כלל גדול אמרו בשביעית. במס' שבת פ' כלל גדול מפ' טעמא אמאי תני הכא כלל גדול ומפ' משום דגדולה מדתו ממעשר דאילו קדושת שביעית דהיינו # דאין עושין בפירותיה מלוגמא וסחורה ואין משנין דבר מדרך תשמישו ואיתנהו נמי במ"ש ותרומה ואשמעינן דהני תרתי בשביעית גדולה מדתם דאיתנהו בין גבי מאכל אדם בין גבי מאכל בהמה כדתנן הכא ובפירקין דלקמן משא"כ גבי מעשר דלא נהיגי תרוייהו אלא באוכלי אדם ומשו"ה גבי מעשר תני כלל אמרו ולא תני כלל גדול:
ומאכל בהמה. או מאכל בהמה כדפרי' דאפילו באוכלי בהמה נהיג בהו קדושת שביעית כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך וגו' הרי אוכלי אדם ואוכלי בהמה אמורים כאן:
וממין הצובעין. או ממין הצובעין דגם במיני צביעה נהיגא קדושת שביעית דילפינן לה בגמ' מלכם לכל צרכיכם כל של צרככם אית ביה קדושת שביעית ובגמ' מפ' דהוסיפו על הכלל הזה נמי מיני כביסות כגון החלבנון והלעונין וכו':
ואין מתקיים בארץ. אכולהו קאי אם אינו מתקיים בארץ:
יש לו שביעית. קדושת דין שביעית כדפרישית:
ולדמיו שביעית. דשביעית תופסת דמיה כדאיתא לקמן פרק כלל גדול רבא דאם מכר פירות שביעית ונתנו לו דמים אין עושין מן הדמים סחורה ולא למלוגמא ולא יקח מהם חלוק ולא סנדלים אלא מידי דאכילה כדתנן לקמן:
יש לו ביעור. תרי גווני ביעור כשכלה לחיה שבאותו מקום מן השדה צריך לבער הפירות מן הבית כדי לקיים ונטשתה ואכלו אביוני עמך ומפ' בפ' המפקיד דהיינו הפקר דשביעית אפקעתא וכו' והיינו נמי דתניא אתה אוכל מן השבות דהיינו ביטול רשותו ממנו # ויפקירנו דביטול רשות מדין הפקר נגע בו כדאיתא בפ"ק דפסחים ואוכלין הכל עד שיכלה האחרון שבאותה מדינה כדאיתא בפ' הפיגם ובההיא שעתא הביעור הוא מאכילה כמו שעה ששית דחמץ ואפילו צבע בגד בקליפי רמון ואגוז שנושרין מאביהן כשיגיע זמן הביעור צריך לשרפו כדתניא בפ' הגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק:
ולדמיו ביעור. וזמן ביעור הדמים בר"ה של מוצאי שביעית כדתנן בסמוך ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה וכן פסקו התוס' פ"ק דנדה בשמעתא דר' אליעזר ומשום דאינו מתקיים יש לו ביעור כדמפ' טעמא בפ' בא סימן דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול כ"ז שהיא אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית וגבי אוכלי אדם נמי דרשינן מן השדה תאכלו את תבואתה כ"ז שיש בשדה אתם אוכלים אין בשדה וכו' למעוטי הני דלא כלו להו:
ואי זהו. דבר שאין מתקיימין בארץ בשלשתן ומפ' ואזיל באדם זה עלי הלוף שוטה דאינן מתקיימין שנובלין בימות החורף ומשמע בעוקצין דמרין הם ולא מיטמו טומאת אוכלין עד שיכבשום ביין או בחומץ כדתנן התם וכל הני דקתני הכא במתני' משום דלית בהו איסור ספיחים תני להו דכולהו ירקות שדה נינהו כדאמרינן בסוף פירקין דלעיל ומשו"ה לא נחשדו בהן עוברי עבירה ומשו"ה תני לוף שוטה ולא תני לוף פקח אבל אה"נ דירקות גנה שנלקחו מן הגוי דמותרין משום ספיחים וכ"ש דאית בהו קדושת שביעית וכמו שהוכחנו למעלה:
הדנדנא. מפ' בערוך מינטא בלעז:
עולשין. מפ' בפ' כל שעה הנדבי אינדיביא בלע"ז ומין ירק מר הוא ובגמ' מפ' אי נחית עלייהו שביעית בלא תיקון ומפ' רבנו שמשון דבעולשין של שדה מיירי וכן בכרישין בכרישי שדה ומשו"ה לית בהו ספיחין ועולשי שדה וכרישי שדה אע"ג דבשאר שני שבוע בעו מחשבה והכשר בשביעית חשיבי כדאמר לעיל בפ' ג' ארצות וכולה מתני' בירקות שדה משתעיא וכן כ' ר"י ז"ל:
והרגילה. פי' בערוך עשב הנקרא פורקקלא ובלע"ז וירדולאגאש:
נץ החלב. פי' הרמב"ם ז"ל אל מחלב בלשון ערב עשב ידוע אצל הרופאים ופי' בערוך פרחים לבנים ועיקר שלו קרוי ביצי נץ החלב כדאיתא לקמן:
החוחים והדרדרים. מיני קוצים ומאכל בהמה הם:
איסטיס. אינדיקו בלעז:
קוצה. רוויא ותני ספיחי שהם הגידולין שמוציאה הקוצה והאיסטיס דאין מתקיימין וכלים דאילו גרעיני איסטיס מאכל אדם נינהו כדאיתא בגמ' כך נ"ל. ורש"י ז"ל בפ' כלל גדול פי' לפי שאין דרך ללקטן בשנה שנזרעין אלא לסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין ושורש שלהן עיקר ולכל אלו מלבד קדושת שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וביעור בכילוי תלוי וכדפרשינן אבל אי מתקיים בארץ שביעית הוא דאית ליה ולא ביעור ואינו נכון דלוף פקח אמרינן לעיל פ' בנות שוח דמתקיים בארץ ג' שנים ואפ"ה אמרינן התם דאית להו ביעור:
ומאכל בהמה. או מאכל בהמה:
וממין הצובעין. או ממין הצובעין:
ומתקיים בארץ. אם הוא מתקיים אין לו ביעור דכיון דלא כלה מן השדה אין לחייב לבערו בזמן הביעור:
ערקבלין. מפ' בפ' עושין פסין אצווא חרזייתא דדיקלא ופי' רבנו האי גאון ז"ל צמח עבה מאד ויש בו כמו ראשי מחטין והוא אטן בלשון ישמעאל והרמב"ם ז"ל פי' בלשון ערבי אל ערקבוץ והוא מפורסם אצלנו והן עלין בצורת עקרב:
החלבצין. מפ' בגמ' עיקר נץ החלב דלעיל:
בוכריא. פי' בערוך בלשון ישמעאל כנגאר:
הפואה. פי' לעיל פ' בנות שוח דצובעין בה אדום:
הרכפא. פי' בערוך בלשון ישמעאל שגרמרינו והן עקרין שחופרין מן הארץ ושולקין אותן ושותין אותן המים ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם וכיון דמתקיימין אין להן ביעור הלכך הצובע בפואת שביעית אינו חייב לבערה כשאר כל הפירות אבל קדושת שביעית אית לה ולא יצבע בה בשכר אלא צובע לעצמו כדתנן לקמן ולא יעשה בה סחורה ולא יזרקנה לאיבוד:
ר"מ אומר דמיהם מתבערין. דמצי ליקח מדמיהם מילתא דכלה הוו להו כדין דבר שאין מתקיים וביעור הדמים היינו עד ר"ה כמו דמים דרישא ורבנן פליגי עליה ואמרי דכיון דהן כעצמן אין חייבין בביעור כ"ש דמיהם ופלוגתייהו מפ' בגמ':
קליפי רמון. שצובעין בהן והוו שומר לפרי ואית להו תורת שביעית דהא צובעין בהן הצבעין כדתנן בפ' ר' עקיבא וסמיך אמתני' דתנן וממין הצובעין וכו':
והנץ. פרח אדום שסביב הפיטמא ומקיף לו סביב והמסרק חוצה לפרח ואע"ג דתנן בעוקצין דאין מצטרף היינו גבי כביצה לטומאת אוכלין אבל לגבי שביעית נמי מסייע לצבוע שחור:
קליפי אגוזים וכו'. גבי הוצאת שבת בפ' ר"ע תנן נמי הכי קליפי אגוזים וקלפי רמונים סטים ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן ופירש"י ז"ל קליפי אגוזים אותה הגדילה ע"ג קליפה הפנימית בעודן לחין ע"כ:
והגרעינין. לאו אאגוזים קאי דאין בהן גרעינין אלא גרעיני שאר פירות קאמר כגון דתמרים וזיתים ושייך בהו שביעית אע"ג דלהסיקא הוא דחזו חזו נמי לבהמה כדאשכחן פ' במה מדליקין רב אכיל תמרי ושדי קשייתא לחיותא וגרעיני זיתים יש שמוציאין מהן שמן וכן פי' רבינו שמשון ז"ל:
יש להן שביעית וכו'. בגמ' בעי אי יש להן ביעור או לא:
צובע לעצמו. ולא לאחרים כדמפ' ואזיל משום לאכלה ולא לסחורה:
ולא בתרומות. דכתיב בהו נמי אכילה בפרשת אמור וכולהו דרשות דדרשינן גבי שביעית מדכתיב לאכלה ולא לסחורה וכו' ה"נ תני ר' חייא גבי תרומות כולהו דינין דתני גבי שביעית בתוספתא דשביעית פ"ו ובתוספתא דתרומות פ"ט. וקשה לי דאמאי לא תנא נמי מעשר שני דמ"ש שוה לשביעית וי"ל דכיון דתני לכולהו דיניה במס' דיליה לא תנא ליה הכא:
ולא בבכורות. דכתיב וכי יהיה בו מום וגו' בשעריך תאכלנו ודרשינן ולא בסחורה:
ולא בנבלות ולא בשקצים ולא ברמשים. הני משום גוונא אחרינא נינהו והיינו משום דתניא בת"כ שקץ הוא לכם שלא יעשה בהם סחורה ובגמ' נמי יליף לה מקרא ופי' סחורה דאסירא היינו לקנותן כדי להרויח בהן דגבי נבלה שנתנבלה בידו או ברשותו הא כתיב בה או מכור לנכרי וכן בכור מותר למכרו כדתנן בריש כל פיסולי המוקדשין וגבי שביעית כיון דעושה מעשה של הצביעה משום שכרו דמי לקונה כדי להרויח דהיינו סחורה וכך הסכים רבינו שמשון ז"ל:
לא יהא לוקח ירקות שדה. שנתפרשו בפ' ג' ארצות דאין בהן משום גזרת ספיחין:
ומוכר. האי לוקח לאו דוקא דאפי' שלקטן כדי למכרן אע"פ שלא לקחן אסור כיון דמחזר לעשות מעשה תגרות וסחורה הויא ובהדיא קתני בתוספתא לא יהא לוקט אלא משום סיפא נקטיה דתנן לקח לעצמו וכו':
ובנו מוכר על ידו. בשבילו כלומר במקומו מוכר בשוק דכיון דהוא לא לקטן ולא טרח בהו בזול זבין להו:
לקח לעצמו. בדמים:
והותיר מותר. הוא בעצמו:
למכרו. כיון דלא לקחן כדי לחזור ולמכרן ולהשתכר אלא לאכילה וכ"ש אם ליקט לעצמו והותיר דודאי שרי למכור הוא בעצמו וכ"ש בנו או בן בתו:
לקח בכור למשתה בני. כהן שלקח מחברו בכור בעל מום למשתה בנו או לאכול ברגל:
מותר למכרו. אע"ג דקא מחזי כסחורה כיון דלא לקחו כדי למכרו ולהשתכר בו ובתוספתא פליגי תנאי אי שרי למכרו יותר מן הדמים שלקחו דתניא התם ר' אומר אומר אני לא ימכרנו אלא בדמיו כלומר בדמים שקנאו ולא ירויח בו כלום והה"נ דפליגי בפירות שביעית וקיי"ל כסתם מתני' דאפילו להרויח בו שרי דלא הוי סחורה אלא מציאה בעלמא כיון דלא נתכוון לכך וכן פסק הרמב"ם ז"ל כסתם משנתנו פ"ו דהיל' שמיטה:
שנתמנו להן: שנזדמנו להם מלשון וימן להם ודוקא שנזדמנו הוא דלא מצרכינן להו להפקירם אבל לחזר אחריהן ולצודן כדי למכרן אסור דהיינו סחורה כדלעיל, א"נ אפילו לחזר אחריהן ללוקחן מאחרים כדי למכרן ולהשתכר אסור ואפילו שלא חזר אחריהם ונזדמנו לו ללוקחן בזול אע"ג דלא הוי צייד אסור ואהא פליג ר' יהודה:
אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. אע"פ שאינו צייד כיון דלא חיזר אחריהם אלא לפי דרכו באו לו לוקח אותן ומוכרן דלא מחזי סחורה אפילו דלא צד אותן הלוקח:
ובלבד שלא תהא אומנתו לכך. דהא מחזי כמחזר כיון דהרבה פעמים לוקח ומוכר:
אומנתו. רגילותו דהא באינו צייד עסקינן ובנתמנה לו עסקינן:
וחכמים אוסרין. ליקח כדי למכור אף אם נזדמנו לו לפי דרכו לסחורה דמי: