המלקט עשבים לחים. לאכילת אדם:
עד שייבש המתוק. כה"ג תני לעיל פ' מאימתי מוציאין ומפ' בגמ' פקועא דבקעתא והיינו פקועות השנויות פ' במה מדליקין וקרי ליה מתוק על דרך סגי נהור ושל בקעה אינן מרים כ"כ כשל הרים ועד אותו זמן יש עשבים בשדה ומשם ואילך כלה לחיה ובעי ביעור והאי ביעור דמתני' דאיסורא הוא:
והמגבב. המלקט לאכול לבהמה ביבשים מלשון גובין את התמחוי:
עד שתרד רביעה שנייה. בפ"ק דתעניות ובפ' קונם יין פליגי בה תנאי ור' יוסי ס"ל דבכירה בי"ז במרחשון ושנייה בכ"ג בו ואפלה בר"ח כסלו ואיפסיקא הילכתא בפ"ק דתעניות כר' יוסי ובגמ' מפ' אמאי קרי לה רביעה:
עלי קנים ועלי גפנים. הכובש מהן אוכלין בהן:
עד שישורו מאביהן. לשון פירות הנושרין ותני עלה בגמ' דעלי קנים אינה משנה דאינן כלים ולא נובלין מאביהן ודין ביעור לא שייך אלא בפירות שכלין ובדבר הכלה כדאיתא פרק כלל גדול זוטא ופרק בא סימן. ומשמע לי דכל האי שיעורא דקתני גבי שביעית רביעה שנייה לאיסורא קתני לה דמשם ואילך אסורים עשבים הראויים לאכילת אדם אסורים לאדם ויבשים דחזו לבהמה אסורים לבהמה דהא תנן בהו שיעורא דזמן סתמא וזה השיעור בין לגליל בין ליהודה ואינו כזמן השנוי למעלה של סתווניות וטפיחים דהכא בזמן הוא דתליא מילתא ועוד כיון דתנן דמשירדה רביעה שנייה שרי לשרוף תבן וקש ולשנותו ממה שהוא דהיינו מאכל בהמה משמע דעבר זמן אכילתה וכמו שאבאר זה למטה:
המגבב ביבשים. בעלי גפנים יבשים לבהמה אוכלת בהם עד שתרד וכו':
ר"ע אומר בכולן וכו'. בין בעשבים בין בעלי גפנים בין בלחים בין ביבשים עד שתרד רביעה שנייה:
עד הגשמים וכו'. דגשמים תרי משמע:
המודר הנייה מחברו עד הגשמים. ולאפוקי מדרשב"ג דאמר בפ' קונם יין דלא בעינן ירד ממש אלא יגיע זמנה אע"פ שלא ירדה ובגמ' מפ' כי נדר עד הגשם מאי שיעוריה:
עניים נכנסין בפרדסות. בשאר שני שבוע ליטול לקט שכחה ופאה דבארץ ישראל לא קשה לה דוושא כדאיתא בסוף מרובה גבי ומהלכין בשבילי הרשות:
עד שתרד רביעה שנייה. ומשם ואילך צמחה התבואה וקשי לה דוושא:
ה"ג מאימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית משתרד רביעה שנייה. וה"פ משום דתניא בתוספתא תבן של שביעית אין נותנין אותו לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט ועוד תניא תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן וטעמא דתבן וקש של שביעית חזי למאכל בהמה ואמרינן לעיל דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה איכא בהו משום לאכלה ולא להפסד ואין לשנות בהם, והשתא אשמעינן מאימתי שרי ליהנות מן התבן ומן הקש לשאר צרכים דלאו אכילה כגון לגבל בטיט או לתת אותו בכר וכן להסיק בו תנור כדתנן בפרק כירה משירדה רביעה שנייה במוצאי שביעית דאז כבר הגשמים עשו אותו זבל וכבר נסרח ונתקלקל ולא חזי למאכל בהמה ובגמ' מפ' אי דוקא אותו שנסרח מן הגשמים או אפילו אותו שבבית שלא נסרח והכי מוכח בגמ' כי הך גירסא דאמרינן א"ר חנניה מכיון שנסרח מה שבשדה הותר מה שבבית משמע דאסיר עד שתסרח ומתני' אתא לאורויי גבול להתיר דעד ההוא זימנא אסירא ולשון התוספתא מוכיח כן וכן גריס הרמב"ם ז"ל בספ"ה שכ' אין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט, תנור שהסיקוהו בתבן וקש של שביעית יוצן ומשתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית ע"כ, אבל בפ"ק דתענית גרסינן הכי רב נחמן בר יצחק אמר לבער תבן וקש של שביעית דתניא עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה מ"ט דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך וגו' כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית משמע דמרביעה שנייה ואילך אסור וקשיא אמתני' ונ"ל דהנייה דהתם אכילה לבהמה הוא דמיירי וכיון דנסרח בשדה לא חזי לבהמה וכלה לבהמה חשיב ובעי ביעור דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה שוים והיינו דקאמר דכתיב ולבהמתך וגו' וה"נ תניא בתוספתא דמכילתין בפ' בתרא מאימתי פורשין מן השבלים שבשדות משתרד רביעה שנייה ע"כ דמשתרד רביעה שנייה פורשין מהם שלא להאכילן לבהמה דאילו לאדם בלאו הכי אסירי משום ספיחים, וה"פ דההיא דתענית עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית להאכילו לבהמה דמשם ואילך אין מאכילין אלא שורפין עד שתרד וכו' ומשירדה רביעה שנייה אסור ליהנות ובעי ביעור דהיינו שריפה ואחר מצאתי בתוספות הרא"ש ז"ל דלא גריס התם שורפין וכאן גריס שורפין והשתא נימא דייקא נמי דקתני הכא שורפין והתם לא קתני שורפין שמעת מינה. ובזה תקנתי כל מה שקשה לרבנו שמשון ז"ל.
ואיכא למידק מ"ש הכא דתני תבן גבי קש ומ"ש דבפ' כירה לא תני ליה ומ"ש דלא קתני הכא גבבא גבי קש ומ"ש התם דתני גבבא גבי קש וי"ל דהכא מעניינא דשביעית והתם מעניינא דהסקה דקש הוא מה שנשאר בארץ אחר הקצירה מחובר ויש לו כח להסיק תנור וחזי נמי למאכל בהמה תני ליה הכא והתם גבי הסיקא ותבן דתני הכא שהוא קצות השבלים הנקצרים כמו שכתבו שם התוס' וגבי שביעית חזי למאכל בהמה ואין כח בו להסיק תנור ולא הוי היסק משו"ה לא תני ליה התם ותני ליה הכא משום נהנין דהיינו ליתנו בכר וכדפרישית וגבבא תני התם דהיינו מה שנשאר מן התבן באבוס מעורב עם הזבל דמסיקין בו המרחצאות וחזי להיסקה ולא חזי למאכל בהמה ומשו"ה לא תני ליה הכא והכי מוכח בפי"ז דכלים דתנן ושל בלנין בגבבא וכן פי' הרמב"ם ז"ל והוא האמת:
כן מצאתי בספרים ותני כן על קנים ועלי האוג ועלי חרובין ועלי זיתים אין להן ביעור לפי שאינם נובלות וכלות ע"כ. ודבר תימה הוא דתנן בפ' כלל גדול זוטא דלולבי חרובין יש להם ביעור משום דנובלין וכלין אם לא נאמר דלולבין רכין נופלין אבל העלין של האילן מתקיימין בו כמו הזית וכיוצא בו: