ה"ג ר' יהודה אומר הפרסיאות וכו' תני אמרו לו והרי עמד בטבריה וכו' והכי איתא בתוספתא. והקשה הרא"ש ז"ל תימה במאי פליגי בדבר שיש לעמוד עליו אם לא נאמר דבהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתם בשנה זו וגמר שלהן בשנה שנייה ורבנן סברי עיקר גידולן בשנה ראשונה אלא שנמשכין בתוך שנה שנייה ע"כ ואין אנו צריכין לפלפול אלא דבהך ברייתא מפ' במאי פליגי מר יליף מצפורי ומר יליף מטבריא:
הטומן את הלוף. לוף כבר פרשנוהו במס' פאה שהוא קולקם בלע"ז והוא מין קולקים ויש שני מינים ורגילין לטומנו בארץ מפני שהיא צומח יותר מן הבצלים וקא"ר מאיר דלא התירו חכמים להטמין לוף בשביעית דבר מועט דמחזי כזורע עד שיטמין סאתים דהם י"ב קבין ולא יפזרם אלא צריך שיהא גובה הכרי יותר מג' טפחים ועל גביו גובה עפר טפח ועד דתנן מלמעלה למטה הוא דמשערינן ליה כדאיתא בפ' אלו טריפות דאם הגובה ח' טפחים וגם ז' וגם ו' וגם ה' וגם ד' שרי עד גובה ג' ולא ג' דג' אסור כפחות מג' ולרבנן כי הוי יותר מטפח שרי עד טפח ולא טפח דטפח כפחות מטפח ואסור ורבנן פליגי עליה בשיעור הלוף ובגובה הכרי ומודו ליה בגובה העפר:
וטומנו במקום דריסת רגלי אדם. סתמא היא וטעמא כדי שלא יצמח:
לוף שעברה עליו שביעית. נ"ל דלר' יוחנן מתני' בלוף סתם דהיינו פקח מיירי דחזי לאדם כדתנן במס' פאה ?(ג) דחייב בפאה ופאה לא מיחייבא אלא באוכל אדם כדאיתא התם ומשו"ה פריך בגמ' ולית כאן משום ספוחים דבפקח הוא דשייך איסור ספיחים דאילו לוף שוטה לית ביה גזרת ספיחים דמר כלענה הוי כדאיתא בעוקצין ומשו"ה תנן ליה בפ' כלל גדול זוטא דומיא דעולשין דלית ביה איסור ספיחים דירקות שדה אבל מתני' בלוף פקח מיירי וא"ת והא אית ביה איסור ספיחים הא מוקי ליה ר' יוחנן בעקרו עד שלא גזרו על הספיחים ולישנא קלילא נקט דגזרת ספיחים תקנה קדומה היא דהא אשכחן לר"ע דסבר דמדאורייתא היא כדאיתא ברפ"ק ובת"כ אלא ה"ק עקרו קודם דשייכא בה גזרת ספיחים דהיינו דריכנו מיד בכניסתו לשביעית בענין דאינו נאסר דריכון דהיינו שעקר גידי צדדיו מספיק לו שלא יחול עליו דין ספיחים דאינו אסור באכילה אבל מ"מ כיון שהניח גיד שרש פטמתו נטוע בארץ ויונק מן הארץ בשביעית קדושת שביעית לעולם תופסת עליו וחל עליו חובת ביעור כדאיתא בגמ' ועקרו דנקט ר' יוחנן לישנא דמתני' נקט דהיינו עקרו דמתני' בב"ש וב"ה דלקמן אבל ריכנו סגי:
שעברה עליו שביעית. מפ' לקמן בברייתא לוף שעברה עליו שביעית אם עשה בארץ ג' שנים וכו' ופליגי עלה אמוראי בגמ' איכא מ"ד דה"ק שנטעו סמוך לשביעית ואחר נטיעה שגדל ביצה ריכנו ועברו שנים כ"כ עליו אחר השמיטה עד שהגיע שעת ביעורו דהיינו ג' שנים אחר השמטה דאז הוי כילויו של לוף ?(ד) ומספקא ליה לר' אליעזר אי ריכון כעיקור דמי אי לא ואיכא מ"ד דמיירי שנטעו לפני שביעית כל ג' שנים וריכנו כשנכנסה שביעית ואפ"ה אחר הריכון גדל מעט כדאיתא בגמ' ואשכחן דסבר ר' יוחנן דחשבון דמתני' היינו בגידולין דאפילו דריכנו מצי לעשות גידולין אבל לא מפ' ר' יוחנן חשבון דמתני' מהו אי דג' שנים לפני שמטה או דבתר שמטה ואפשר דסבר או כר' ייסא או כר' חזקיה:
אם לקטו עניים את עליו. מפ' ר' יוחנן בגמ' דס"ל לר' אליעזר כר' יהודה דלקמן דפ' הפיגם דאמר דעניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים ומשו"ה אם לקטו עניים את עליו בשביעית שפיר:
ואם לאו. אלא דיש כאן מקצת עלין שגדלו בשביעית ומקצתן גדלו מקודם לכן א"נ אחרי כן דהיינו בשמינית ובתשיעית ?(ה) צריך לעשות חשבון עם העניים לפי שחלקו מעורב עם חלקן דמה שגדל בשביעית דעניים הוא דהוי ומה שגדל בשישית או בשמינית דבעה"ב הוי לכך עושה חשבון ולמ"ד דג' שנים הן אחר השמיטה לפ' לברייתא הכי דכשיעקרנו אמר השמטה לשנה א' יתן לעניים חצי וכשיעקר אחר השמטה לשתי שנים יתן לעניים השליש ואם עקרו אחר השמטה ג' שנים יתן לעניים הרובע דעד כאן הוא דשייך ביעור דהיתירא דלוף מתקיים בארץ ג' שנים כדתנן במס' כלאים ודמי לבנות שוח דביעור שלהן נמי בשנה השלישית לחנטה ומשום דאית ליה כילוי לעיקרו ?(ג) ס"ל לר' אליעזר דשייך ביה ביעור ובדין הוא דהו"ל לתנא דידן למיתני הך מתני' דלוף גבי בבא דבנות שוח כיון דתרוייהו אית להו ביעור בשנה השלישית לחנטה אלא כיון דמתני' מיירי בריכנו וכדפרישית דבההוא צד מדמינן לה לטומן בארץ ואנו מתירין אותו משו"ה אקדמה למתני' דהטומן את הלוף. וחשבון נמי דקתני דפליגי ביה היינו דוקא לענין דררא דממונא דהיינו לענין תשלומין דאילו לגבי היתר סחורה ושאר קדושות שביעית דבר שיש לו מתירין הוא כדאיתא לקמן בפ' ג' ארצות ואוכלו כלו לכו"ע בקדושת שביעית ואין עושין בו מלוגמא ואסור לפרוע חובו בדמיו ושאר דיני שביעית. ונ"ל לפ' דר' אליעזר דמתני' אזיל לטעמיה דפ' גדיש דתנן לכשיחזור לביתו ישלם דברי ר' אליעזר ופריך בגמ' למאן משלם דהא ממון שאין לו תובעין הוא ומפרקינן לעניי אותה העיר דקסבר ר' אליעזר דלגבי דידהו ממון שיש לו תובעין חשיב וה"נ כה"ג ורבנן פליגי עליה התם דמדת חסידות הוא דשייך אבל תשלומין לא שייכי ור' יהושע דפליג אפילו אמדת חסידות הוא דפליג דס"ל לר' יהושע כר' יוסי דביעור דהתירא א' עניים וא' עשירים בעלי השדות עצמם אוכלין ואפילו לצאת ידי שמים ליכא דעשירים דאכלי דידהו קא אכלי. והרמב"ם ז"ל גריס כדר' יוסי א' עניים וא' עשירים אין אוכלין וכגרסתו ז"ל הוכרח לפרש דבביעור דאיסורא קא מיירי ואסור באכילה והוי כשאר איםורין ובנותן טעם ובפ' הפיגם יתבאר הביעור בארוכה בס"ד. והקשה רבינו שמשון ז"ל לר' אליעזר אמאי צריך לעשות חשבון והא בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין שביעית בין לענין מעשר וא"כ האי לוף הנלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית ותירץ ז"ל דמתני' איירי כגון דעקרו עם עליו בסוף שביעית ועקרו במארופות כדינו והניחו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידולין בשמינית ולפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים ע"כ. וקשה לי דהא תינח לר' חזקיה דאמר בגמ' דבעקרו לסוף שביעית קאמר אלא לר' ייסא דאמר דלא עקרו אלא במוצאי שביעית דהיינו בשמינית וגדל נמי בשמינית קצת מאי איכא למימר ובגמ' יתבאר בס"ד פלוגתא דמתני' בין לר' חזקיה בין לר' ייסא. ולענין קושיתו ז"ל נ"ל דלוף דמי לקטנית ולא לירק דמכניסו לקיום הוי כמו בצלים כדאיתא במס' פאה ולא אמרו בתר לקיטה אלא בירק הכלה ואובד הוי אבל הכא דריכנו כבר בשביעית גופה לכו"ע ואפ"ה נתקיים דנתבטלו קצת גידולין דשביעית פשיטא דלא דמי לירק ובזה מיתרץ נמי מה שכתבנו למעלה בפ"ב דהא שביעית בעילתה ע"י קרקע והכא אמאי לא נתבטלה אלא משום דריכנו לא חשיב ליה הקרקע וכתלוש וטמון דמי ליה בחד צד כן נ"ל. ועוד נ"ל דאשכחן בבצל ולוף דלא הוו ירק לענין אמר נמי כמו לענין פאה והיינו כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא דלאו בתר לקיטה אזלינן דאיסור שבו היכן הלך אא"כ רבו גידולין על העיקר ומשמע בפ' הנודר מן הירק דבעינן כ"כ רבו דבעל העיקר בס' תדע דהא בצל שנטעו כרם ועקר הכרם ובתר הכי בא לעוקרו דאמרי' בפ' הנודר מן הירק ופ' כרם שחרב דאפילו רבו גידולין על עיקרו אסור ואמאי ניזיל בתר לקיטה וכשנתלש הבצל הא נעקר הכרם אלא ודאי כדאמרן:
דר' יהודה כר' אליעזר. פירשתי במשנתנו:
לוף של ערב שביעית וכו' בצלים הקיצונים. בגמ' מפ' קייטנאי תרגום קיץ קייטא כלומר דזמן תלישתן בקיץ ונשתהו בארץ עד שנכנסה שביעית:
פאה של עידית. פי' בערוך פאה זו מין זרע שצובעין בו אדום ושמו בלשון ארמי פותא והכי משמע בפ' ר"ע דתנן התם איסטיס ופיאה כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה. ונראה מדברי רש"י ז"ל שהוא רוביא כמו קוצה:
של עידית: פי' בערוך שם מקום והרמב"ם והרא"ש ז"ל פירשו הפיאה הטובה:
במארופות של עץ. דלוף ובצלים ופואה דרך לעקרן בקרדומות של מתכת וחיישי לעבודת הארץ לפיכך עושה במארופות של עץ משום שינוי: מארופות כמין מרא של עץ חזק:
ובה"א או בקרדומות וכו'. כלומר אף בקרדומות של מתכת ולא חיישינן לעבודת הארץ ובגמ' מפ' כיון שנכנס לשביעית ועקרו בשביעית היכי לית ביה ספיחים:
צלעות. פי' ר"ש והרא"ש ז"ל מקום אבנים ואין דרך לזרוע שם ולא מיחזי כעבודת הארץ ונראין דבריהם ובגמ' יש לגרוס פיטרא ברי"ש כי ההיא דפ"ק דכלאים ע"ג פיטרא והוא לשון צור חזק וכן מצאתי לר"י ז"ל צלעות בירושלמי מפ' פיטרא וגרסינן נמי ספ"ק דכלאים ומודי ריש לקיש בזורע ע"ג פיטרא ע"ג סלעים ע"כ. ולפי זה פי' צלעות כמו סלעים בחילוף צד"י בסמ"ך וגרסא זו נכונה. ובערוך גורס פטדא בדלי"ת והוא פי' לפיאה וק' לי גירסת הערוך דלפרושי פיאה אמאי נקט פיסקת פואה של צלעות פיאה דרישא הוה ליה למינקט:
ומודים וכו'. לפרושי מילתא דב"ה דבפיאה דכל מקום שרו ב"ה בקרדומות של מתכת ולא תימא של עידית דהיינו הבאה בארץ קשה דהיינו בצלעות הוא דשרו ב"ה קמ"ל דמודו ב"ש בההיא דליכא עבודת הארץ ומינה דלב"ה לא חיישינן לעבודת הארץ בכל קרקע שיהיה לא שנא נוחה לחרוש ול"ש צלעות מותר: