שלשה כבשים. שכבשן בחומץ או במים ומלח וחרדל וכבש מן הירקות שמנו חכמים אי נמי שעלו בשדות גוים דלית בהו איסור ספיחים והני תנאי לית להו דר"ש דסבר כל הירק א' לביעור אלא כל מין ומין לעצמו ולא כבשן כאחת אלא עברו ז' ימים בין כבש ראשון לכבש שני. כבש פושטא בלע"ז:
אוכלין על הראשון. בין לקולא בין לחומרא קאמר לקולא דאוכלין על הנכבש ראשון בחבית אם הוא לא כלה מן השדה ואפילו כלו האחרים מן השדה כולן מותרין דעל הראשון סומכין ולחומרא נמי דאם הוא כלה מן השדה כולן אסורין שאר הנכבשים שבחבית באכילה כלומר לנהוג בהן כבעל הבית אלא צריך להפקירו ואם נתערבה חבית זו אפילו באלף כולהו אסורין וצריך להפקיר כולן דדבר שיש לו מתירין הוא וצריך להוציאן על פתח ביתו ולומר מי שירצה ליטול יטול והיינו בביעור דהיתירא ובביעור דאיסורא לגמרי כולן אסורין ושורף דבתרתי גווני ביעור מיירי דמדמייתי בגמ' מימרא דחזקיה ועובדי דאמוראי דמיירו בביעור דהיתירא משמע דס"ל דמתני' נמי בביעור דהיתירא קא מיירי, ונ"ל דמפ' הכי למתני' משום דקתני סיפא יבער מינו מן החבית מן החבית דוקא כלומר ויוציאנו לפתח ביתו אבל מן העולם לא והא דפרשינן לה לקולא והיינו דאע"ג דהאחרים כלו ס"ל דהראשון נותן טעם בכולן וכולהו חשיבי ראשון והכל מותר והכי משמע בפ' כלל גדול זוטא ולחומרא נמי מפרשינן לה הכי משמע בת"כ וכתוב להלן:
אף על האחרון. דס"ל דאף האחרון נותן טעם בראשון וחשיבי כולהו אחרון ואם האחרון כלה תחלה כולהו אסירי ואם אינו כלה והראשון כלה כולהו נמי אסירי ובגמ' פריך דאמצעי נמי לגבי אחרון ראשון הוי:
כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. ויוציאנו לפתח ביתו ויפקירו כדלקמן וכל אחד עומד בדינו וכאילו אינן ביחד אלא כל אחד עומד בעצמו וברייתא דת"כ הכי קתני מן השדה תאכלו כ"ז שאת אוכל מן השדה את אוכל מן הבית כלה מן השדה כלה לך מן הבית מכאן אמרו הכובש ג' כבשים בחבית א' ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין א' מן השדה יבער את כל החבית האי אחד דקתני מין ראשון קאמר כדתנן במתני' ובין לקולא ובין לחומרא קאמר דכולהו חשיבי ראשון וכיון דכלה ראשון כולהו אסירי ומאי אחד מיוחד שהיה יחידי כששמוהו שם בחבית ור' יהושע אומר אוכל והולך עד שיכלה האחרון שבה כלומר לא שרי לאכול אלא כ"ז דגם האחרון שכבש שם קיים בשדה עד שיכלה ואם כלה האחרון כולהו אסירי ולא איצטריך למיתני ר' יהושע אלא האיסור שמוסיף על דברי ר"א דאילו כי כלה ראשון הא ר' אליעזר קאמר לה כנ"ל ומוכרח אני לפרש כן מן הסוגיא שבפ' כלל גדול זוטא וסייג מצאתי לדברי בפי' רבנו נסים גאון ז"ל שכתבוהו התוס' בפ' מקום שנהגו. ומה שהקשה רבנו שמשון ז"ל על זה דמאי קא מתמה בגמ' על דברי ר' יהושע דאמרינן ואין הראשון נותן טעם באחרון מאי פריך הא מודי ר' יהושע דאם הראשון כלה דאסירי כולהו לדידי הכי פריך מי לא מודי ר' יהושע דהראשון נותן טעם באחרון ומשו"ה סבר דאם כלה ראשון כולהו אסירי א"כ אמצעי נמי יהיב טעמא בקמא ובבתרא וכי כלה אמצעי נמי כולהו אסירי קמא אסיר דאחרון נותן טעם בראשון ובתרא אסיר דהא מודי לר"א דהראשון נותן טעם באחרון ואמאי לא תלי הך כבש אלא בראשון ובאחרון הו"ל למיתני ר' יהושע אומר אי זה מהם שכלה תחלה שלשתן אסורין, ומה שפי' ר"ת ז"ל בזה אינו נכון כלל:
כל ירק אחד לביעור. זה מקל מכולן שלא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפ"ע אלא אוכלין כל הירקות שמנו חכמים בין חיים בין כבושים עד שיכלה ירק המתקיים אחרון בשדה:
ואוכלין ברגילה. סיפא דרישא היא והכי משמע בת"כ וכן דעת הראב"ד ז"ל שפי' שם רגילה וסנדיות שני מיני ירקות הם והרגילה היא כלה ראשונה וסנדיות כלות אחרונות לכל הירקות ור"ש מקל מכולם וכן פי' ר"י ז"ל:
רגילה. פי' בערוך היינו חלוגלוגות וירדולאגאש בלע"ז:
סנדיות. פי' בערוך קארדי דומישתק בלע"ז:
בית נטופה. שם מקום והוא מגבול עזה והני שיעורי דמתני' נראין עד השתא בביעור דהיתירא הם כדתנן אבל לא על השמור וצריך להוציאו מ הבית ולומר מי שצריך ליטול יטול וכן אבל לא על הסתווניות ולר"ש על בקעת נטופה סומכין גבי ירק דהוא המאוחר והיינו דאי כלו עניים רגילה שבשדות העיר לא בעו עשירים להוציא מה שבבתים כדתניא במכילתא והאי הוצאה דעשירים קרויה שעת הביעור דהיתירא כדאיתא בגמ':