן הרשעים בגובה אפם שאין סובלין הגלות גם הנשמה אינו רוצה לסבול גלות הגוף, לכך רשעים קרואים מתים (ברכות יח:). וז"ש ובו תדבקון, והבן.
ובזה נראה לי פירוש הפסוק משלי סימן י"ז (ב), עבד משכיל ימשול בבן מביש וגו', מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה'. דכתב האלשיך, מה שמושל עבד משכיל על הבן מביש הוא ככור לזהב, כי אין הכור גדול מזהב על שנתך בו, כי אינו רק כלי להשביח בו הזהב וכו' יעו"ש, וק"ל.
•
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (יא, כו). והספיקות רבו. ונ"ל, דנודע אם היו שומעין מפי הקדוש ברוך הוא כל התורה לא היה שכחה בעולם, רק על ידי ששמעו ממשה למדו ושכחו. והנה השכחה הוא מצד הקליפה הנק' קללה, היפך הקדושה הנק' ברוך.
ובזה יובן ראה אנכי, מצד שאנ"כי למדתי אתכם, לכך אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה, מה שאין כן אלו שמעו מהש"י היה רק ברכה ולא שכחה המכונה קללה, לכך עצה היעוצה שתהי' מ"מ ברכה, אשר תשמעון כמה פעמים, שלא ישכחו, וק"ל.
•
ונבאר הפטורה, ישעי' סימן (נד, יא - נה ב), עניה סערה לא נחמה, הנני מרביץ בפוך אבניך וגו'. לבאר זה נראה לי, כי תואר עניה יש לו ב' פירושים, א' עניה מתורה ומצות, ב' עניה כפשוטו. ובזה ג"כ יש ב' סוגים.
ונבאר משנה דאבות (פ"ו מ"ד) פת במלח תאכל וגו', אשריך בעולם הזה וכו'. והקושיא מפורסמת, מהו האושר בעולם הזה. וכבר רבו המפרשים בזה.
ולי נראה כפשוטו, כי יש ב' סוגי עניות, א' עני כפשוטו, ב' שהוא עשיר ומ"מ בתואר עני יכונה, וכמו שכתב הגאון מוהר"ם שיף (ליקוטים סוף חולין), ריש ועושר אל תתן לי (משלי ל, ח), כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו וכו' (קה"ר א, לד), א"כ יותר שהוא עשיר הוא יותר עני, כי כשיש לו חמשים זהובים אינו תאב רק לחמשים, וכשיש לו אלף זהובים תא(ו)ב עוד לאלף זהובים. וז"ש ריש ועושר, ר"ל עשירות שיש בו ריש אל תתן לי, ודפח"ח. וכ"כ האלשיך בהפטורה זו, למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה (ישעיה נה, ב), כי עשירות עולם הזה אין לו שביעה וקצבה וכו', יעו"ש. הרי שיש ב' סוגים בזה. וההפרש, כי סוג עני כפשוטו יש לו עולם הזה על כל פנים, שהוא שוקט במנוחה בביתו ומסתפק במועט שיש לו פת בסלו. מה שאין כן סוג עני כשהוא עשיר, הוא סוער והולך תמיד יום ולילה לא ישבתו, כמ"ש בזוהר (עי' ח"ב סב:) שטו העם ולקטו (במדבר יא, ח), בשטותא נסבין לגרמייהו וכו', ומ"מ המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר.
ובזה יובן המשנה, כי זה שהוא עני כפשוטו להסתפק במועט פת במלח, זהו מאושר עכ"פ בעולם הזה וכו'. מה שאין כן עניה סוערה, העשיר שנקרא עניה, רק שסוער והולך, השקט לא יוכל, זה לא נחמה, שאין לו פנאי להתנחם על מעשיו להתחרט ולשוב, עד שאני מרביץ בפוך אבניך וגו', וק"ל.
ופיר[ו]ש ב', עניה סוערה מתורה ומצות, הענין דכתב האלשיך (משלי כב, ה) כי גן עדן והעולם הבא קונה על ידי שקט ושלוה, מה שאין כן גיהנם צריך להיות סוער והולך יום ולילה לא ישבות, עד שישיגו בגניבה וגזילה וניאוף וכיוצא, יעו"ש.
ונ"ל שזהו שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"א) שעתיד ליתן דין וחשבון, והקשו כי תחלה הי' ראוי ליתן חשבון ואח"כ דין וכו'. ולדברינו יבואר, כי תחלת דינו של אדם, מה ראה על ככה להניח דברי היצה"ט שעל ידו היה יורש גן עדן בהשקט ושלוה, ולשמוע ליצה"ר לירש גיהנם בטורח גדול וכנ"ל. ואח"כ יתן חשבון על פרטי עונותיו.
ואפשר שהי' לו מענה על זה גם כן, כמ"ש האלשיך משלי (ט, יג), אשה הומ[י]ה וגו', כי היצה"ט אומר רק פעם אחד ותו לא, מה שאין כן היצה"ר הומה תמיד לא ניתן הפג רוחו, ואלו הי' עושה כך היצה"ט הייתי שומע לו ג"כ. אך דטענה זו הסתירה בצידו, מזה שהוא תמיד הומה מכוח שיש לו סחורה רעה אשר לא יוכל שלחה, לכך מוכרח להומה, מה שאין כן היצה"ט יש לו סחורה טובה, חיי עולם הזה ועולם הבא, ואין צריך להיות הומה, וכמ"ש האלשיך שם.
ובזה יובן עניה סוערה, ר"ל גם שהיא עני' מתורה ומצות, רוצה לפטור את עצמו מצד שהי' סוערה, שהיצה"ר הי' סוער והולך, מה שאין כן היצה"ט. ובאמת תשובתו בצידו כאמור, לכך לא נחמה.
לכך עצה היעוצה כל צמא לכו למים וכו'. דאיתא במדרש איכה (פתיחתא ב), הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. והקושיא מפורסמת, מה זה הלואי. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי היצה"ר הומה, מה שאין כן היצה"ט וכנ"ל, וז"ש הלואי אותי עזבו, שלא ילמדו לשם שמים מצד היצה"ט, רק מצד היצה"ר שהוא הומה תמיד, ובזה תורתי שמרו, שישמרו לעד בעבור כבוד ונצחון מסעודה וכיוצא, שהיא מצד היצה"ר אשר הומה תמיד, מה שאין כן היצה"ט שאינו הומה תמיד לא ישמור שיהי' קיים לעד. וז"ש בש"ס דראש השנה (כג:), וסעוד[ו]ת גדולות עושין להם לעידי ראי' שיהיו רגילין לבוא, וק"ל.
עוד יש לומר, כי אדם בריא שותה מים לצמאו, מה שאין כן אדם חלש צריך ליין וחלב. כך אדם שנשמתו בריא שותה בצמא דברי תוכחת מוסר. מה שאין כן מי שנשמתו חולה טועם מתוק למר, צריך להלבישו בתוך איזה משל ומליצה ופשט, כדי שיהי' מתוק לחיך שיטעום יין וחלב ובתוכו פנימי' מוסר.
והנה ב' סוגי אדם הנ"ל, אדם בריא טועם רק פנימית מוסר, ואדם חלש טועם המשל והמליצה שהיא יין וחלב, ולא מוסר הפנימי. ויש עוד כת ג' שאינו רוצה לשמוע גם יין וחלב, פן ישמע ושב ורפא לו. וז"ש הלואי אותי עזבו, שהיא פנימי המוסר. ותורתי שמרו, שהוא הלבוש והפשט, שמתוך המאור שבה וכו', וק"ל.
וז"ש כל צמא לכו למים, שהיא פנימית המוסר שהיא תכלית. ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא כסף יין וחלב שהיא הלבוש כמו המשל והמליצה, אולי מתוך המאור שבה וכו'.
ור"ל, כשהוא תא(ו)ב לשמוע תורה בחשק וצמא לשתות דבריהם, אז מצילתו מעבירה, וכנ"ל. ואשר אין לו כסף, שאינו כוסף וחושק לשמוע תורה, לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, ר"ל דאיתא בזוהר שמות דף כ ע"ב: דודי לי ואני לו הרועה בשושנים (שה"ש ב, טז), מה השושן אדום ולבן כך ריח הקרבן חלב ודם וכו' מאדום ולבן וכו', עכשיו מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו הוא מזבח כפרה, יעו"ש. ויין הוא אדום שנאמר (משלי כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם, ולבן הוא חלב. והכוונה דכתב בכתבי האר"י זלה"ה וז"ל: מי שיחשוק בתורה כל כך עד שיום ולילה לא ישבות, ולא יחשוב מדברי עולם הזה רק בדברי תורה, ודאי ישיג וכו', ולא יצטרך לשום סגופים וענויים, ע"כ. וז"ש כל צמא לכו למים, שהשותה בצמא את דבריהם בחשק גדול אין צריך להיות יושב בתענית להקריב חלבו ודמו כשושנים, מה שאין כן מי שאין לו כסף וחשק, צריך ליין וחלב שהיא אדום ולבן, וק"ל.
וז"ש למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה, ר"ל למה הוא כוסף וחושק בלא לחמה של תורה, רק לדברי ועסקי עולם הזה, שהוא יגיעכם בלא לשבעה, שאין חצי תאוותו בידו, וכפי' האלשיך וכו'. ולדברינו אתי כפשוטו, שאז צריך לתעניתים ויגיעכם בלא לשבעה, מה שאין כן אם היה כוסף לא הי' בלא לחם, כי אם בלחם לשבעה, שאין צריך לתענית, וק"ל. וכמ"ש בכתבים פירוש הפסוק יתן למכהו לחי ישבע בחרפה (איכה ג, ל). שאין צריך לתענית הנעלב ושומע חרפתו ושותק, ודפח"ח. והכא נמי אם היה כוסף ישבע בלחם כפשוטו, וק"ל.
וא"כ ב' פירושים נמשך זה מזה, מכח שאינו כוסף ללחם תורה, מכח זה הוא בלא לחם ממש ויגיעכם בלא לשבעה, ויותר היה נכון שיהיה כוסף ללחם תורה וישבע בלחם ממש, והבן.
ובזה נבאר מצות פו"ר (בראשית א, כח), דכתב הרמב"ם (הל' אישות פט"ו ה"ג) מי שנפשו חשקה בתורה כבן עזאי, יוכל לבטל מפריה ורביה, בלבד שלא יהיה יצרו מתגבר עליו. וכמ"ש בטור אבן העזר סימן א'. ועיין מה שהקשתי במקום אחר. וגם יש להקשות עוד. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כשלומד בחשק ניצל מיצה"ר שלא יתגבר עליו, וכמ"ש החסיד מוהר"י יעב"ץ הנ"ל, וק"ל.