להוליך את העולם במעורבות ובאחריות
בנימין לאו*הרב ד״ר בנימין לאו עומד בראש בית המדרש החברתי בבית מורשה ומכהן כרבה של קהילת רמב״ן בירושלים.
סיימתי בקריאה רציפה את ספרו החדש של הרב יונתן זקס, ״לרפא עולם שבור — החיים כקריאה לאחריות״, עם תמהיל של שמחה ועצב. שמחה על שהיו הדברים כמים זכים לנפש שוקקה. עצב — על היעדרותו של הרב זקס מן השיח התורני בישראל. כשל השפה חוצץ בינו לבין רוב לומדי התורה הישראליים, שגם אם מסוגלים להסתדר במרחבי העולם בתקשורת שבעל פה, הרי שהקריאה של ספרי מחשבה מוגבלת בדרך כלל לשפה העברית. כזה הוא המצב גם בקרב לומדי התורה שבחו״ל, המסוגלים להבין עברית ברמה מסוימת אך מתקשים להיכנס לעומק העיון התורני בשפה העברית. כך נוצר נתק בין יהדות חו״ל ליהדות ישראל, וכך מחמיצים אנחנו את זרמי הרוח והדעת איש של רעהו. את הקליפות אנו פוגשים, אך לא את התוֹך. כולנו חייבים תודה להוצאת הספרים טוֹבִּי ולעומד בראשה, מר מתיו מילר, שעמסו על שכמם את מלאכת ההנגשה והגישור בין שני חלקי העולם: מגישים לקוראי העברית את מיטב הכתיבה העיונית של אנשי הגולה, ולאנשי חו״ל — תרגומים של הכתיבה העיונית הישראלית.
אורה של דת ישראל — האחריות לתיקון העולם
בספר שלפנינו הרב זקס מזמין את הקורא לקריאה רצופה של מחשבה יהודית חברתית הטוענת בתוקף לנטל האחריות העולמית ויוצאת בחריפות נגד הפרשנות היהודית המשתבללת בתוך קונכייתה. חובתו של היהודי לתיקון החברה והעולם עולה מכל עמוד בספר. כל משמעות החיים מתבררת דרך האתיקה של האחריות. הרב זקס קורא תיגר על התפיסה המבדילה בין ה״קדוש״ ובין ה״טוב״, שלפיה הדת מזמינה את האדם לעבודת ה׳אני׳ הפנימי והאתיקה מזמינה אותו להכרה במערכת החיים החיצונית לו. מגמת ספרו של הרב זקס היא לנפץ את הפסל הזה שבא לעולם היהודי בהשפעת רוחות חיצוניות, ולתאר את הקדוש ואת הטוב כשלם העומד בתשתית חובתו של האדם בעולמו.
בירה דולקת
הרב זקס מבקש למקם את עצמו ברציפות רעיונית עם עולמה של התורה והנבואה, עם הקריאה הפילוסופית והמוסרית של ימי הביניים ועם התנועה החסידית של העת החדשה. מבחינה זו הייתי ממקם אותו על הרצף שנפתח באברהם אבינו, המנפץ את פסילי אביו וחותר לתיקון עולם במלכות שדי.
המדרש מתאר את אברהם כאיש המורד בעברו, ובכוחות בלתי נלאים חותר לתיקון העולם. רבו התיאורים על אברהם המנפץ את האלילים בבית אביו. אולם המדרש (בראשית רבה, פרשה לט) בחר לפתוח את פרשת ״לך לך״ עם פסוק מספר תהלים, המתאר את הרגע שלפני הליכתו של אברהם:
שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ (תהלים מה, יא).
המדרש מוביל אותנו צעד אחד אחורה, לפני ניפוץ האלילים, לשלב שבו אברהם שומע ורואה משהו חדש בעולמו. הפסוק הפותח את סיפורו של אברהם, ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך״ (בראשית יב, א), אינו נותן שום רמז למה שהתחולל לפני כן. את החסר הזה המדרש מבקש להשלים. הפסוק בתהלים, המשמש נקודת מוצא למדרש, מתאר מלך המפתה את אהובתו לעזוב את כל עברה בעבורו: את תעזבי את ביתך ותתחברי אל בעל הארמון. ר׳ יצחק, בעל המדרש, מתאר כך את ראשית דרכו של אברהם ביחסיו אל אלוהיו:
משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת [=ארמון מואר]. אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה (מדרש רבה, וילנא לט, א).
אדם ״עובר ממקום למקום״ ומחפש. לא ברור כל כך מה הוא מחפש, אך מההמשך מתברר שהוא מבקש נקודת אחיזה מוארת בעולם. בנקודה אחת הוא נתקל בארמון המואר ומבין שיש מנהיג לבירה. כאן מתחילה נקודת החיבור בין בעל הארמון לאותו הלך. הפסוק שפותח במילים ״שמעי בת וראי״ מבקש לומר שאברהם נבחר בגלל הערנות והחיפוש שלו. בעל הבירה היה שם כבר קודם, הארמון היה מואר מאז ומעולם, אבל עד לאברהם אנשים עברו ליד הארמון ולא הציצו עליו.
לקרוא בשם ה׳
מכאן ואילך הופך אברהם להיות הקורא בשם ה׳. הוא מחדש לכל סביבותיו ש״לקרוא בשם ה׳״ משמעותו לקבל אחריות למערכת החברתית שבה אתה פועל, ולא רק לציר הפנימי והאינטימי שבינך לבין אלוהיך. ההתבוננות שלו לאורו של הארמון מניעה אותו לצאת מארבע אמותיו, מארצו וממולדתו ולהתחיל דרך חדשה, ״לעשות משפט וצדקה בארץ״. נדגים זאת באמצעות הסיפור על הכנסת המלאכים שבאו לפקוד את ביתו. הסיפור נפתח בתיאור אברהם היושב פתח האוהל כחום היום, כשלפתע שלושה אנשים ניצבים עליו. הכתוב מתאר איך הוא רץ לקראתם ומשדל אותם להתכבד באוהלו:
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (שם יח, ג).
המילה ״אדני״ מובנת כפנייה של כבוד אל האורחים (כך מציע רש״י בפירושו הראשון), אולם היא סובלת גם פרשנות דתית המכוונת לה׳. על פי זה יתבאר הפסוק באופן אחר לגמרי. אברהם פונה אל ה׳ ומתנצל על משהו. רש״י מסביר שהוא מבקש מהקב״ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים. הרמב״ן מפתח פירוש זה וטוען שמהלך העניינים היה כך: אברהם ישב בבדידות בפתח האוהל והתייחד עם אלוהיו בחוויה אינטימית המנתקת את האדם מכל סביבתו. התופעה מוכרת לנו היטב מדתות המזרח בתור סוג של תרגיל במדיטציה. מטרת ישיבה זו היא להתאחד עם האל בהתנתקות מהגוף. אולם תוך כדי העשייה הדתית הזאת נתקלו עיניו בשלושה עוברי דרך. ההחלטה להתנתק מהערוץ הפתוח בינו לאלוהיו ולרוץ לקראת האורחים הפכה לסמלו של אברהם: ״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה״ (תלמוד בבלי, שבת קכז, ע״א). אברהם בא להנחיל לבניו את התודעה שדאגה לזולת היא הגבוהה שבמעלות האדם.
הפרשה נמשכת בסיפור על אותם מלאכים שיוצאים בשליחות האל להפוך את סדום ואת סביבותיה. ה׳ מבקש לשתף את אברהם בתכניותיו, והנימוק לשיתוף זה הוא:
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט).
מהי דרך ה׳? לעשות צדקה ומשפט! החידוש הזה מסיט את המעשה הדתי ממחוזות ההתבודדות וההתעלות הרוחנית אל עבר מחוזות החברה והדאגה לזולת. המדד הקובע את מידת דתיותו של אדם הוא תשומת הלב שהוא מעניק לצורכי החיים שמסביבו, ולא רק למערכת היחסים שבינו לאלוהיו.
לעתים פרשנות זו נתקלת בתגובה צוננת, כאילו יש בה איזו פחיתות ביחס לדירוג הנכון והאמיתי של מערכת החיים הנדרשת מעובד האלוהים. המגמה החברתית נתפסת כמס שפתיים לחברה, ולא כדופק פועם של תורת ה׳. אולם קריאה ישרה ופשוטה של מקורות ישראל, מוקדמים ומאוחרים, מחזקת את המגמה החברתית. נטייל מעט בארון הספרים ונדגים את הדבר:
ירמיה הנביא חי בתקופה שלפני החורבן וראה שלטון בריקבון. הוא תובע את החזרה אל ה׳ על ידי תיקון החברה:
אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה׳ (ירמיה ט, כב-כג).
כשבא ירמיה לתקוף את אחד ממלכי ישראל המושחתים ביותר, אליקים בן יאשיה, הוא העמיד מולו מראה המתארת את גודל הפער שבין הבן לאביו:
הֲתִמְלֹךְ? כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ?! הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ!
דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב! הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה׳ (שם כב, טו-טז).
דברים מפורשים. ״לדעת את ה׳״ מתבטא בטוהר השלטון. שלטון שיש בו יראת אלוהים מתנהל בצדק ובמשפט. היפוכו של המשפט אומר שבמקום שיש שחיתות אין אלוהים.
גם התלמוד הבבלי (מסכת מכות כג, ע״ב) הוביל לקו הזה, כשביקש לתאר את היסודות שעליהם מבוסס הבית היהודי. העמדה הראשונה בתלמוד סופרת 613 (=תרי״ג) יסודות, שהם מניין המצוות. אולם חכמים נוספים ביקשו לצמצם את הרשימה ולהעמידה על עיקרים בודדים. מתרי״ג מדלגת הרשימה לאחד עשר יסודות, על פי מזמור של דוד המלך:
מִזְמוֹר לְדָוִד ה׳ מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה׳ יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם (תהלים טו).
גם רשימה זו אינה מצומצמת דיה. בא התלמוד ומעמיד את היסודות על שישה, על פי נבואת ישעיה:
הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע (ישעיה לג, טו).
התלמוד ממשיך בתהליך הצמצום, לשלושה יסודות, על פי נבואת מיכה:
הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (מיכה ו, ח).
את הרשימה חותם הנביא חבקוק, המעמיד את העשייה הדתית על יסוד אחד:
״עופלה״ = חוזק והשתלטות. חבקוק מבקש ללמד את היסוד האחד שעליו עומד כל בניין היהדות. הניסיון להגיע לתוצאות בדרך של אלימות ורמיסת האחר אינו שייך לעולמו של ה׳. היסוד האחד הוא ״צדיק באמונתו יחיה״. היושר שבעשייה האנושית הוא זה שיביא חיים לאדם, וממילא הוא המחייב את מי שמבקש להיות מחובר למקום החיים. כל המהלך בקטע תלמודי מוביל להכרה שיסודות היהדות מבוססים על עקרונות הצדק החברתי ונקיות הכפיים שבין אדם לחברו.
יהדות של אחריות
במשך דורות רבים לא השתתפו היהודים בנטילת אחריות שלטונית. הם ניהלו את עצמם ואת קהילתם ושרדו מפני חרב אויב. ההתנהגות הולידה את הפרשנות שלהיות יהודי משמעו להיות עובד ה׳ במובן הדתי הצר של המילה. רק מעטים הצליחו להרים את הראש ולהתבונן מתוך עולם של חושך אל אורו של אברהם המבקש להוליך את העולם במעורבות ובאחריות. אחד הבולטים שבאותם יחידים היה הרב אברהם יהושע השל. השל היה הוגה הדעות היהודי המוכר ביותר בארצות הברית של שנות השישים. נוסף על עולם הגותי מפואר הוא התבלט במעורבות חברתית אקטיבית. כצאצא למשפחה חסידית מיוחסת (סבו, האדמו״ר ר׳ אברהם יהושע השל, מאפטא) הוא הוביל את היהדות למחוזות של שבירת מחיצות ותיקון עולם. ידועה תמונתו לצד רעהו, מרטין לותר קינג, במאבק לזכויות השחורים (עליו ועל משנתו ראו לאחרונה בספרו של דרור בונדי, איכה, ירושלים תשס״ח). עיקר מגמת פניו של השל הייתה לחשוף את פניו של האל דרך עשיית הצדקה והמשפט על ידי בני בניו של אברהם:
הצו המוסרי לא נגלה לראשונה על ידי אברהם אבינו או במעמד הר סיני. ראיית הרצח כמעשה פלילי ידועה הייתה לבני האדם לפני כן […] גם רעיון הצדק האלוהי לא היה בלתי מוכר. החידוש היה הרעיון שהצדק הוא מחויבות לאלוהים, דרכו ולא רק תביעתו; כי אי־צדק אינו רק דבר־מה שאלוהים מגנהו כאשר הוא נעשה על ידי אחרים, אלא שזהו ניגודו המוחלט של אלוהים; כי זכויות האדם אינם אינטרסים של החברה המוגנים בחוק, אלא אינטרסים מקודשים של אלוהים. אלוהים אינו רק מגן הסדר המוסרי, ״שופט כל הארץ״, אלא גם מי שלא יכול לפעול שלא בצדק אהובו לא היה נמרוד […] אלא אברהם: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו […] ושמרו את דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (בראשית יח, יט). התורה היא בראש ובראשונה דרכי אלוהים ולא חוקי אלוהים. ומשה התפלל: ״הודיעני נא את דרכיך״ (א״י השל, אלהים מבקש את האדם, ירושלים 2003, עמ׳ 228).
כעת מצטרף גם הרב זקס אל אותם יחידים הרואים את הבירה הדולקת ומבקשים להבקיע את אורה בכל ארצות החיים. כבר בספרו הקודם שראה אור בעברית: ״רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו״ (ירושלים תשס״ז) בחר הרב זקס להעמיד את מדרשו של אברהם אבינו הרואה בירה דולקת במרכז ספרו: ״אברהם רואה ארמון. בעולם יש סדר ומכאן שיש לו בורא. אך הארמון עולה בלהבות. העולם מלא באי סדר, ברוע, באלימות ובאי צדק. אך כלום ייתכן שמישהו בונה בניין ואחר כך נוטש אותו? אם פרצה בו אש חייב להיות מישהו שיכבה אותה. מן הדין שיהיה בעלים לבניין. אם כך, היכן הוא? זו אכן השאלה והיא לא נותנת לאברהם מנוח״ (עמ׳ 36–37).
נראה לי שהמהדורה האנגלית של הספר הנוכחי נועדה להראות לעמים את יופייה של דת ישראל ואת גובה קומתה — כי רבה היא. אני תפילה ותקווה שהספר הזה, במהדורתו העברית, יילמד בקהל ישראל, ויאיר את פניה של תורת ישראל גם בעבור בניה.