הפיגם. פי' רש"י ז"ל בפ' לולב הגזול וכן בעל הערוך והרמב"ם ז"ל רודא בלעז:
והירבוזים. פי' רש"י ז"ל הנפלש בלשון אשכנז וכאן קורין לו אודלאש והן עשבים דטעמן קרוב ללולבי גפנים:
והשוטים. פי' רש"י ז"ל אישפרגוש של שדות ויש אומרים פ'ינוג'ו:
חלגלוגות. בגמ' מפ' להו:
כוסבר של הרים. תרגום גד לבן כוסבר חיוור כוליינדרו בלעז והוא שגדל בהרים אבל כסבר של גנה חשוב הוא:
כרפס שבנהרות. בגמ' מפ' ליה:
גרגיר של אפר. אירוקא הגדלה באחו אבל של גנה חשוב הוא הוא וכן פי' ר"י מסיפונטי ז"ל:
פטורין מן המעשרות. בכל השנים כדמפ' טעמא שאין כיוצא בהן נשמר שאינם חשובים על הבריות והפקר הם לכל ולגבי חיוב מעשר נשמר בעינן כדאיתא בריש מעשרות:
וניקחין מכל אדם בשביעית. מפ' בפ' בתרא דמעשרות דמכל אדם היינו שאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו דאילו בודאי חשוד הא תנן במס' בכורות פ' עד כמה החשוד על השביעית אין לוקחין הימנו פשתן ואפילו סרוק והאי אינו יודע אם חשוד הוא אם לאו היינו סתם ע"ה וקמ"ל דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה שאינו יודע ליזהר בדיניהן וה"מ כשמוכר דברים שחזקתן יש בהם שימור אבל אלו אין כיוצא בהן נשמר והוי לוקח מן המופקר ומפ' בפ' לולב הגזול דבכדי מן שנו בכדי מזונותיו כשיעור המן שנינו דניקחין מע"ה דהיינו ג' סעודות משום כדי חייו וטפי לא דשביעית תופסת דמיה ובעינן שיוציאם במידי דאכילה ולא בדבר אחר וע"ה לא זהיר במצות ובגמ' מפ' כי חזינן דליקטום משדות ישראל מהו שיהא בהן איסור ספיחים ומתני' רבנן היא דאילו ר"ע כיון דספיחים דאורייתא נינהו כולהו ספיחים אסורין:
ספיחי חרדל מותרין. היוצאין בשביעית שרו באכילה ולית בהו גזרה דספיחים:
שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה. לזורען בשביעית דכא שכיחי בלא זריעה דטעמא דגזרת ספיחים משום שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות בתוך שדהו בסתר וכשיצמחו יאכל מהן ויאמר ספיחים הן ולפיכך אסרו באכילה כל הספיחים היוצאים בשביעית והנכנסין מששית לשביעית דלא פלוג רבנן כיון דיונקין מן הקרקע בשביעית הכל אסור וכיון דלא יועיל לו מה שיצא לא יזרע ואע״ג דר׳ יהודה תלמידיה דר״ע הוא בהא ס״ל לר׳ יהודה כרבנן דפליגי אר״ע בספיחים דרבים נינהו ומשו"ה לא שרי אלא ירק שלא נחשדו עליו ופלוגתייהו דר״ע ורבנן איתיה בת״כ ומייתי לה בפ׳ מקום שנהגו דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו א״ר עקיבא וכי מאחר שאין זורעין היאך הם אוספין מכאן סמכו על הספיחים שיהו אסורין בשביעית ופירש״י ז״ל לימד על הספיחים וכו׳ וה״ק הן לא נזרע והגדלין מאיליהן לא נאסוף וחכ״א אין ספיחין אסורין מן התורה אלא מדברי סופרים והיינו משום טעמא דעוברי עבירה כדתנן במתני׳:
הכי גרסינן ר׳ שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה. וספיחי כרוב קא תני להו לאיסורא וכדמוכחא בגמ׳ דגרסינן לקמן ומשום דאין כיוצא בהן בירקות שדה יהו אסורין בתמיה ומפרקינן א״ר שמואל בר רב יצחק כל ירק אתה יכל לעמוד עליו אם חדש הוא אם ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ובגמ׳ אפרש בס״ד. ועוד מוכחא ההיא דלקמן דר״ש שרי ספיחים דגרסינן בגמ׳ ר״ש בן יוסי הוה עבר בשמיטתא חמא חד מלקט ספיחים בשביעית א״ל לית אסור א״ל ולאו ספיחין אינון א״ל ולא את הוא מתירן א״ל ואין חברי חלוקין עלי אלמא דר״ש שרי ספיחים ולא אסר אלא של כרוב וכדאמרן ועוד דגרסינן בספ״ב דערלה דר״ש שרי ספיחים ואסיקנא דר״ש שרי בין בספיחי ירק בין בספיחי זרעים והיינו תבואה ואי הכי קשיא טובא דתניא בפ׳ מקום שנהגו ר״ש אומר כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה וחכ"א כל הספיחים אסורים ע״כ קשיא ספיחי כרוב דר״ש אספיחי כרוב דר״ש וקשיא ספיחים דעלמא אספיחים דעלמא וקשיא ירקות שדה אירקות שדה וליכא למימר דהתם ר״ש בן יהודה גרסינן דהא מייתי עלה הא דר״ש בן לקוניא שנטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לי ואמר אני שראיתי את ר״ש בן יוסי שאכל ספיחי כרוב כדאי הוא לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו ועלה מייתי מאי ר״ש וכו׳ וליכא למימר דהתם גרסינן כל הספיחים מותרין דהא קא מייתי לספיחי כרוב להיתירא דהא אכל בפניו ונתן לו כדאיתא התם ועוד קשיא אמתני׳ דהיכי פליג ר״ש אתקנת ספיחים דהא ע״כ לא פליגי רבנן ור״ע אלא דמר סבר דמדאורייתא נינהו ומר סבר מדרבנן נינהו אבל לכו״ע ספיחים אסורין ועוד דמשמע מתוך הברייתא דת״כ דתקנה קדומה בישראל היתה לאיסורא קודם ר״ע ורבנן דקתני מכאן סמכו לספיחים משמע שבא ר״ע לתת טעם למנהג שמצא ורבנן סברי דמדרבנן היה המנהג ומשום עוברי עבירה והיכי פליג ר״ש אהך תקנתא והא תנן אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חברו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ועוד קשה מזה דגרסינן בפ׳ מקום שנהגו דר״ש ס״ל כר״מ דספיחים אסורים מדאורייתא ועוד קשה מדרבנן אדרבנן דבפ׳ מקום שנהגו משמע דרבנן נמי סברי כר"ע ואילו הכא מפ' בגמ' דטעמא היינו משום גדר דעוברי עבירה ומשו"ה קאמר ליה ר"ש לההוא גברא פרצת גדרן של חכמים קרי עליה ופורץ גדר וכו' ועוד בת"כ קתני בהדיא דמדרבנן נינהו:
ותירץ רבנו נסים גאון ז"ל דלא קשיא דר"ש אדר"ש כאן בספיחים של ששית שנכנסו לשביעית ושריין ות"כ ור"ש דפ' מקום שנהגו מיירי בספיחים דשביעית גופה וגם בספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית ומתני' הכי קתני לר"ש כל הספיחים של ששית שנכנסו לשביעית מותרין דהא כל עיקר גידוליהן בששית הוה וליכא טעמא דעוברי עבירה לאסור יניקתם שיונקין בשביעית והיינו מאי דא"ר שמואל בר רב יצחק בגמ' דהא כל ירק דהיינו ירק שדה ישן דההוא שרי בשביעית אתה יכול לעמוד עליו ולראות אם חדש הוא אם ישן הוא פי' אם ישן דהיתירא הוא שגדל בששית ואם חדש דאיסורא הוא דקדושת שביעית יש בו משא"כ בספיחי כרוב שהכרוב מתעבה וגדל ונראה ישן ואפשר דהספיחים שמלקנו ממנו הם חדשים דאיסורא ואין ניכרים הילכך אפילו דששית הנכנס לשביעית אסור משום ספיחים כיון דבני אדם זורעין אותו. והתם בת"כ ובמקום שנהגו ה"ק ר"ש כל הספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית וכ"ש בשביעית גופה אסירי חוץ מספיחי כרוב למוצאי שביעית דשרו משום דגדל מהר וחדש דהיתירא נינהו ואע"ג דלגבי ירק אמרינן בפ' ג' ארצות דכ"ז שאין כיוצא בו מן החדש אסור שאני כרוב שגדל מהר ואפשר דהוא חדש ולא ישן דשביעית אבל לא שיתיר ר"ש ספיחי כרוב בשביעית אלא דוקא בשמינית הוא דשרי ספיחי כרוב ומשום טעמ' גופה דאסר הכא ספיחי כרוב בכניסת שביעית משום דהוו כלהו גידולין דכרוב דחדש שרי במוצאי שביעית התם דאפשר דהוו כולהו גידולי חדש דהתירא דשמינית זהו דעת הרב ז"ל ונכון הוא דגמ' דהכא דייקא כוותיה דמתני' מיירי בספיחי ששית שנכנסו לשביעית דגרסינן בגמ' עלה דספיחי כרוב אמאי אסירי ואסיקנא שמא יביא מן האיסור ויאמר מן האימהות הבאתי פי' דשריין משמע מדמשתמיע לומר מן האימהות הבאתי ואין כאן איסור דהוי ישן דהיתירא משמע דבחדש דאיסורא וישן דהיתירא קא מיירי וכדברי הרב ז"ל. עוד נקטינן משמעתין דבחדש דאיסורא מודי ר"ש והיינו עעמא דאסר ספיחי כרוב במתני' דלא מינכרי דאפשר דהוו חדש דאיסורא דתקנתא דספיחים בגדלו בשביעית גופה אית ליה ומפ' בפ' מקום שנהגו דטעמא דמודי באיסור ספיחים דסבר כר"ע דאיסורן מן התורה וגבי מוצאי שביעית שרי גבי כרוב דלא גזר אטו שאר ירק ועעמא שאין כיוצא בו דס"ל דכרוב במעט זמן גדל ומוציא ספיחים הילכך למוצאי שביעית ליכא למגזר ביה דחדש דהיתירא הוא דהוי מה שאין בירקות שדה דישן הם ואית בהו קדושה ואסירי. ודקא קשיא לך דרבנן אדרבנן נ"ל לומר דרבנן דהתם לדבריו דר"ש קאמרי ליה והיינו טעמא דגמ' דהתם דסבר תלמודא כיון דר"ש סבר כר'ע דמדאורייתא הוו לא מצו פליגי עליה בסברא דילהו דניגזור דהוה קשיא השתא ר"ש דסבר כר"ע רביה דספיחים דאורייתא לא גזר רבנן דסברי דגזרה דרבנן היא כ"ש דלא הוה גזרינן דהא ספיקא דרבנן הוא ולקולא ומשו"ה רבנן אליבא דר"ש פליגי עליה ולדבריו דר"ש קא אמרי ליה והכי אמרי ליה בשלמא אי סבירא לך דמדרבנן הוא דאסירי ספיחים ניחא דמקילינן במוצאי שביעית בספיחים דכרוב ובכניסת שביעית בספיחים דעלמא דספיקא דרבנן הוא אלא לדידך דסברת דמדאורייתא נינהו נגזור נמי בכניסת שביעית בספיחים דעלמא ובכרוב במוצאי שביעית אבל רבנן אליבא דנפשייהו לעולם סברי דספיחים כולהו דרבנן נינהו לא שנא דשביעית גופה לא שנא היוצאין לשמינית לא שנא דשביעית גופה לא שנא הנכנסין לשביעית לא שנא כרוב לא שנא ירק אחר כולהו גזרה דרבנן נינהו וס"ל בפ' ג' ארצות דשום ירק לא שרי בספיחים במוצאי שביעית אלא עד שימצא כיוצא בו וטעמייהו משום עוברי עבירה שלא לפתוח פתח, והרב ז"ל לא חשש לתרץ דרבנן אדרבנן דסבר דאפשר דהנהו רבנן דהתם חבריו דר"ש נינהו וסברי כר"ע רבם ורבנן דמתני' היינו רבנן דעלמא דקיימי גבי ר' יהודה דגלי טעמא דעוברי עבירה וספיחים דירק דכניסת שביעית בביאת השמש תליא מילתא ומשנכנס ליל ראש השנה דשביעית חשיבי כולהו גידולין דשביעית כדאמרינן גבי מעשר במס' ר"ה וכבר פרישית בפ"ב דמעשר משביעית למדו וכמו שכתבתי שם:
אמר המלקט אחרי הקוצרים הגדולים קוצרי השבולים והתלמיד קוצר העמיר. ושנים ושלשה גרגרים בראש אמיר. ולקטתי שכחה ופאה ומעשר עני משדות הבעלים בעלי החכמה וראיתי לחוות דעי גם אני:
כתב רש"י ז"ל במס' קידושין פ"ק עלה דההיא מתני' דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וזה לשונו בג' דרכים ערלה ורבעי נוהג בו כאילן ולשביעית הולכין בפירותיו אחר החנטה כאילן ולא אחר לקיטה כירק ע"כ ופי' דבריו חנטה בשביעית דאם חנטו פירותיו קודם תשרי דשביעית לא נהיג שביעית בפירותיו דשביעית ר"ה שלה תשרי בין לאילן בין לכל דבר וכבר ביררתי מהו חנטה לעיל בפ' בנות שוח:
וכתבו על זה בעלי התוס' וזה לשונם ומה שפי' בקינדריס דלשביעית אזלינן בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק משמע מתוך פירושו דבירק בתר לקיטה אזלינן לענין שביעית ולא דק דבמס' שביעית תנן כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב והקשה רבנו נסים גאון ז"ל דבפ מקום שנהגו תני איפכא ותירץ דההיא דמס' שביעית דקתני כל הספיחים מותרין מיירי בספיחים של ערב שביעית שנכנסו לשביעית דכיון דגדלו רובן בששית הם בשל ששית ומותרין אף לסחורה חוץ מספיחי כרוב שהם אסורים בסחורה כדין שביעית או אחר הביעור לאכילה כדמפ' בירושלמי דכל ירק את יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן אבל ספיחי כרוב שדרכן לגדל אמהות אמהות ויש עלין שהם גדלין בשביעית ושמא יקח מן העלין שהם אסורין ויאמר מן האמהות לקחתי וההיא דמקום שנהנו דקתני כל הספיחים אסורים מיירי בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דר"ע דדריש וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אלא לימד על הספיחים שהם אסורים אפילו לאכילה וכ"ש לסחורה וסבר דספיחים אסורין בשביעית מדאורייתא וכשיצאו למוצאי שביעית אסורים מדרבנן עד כדי שיעשו כיוצא בהן וקסבר כל שאר הספיחים אסורים במוצאי שביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה לא גזרינן בהו משום שאר ספיחים דהא מינכרא מילתא ומה שגידל אמהות הרי הוא של שביעית ואסור ומה שלא הגיע הרי הוא של מוצאי שביעית ושרי ומאן דחזי לבר נש דאכיל ספיחי כרוב למוצאי שביעית לא אתי למיכל שאר ספיחים דהא שאני משאר ספיחים ולא גזרינן היתירא משום איסורא מ"מ שמעת מינה דלא אזלינן כלל בירק בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולין ע"כ דבריהם והעיקר הזה ג"כ כתבוהו בתוס' ר"ה. ומה שכתבו תחלה דאיסור דפסחים והיתר דמתני' היינו גבי סחורה או לאיסור אכילה לאחר הביעור הולכין לשיטתן שסוברים דאיסור ספיחים המוזכר בכל מקום היינו לאחר הביעור ושלא כהלכה הוא וכבר הארכתי בזה למעלה בפירקין דלעיל וודאי דמיד מיירי דלענין אכילה דביעור לר' שמעון בירק לא הוי עד שנה שמינית דס"ל ירק א' לביעור לקמן והכא כי שרי ר"ש גבי שאר ירק גבי אכילה מיד הוא דהוי משוס דהוי רובא דגידולין דהיתירא דהיינו דששית בשביעית עצמה סמוך לתחלתה וגבי כרוב באיסור אכילה הוא דאסר משום גזרת ספיחים כדמוכח בגמ' בההוא עובדא דמלקט ספיחים ובפ' מקום שנהגו בהדיא אמרינן דהתירא דר"ש לענין אכילה בשביעית עצמה הוא אלא מה שהשיגו על רש"י ז"ל מפי' רבנו נסים ז"ל הוא תימה גדול אצלי כמו שאפרש. וראיתי לרבנו שמשון ז"ל שנתישב אצלו העיקר הזה עד שבנה על יסוד זה פי' אותה שמועה דפ' בנות שוח ההיא דלקטו עניים עליו בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע. עוד ראיתי להרא"ש ז"ל שרדף אחר העיקר הזה ולקחו לעצמו שכ' במתני' דלעיל האומר לפועל לקט לי בדינר ירק וההיא דתנן בפ' כלל גדול זוטא לוקח ירקות שדה ובנו מוכר על ידו ומתני' דידן הפיגם והירבוזין היינו בירקות שגדלו בששית ונלקטו בשביעית דאילו אותן שיצאו בשביעית אסורין באכילה לר"ע מדאורייתא ולרבנן מדברי סופרים ע"כ. גם הרמב"ן ז"ל ראיתי שכ' כן וז"ל אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית יש בהן משום קדושת שביעית להפסד ולסחורה ולביעור ואע"פ שגדלו לגמרי בששית מפני שאנו הולכין אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית אבל אין בהם משום ספיחים שאינן ספיחי שביעית שהרי בששית צמחו ואפילו הוסיפו גידולין בשביעית אין בהן דין ספיחים ובהם שנינו האומר לפועל הילך איסר זה ולקט לי ירק היום וכן שנינו לא יהא לוקט ירקות שדה ומוכר בשוק אבל לוקט הוא ובנו מוכר על ידו ותנן נמי הפיגם והירבוזין וכולה מתני':
ואני אומר קיטרי קא חזינן הכא דעד כאן לא קאמר רבנו נסים ז"ל ההוא טעמא אלא לר"ש אבל לרבנן דפליגי עליה דר"ש הכא והתס ואמרי כל הספיחים אסורים כדתנן במתני' ומתני' בספיחי ששית הנכנסים לשביעית היא וכמו שפי' רבנו נסים ז"ל למעלה א"כ פשיטא דטעמא דרבנן דאסרי בנכנסים לשביעית טעמא הוא משום דגבי ירק בתר לקיטה אזלינן ומדאוריי' גבי סחורה ומדרבנן גבי איסור אכילה ודפ' מקום שנהגו רבנן מדאורייתא גבי איסור אכילה נמי אקשו ליה דכרוב דמוצאי שביעית כבר נתפס באיסור אכילה וליכא למימר דכיון דהוצרכנו לפ' דכי פליגי רבנן עליה דר"ש היינו אליביה דסבר דספיחים דאורייתא אבל לרבנן דסברי דספיחים מדרבנן הוא דאסירי לעולם נימא דאותן שגדלו לגמרי בששית ונלקטו בשביעית דשרו באכילה הא ליתא דהא תנן בהדיא בפ' שדה הלבן הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית ואם לאו אסור לקיימן בשביעית ע"כ והא הכא דכי חזי לאוכל אדם בכניסת שביעית אסור לקיימן משום ספיחים ועוד תנן התמרות שלהם אסורות בשביעית פי' דאפילו אותן שהוקשו ונפסלו מאוכל אדם והוציאו תמרות דנוהגין לכובשן בחומץ וחרדל אסירי באכילה משום ספיחים אלמא דאפילו לרבנן אפילו גבי איסור ספיחים דאכילה סברי דירק בתר לקיטה אזלינן וכללא רבא ולא קטינא הוא וכדברי רש"י ז"ל אביהם של ישראל, ולר"ש ליכא לאקשויי דעעמיה הוא דניכר הוא בין חדש דאיסורא וישן דהתירא אע"ג דיניקה דשביעית אסירא מדאורייתא כר"ע מ"מ בעלה היא דדמי לטפת יין נסך בתוך חבית גדולה דאפילו כל היום כולו שרי כדאיתא בפ' בתרא דע"ז ואדרבה ר"ש מודי לרבנן בפירות דמוצאי שביעית לענין סחורה דלגבי סחורה אע"ג דדמי לטפה בחבית הוי דבר שיש לו מתירין אבל לא לענין איסור אכילה אע"ג דהוי דאורייתא דלא חמיר מחלב ודם ורבנן סברי דליכא לפלוגי דבשביעית נמסר למשה מסיני דבירק בתר לקיטה אזלינן ולא לגבי מעשרות דמעשר ירק לכו"ע מדרבנן הוא כדאיתא בריש מעשרות ומשביעית הוא דילפי לה והיינו טעמא נמי של השמועות של פול המצרי בשביעית דפ' שדה הלבן דאי זרעו לזרע קטנית הוי ולא ירק ושרי דאין בו ספיחים ולירק אסור דבתר לקיטה אזלינן ביה כדאיתא התם ואע"ג דזריעה של זה ושל זה קמי ר"ה דשביעית הוה ושמועות דלוף נמי בהכי מיתרצי דהכל תלוי אי דינא דירק אית ביה או לא. ומעתה מה שכתבו התוס' דלא דק רש"י ז"ל הם ז"ל לא דקדקו דרש"י ז"ל אליבא דהילכתא קא מפרש וכדכתיבנא דפשיטא דקיי"ל כרבנן דרבים נינהו ועוד סתמו דמתני' כוותיהו אזלי ועוד דר"ש גופיה קלל אותו הרשע דהיה מלקט ספיחי שביעית הנכנסין לשביעית דבהנהו דוקא הוא דשרי ר"ש וקאמר ליה פורץ גדר ישכנו נחש וכן הות ליה וכדאיתא בגמ'. ועוד תימה גדול אני רואה בדבריהם דאוקמו לכל הני סתמי כר"ש דלא כהילכתא דהוא גיפיה לא רצה לעשות הלכה אלא כרבנן. ועוד מתני' דהפיגם היאך עלה על דעתם לאוקומה בגדל בששית דהא בגמ' פירשו דטעמא משום דשכיתי טובא וליכא בהו חשד עוברי עבירה ובגדלו בשביעית גופה שרינן להו ואע"ג דהני מינים נזרעים וכטעמא דפסקינן כר' יהודה לקמן גבי ספיחי חרדל ואפילו לקטום משדות ישראל כדאמרינן לעיל וטעמא דשרו כולם דסוף סוף ירקות שדה נינהו:
אבל האמת העולה להלכה דנקטינן דירק הנכנס לשביעית דהיינו ירקות שדה מותר באכילה ואפילו מדרבנן אבל אית ביה קדושה וירקות גנה אסירי נמי לרבנן באכילה הנכנסין בשביעית משום דבתר לקיטה אזלינן ולענין סחורה אסורין מדאורייתא ואפילו גדל כלו בששית כי היכי דלגבי מעשר בתר לקיטה דיינינן ליה ורבנן גזור אפילו לענין אכילה כדמוכח ההיא # דדלועין לרבנן # ופול המצרי כי עשה קצצין לפני שביעית אע"ג דלא לקשו אלא בשביעית דאמר התס דשרי היינו טעמא דעשה קצצין דמי לזרעו לזרע כדפרישית התם # ובטל ליה שמא דירק ולמעשרות ולשביעית לעבר דיינין ליה. וירק דגינה היוצא בשביעית גופה דכו"ע לא פליגי דאסור באכילה לר"ע ור"ש מן התורה ולרבנן מדרבנן וטעמא משום עוברי עבירה וספיחי שביעית שיצאו לשמינית נמי אסירי כ"ז שאין כיוצא בהן מן החדש כדמוכח פ' ג' ארצות # ולר"ש ספיחי כרוב שרו בתחלת שמינית כדמוכח בפ' מקום שנהגו. וכל זה כ"ז שלא התיר ר' ליקח ירק מיד אבל לאחר שהתיר ר' ליקח ירק מיד כולהו שרו משנכנס ר"ה של שמינית וה"מ בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה כגון בצלים וקפלוטות בעינן רבו גידוליו על עיקרו כדאיתא בסוגיית הנודר מן הירק וכתבתיה במקומה #. והירק היוצא בשביעית המותר באכילה היינו כל ירקות שדה המנויין בפ"ג דעוקצין דלא נחית בהו טומאה אלא במחשבה ולא קיי"ל # כר' יוסי בר חנינא גבי עולשין בשנה השביעית אלא גם בשנה השביעית לא נחית בהו טומאה אלא במחשבה שיש להם ירק הרבה דהתיר ר' להביא ירק מחוצה לארץ לארץ ומתני' # דבנו ומוכר על ידו בירקות שדה שנוייה דלא נחשדו בהן ובהני ירקות שמנו חכמים במשנתנו ואזוב וסיאה וקורנית וכל הנהו דתנן בריש כלל גדול זוטא כבר פרשינן להו דכולהו ירקות שדה נינהו וכל הנהו דתנן פ' בתרא דמעשרות נמי ירקות שדה נינהו ומתני' דפועל בהדיא מפ' לה בגמ' # בירקות שדה ואפ"ה דמיו אסורין משום שביעית וכבר הוכחנו דגדלין בשדות גוים נמי שרו באכילה והוכחנו מכח השמועות דאית בהו קדושת שביעית ולא שנאום כאן משום דבאותן הימים בימי חכמי המשנה רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל כדאיתא בפ"ב דמס' דמאי ולהכי לא אשכחן טהרה לעולשין אלא משום דהתיר ר' להביא ירק מחו"ל לארץ ודוקא גבי ירק הוא דמחמרינן בין דשביעית גופה בין הנכנס לשביעית אבל תבואה וקטנית הנכנסת לשביעית בתר שליש אזלינן בה כדאיתא בפ' שלש ארצות והיינו טעמא דפול המצרי דכי זרעו לזרע דשרינן ליה דקטנית הוא וקיי"ל כשמואל # דאזלינן בתר גמר פרי והיינו טעמא דריכון מועיל ביה משום דמתקיים הוא ולא דמי לירק דהא ירק פטור מן הפאה ולוף חייב בפאה #. אלו הם ההלכות הנכונות אחר בירור וצחצוח כל השמועות כולן. וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהיל' שמטה וזה לשונו הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב בני האדם כגון הפיגם והירבוזין והשוטים וכל כיוצא בהן אבל הירקות שדרך רוב בני האדם לזורען בגנות כגון מיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן בשביעית אסור באכילה מדבריהם והמלקטן ואוכלן מכין אותו מכת מרדות ע"כ ויפה כ' הרב הצומח מהן בשביעית ולמעוטי הנכנס ועל הדרך שכתבתי. עוד כ' הרב ז"ל שם כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו שניהם נקראו ספיח בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להם זרע וכו' ומדברי סופרים שיהו כל הספיחים אסורין באכילה ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה וכו' ולפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית ועוד האריך. וכן פסק שם בהדיא גבי ירק בשעת לקיטתו אזלינן בין לקולא בין לחומרא והיינו כרבנן דמתני' וכדפרישית:
עוד ראיתי לברר כאן מה שכתבו התוס' פ' מקים שנהגו וזה לשונם ובגמ' דדמאי פ"ב גרסינן ולענין ספיחים מר"ה ועד חנוכה אסורים ומחנוכה ועד ר"ה היתר ספיחים דס"ל ז"ל דעד חנוכה היינו שיעורא לעשות כיוצא בהן והיינו להתיר בצלים ולוף דאין זרען כלה דאילו גבי ירק הא קיי"ל # כר' דשרי מיד וכן כ' הרמב"ם ז"ל פ"ד וזה לשונו ועד מתי אסורים הפיחי שביעית במוצאי שביעית מר"ה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך הם מותרים ע"כ. ונ"ל שגם הרב ז"ל העתיק זה מלשון הגמ' דמס' דמאי וקשה לי מאד דאנן הכי גרסינן התם ולענין ספיחים מר"ה ועד חנוכה איסור ספיחים מן החנוכה ועד עצרת היתר ספיחים מן העצרת ועד ר"ה צריכא כלומר צריכא לפנים ומיבעיא ולא איפשישא. והשתא מנא להו להני רבנן לפשוט דמחנוכה ואילך מותרין אטו ר' לא שנאה ר' חייא מניין לו. ועוד תיקשי להו היא גופה אי במוצאי שביעית מיירי כדבריהם מאי קמיבעיא להו מן העצרת ועד ר"ה דהיינו עד ר"ה של תשיעית מק"ו הוא דשרי השתא עד עצרת מותרין מעצרת ואילך מיבעיא. אבל פי' אותה השמועה אינה על דרך שפירשוה הם ז"ל אלא בשנה השביעית עצמה קא מיירי וקא מני ואזיל מינים דאסירי בבית שאן דלא נתקדשה לא מיד עולי בבל ולא מיד עולי מצרים וירקה ותבואתה של העיר עצמה שריא כדתנן # נאכל ונעבד אלא דמביאין להם מן הארץ הקדושה וקאמר דספיחים שמביאין מן הארץ הקדושה בשנה השביעית עצמה אסורין עד החנוכה מפני שמביאין אותן מארץ ישראל עצמה ואפילי יביאום גוים קדושים ואסורים בסחורה וכו' אבל לא בספיחי דבית שאן עצמה דהשתא לזורען מותרין כדתנן נאכל ונעבד ספיחים מיבעיא אלא של ארץ הקדושה גופה קאמר ועד חנוכה אסורים שהיא תשובת השנה עדיין ויש ירקות וניצנים דמביאין מן הארץ ומחנוכה ואילך נובלין העלין ואין כל כך מצויין בארץ ומאי דמוכרין באותו הזמן הוא מבית שאן עצמה שמתקלקלין הדרכים מן הגשמים ואינם מביאין מן הארץ אבל מעצרת ואילך שחזרה החמה לחמם ומלאו פני תבל תנובה חוזרים ומביאין מא"י הקדושה למכור בבית שאן ומשו"ה מיבעיא ליה ולא איפשיטא וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל שלא ידע מהיכן למד שיעור של תנוכה וכ' עליו כל זה הבל ורעיון רוח. ושיעור דמשיעשה כיוצא בו לא נתן לפ' דפשוט הוא אצל עובדי אדמה. כל זה ראיתי להאריך ולהאיר לתלמידים כגילי וה' אלהים יעזור לי אל שמחת גילי ומי סליחה וכפרה עלינו יזה אלהינו זה ולא אשא פנים לתורה שחייבים אנו להעמיד דברי הראשונים הם אשר הורונו ולמדונו רש"י אביהן של ישראל והרמב"ם ז"ל וכ"ש בידים מוכיחות וראיות ברורות כמו השמש בחצי השמים וחסדו מעל שמים יטה לנו שלום כמים אמן: