ב הלכה ה משנה אחת לשלשים יום משערין את שווי הדברים שצריך לקנות מכספי הלשכה. שקובעים עם מוכר הדברים את השער של היינות השמנים והסלתות לשלושים הימים הבאים. כך שאם יתייקר השער יתנו למוכרים כשער שנקבע. ודין נוסף: כל המקבל עליו לספק סלתות מארבע, כלומר, שסיכם עם גזברי ההקדש לספק למקדש ארבעה סאין סולת בסלע לשנה הקרובה, שכך היה מחירם באותה שעה, וקיבל מהם את דמיהם מראש, והתייקר מחירם ועמדו משלש, שעתה יכול לקבל רק שלוש סאים בסלע — בכל זאת יספק מארבע, כפי שקיבל על עצמו. ואף אם קבע לספק רק משלש סאים בסלע, וירד המחיר ועמדו מארבע סאים בסלע — יספק מארבע, שכלל הוא שיד הקדש לעולם על העליונה בין בעליית המחיר בין בירידתו. אם לאחר שסיפק את הסולת למקדש התליעה הסולת — התליעה לו, לזה שמספק את הסולת, ויביא אחרת תמורתה, שהוא חייב באחריותה. וכן אם שילמו גזברי ההקדש למוכר תמורת היין שיספק למקדש, ולאחר שנתן המוכר את היין להקדש החמיץ היין — החמיץ לו, ויביא אחר תמורתו, מפני שחייב באחריותו. וטעם הדבר: לפי שהמוכר אינו מקבל מעותיו, כלומר, אינו זוכה בהם, עד שיהא המזבח מרצה, והרי דברים אלו אינם יכולים לעלות למזבח להקרבה.
ג גמרא תני [שנויה ברייתא] החולקת על דין משנתנו בשם ר' שמעון: מוכרי היין השמנים והסלתות למקדש מיד היו מקבלין את מעותיהן, שמיד כשקבלו את הכסף תמורת סחורתם זכו בו. ולא חששו שלא ירצה המזבח, מאחר והכהנים זריזין וחרוצים הן