לא יפתח אדם מחצב בתחלה בתוך שדהו עד שיהו בו וכו'. כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ג לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו בשביעית שמא ואמרו לתקן שדהו נתכוון שיסיר ממנה הסלע אא"כ התחיל מקודם שביעית ופצל ממנו עשרים וז' אבנים ברבוע ג' על ג' כל אבן מהם אמה על אמה ברום אמה ע"כ ואין לשון המשנה משמע כן דהא הכי קתני לא יפתח בתחלה עד שיהו וכו' משמע דכשיש זה התנאי יפתח ואפילו בתחלה ובתוספתא נמי תניא היה לו סלע צף על הארץ ואיגד יוצא ממנה אם יש בו כשיעור הזה מותר ואם לאו אסור והנכון לפ' שהסלע שקוע כולו בארץ וצף על שטחה וחופרין ומגלין אותו וזהו לשון פתיחה וכשלא התחיל לפתחו מערב שביעית מיירי כדקתני סיפא ובא לפותחו עתה בשביעית בתחלה אסור לפתוח המחצב כלומר לחצוב ממנו אבנים למוכרן או לצורך בנין שלו דמחזי כמסקל דאסור כדאיתא פרק שדה הלבן אא"כ יהא שיעור המחצב כ"כ גדול שיהא בו ג' מורביות ופי' בערוך נדבכין כלומר שורות כמו מורביעות קאמאדאש בלעז והשיעור דג' מורביות כ"ז הן ג' על ג' דהיינו תשע:
על רום ג'. הרמב"ם ז"ל פי' על רום ג' אמות דשיעור הג' מורביות כ"ז אבנים כל אבן מהם גבוהה אמה ורחבה אמה על אמה דכשהמחצב יש בו כ"כ אבנים מידע ידיע דלצורך אבנים לבנין קא עביד ולאו משום מסקל ובגמ' משמע דרוצין לדון שיעורין אלו משיעורין דאהלות ורום כל אבן ד' טפחים דבלא סתות ד' טפחים הוו ואחר סתות ג' טפחים הוו ורום שלש שלש נדבכין הוא ומה שפי' רבנו שמשון ז"ל בשיעור רום האבנים אין נראה בעיני:
שיש בו עשר עשר אבנים של משוי שנים שנים. שכל אבן ואבן מהעשר הוו שנים משוי של חמור כנהוג כגון בא"י באבנים שקורין זוייאש ואין לפ' דאדם נושא אותן שנים דהיינו אבני כתף וק' לי לפי שפירשנו דהא אבן לשון נקבה היא ושתים שתים הוה ליה למיתני ונראה לתרץ דכל אבן ואבן מרובעת ד' טפחים על ד' טפחים על רום ד' טפחים הוי משוי שני בני אדם:
הרי אלו ינטלו כולן. ואפילו הקטנות דאילו הגדולות אפילו א' ואפילו מונחת בארץ ואפילו ניטלות ג' על הכתף אמרינן לקמן דבאות מכל מקום אלא נוטלן כולן קאמר ואפילו שבנטילתן ישאר הקרקע שוה לארץ שרי דהא מחזי דלצורך האבנים הוא דעביד:
פחות מכאן מחצב. היה הגדר פחות מגובה עשרה או שהיו בו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשוי שני בני אדם נוטל עד טפח סמוך לארץ כן כ' הרמב"ם ז"ל ובמתני' קתני פחות מכאן מחצב ונ"ל לפרש דאפשר שלא יהא הגדר גבוה והוא רחב הרבה וקתני דדינו הוא כמחצב וצריך שיהו בו כ"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה לפי' הרמב"ם או לדעתנו ד' טפחים:
גוממו. חותך ועוקר האבנים ממנו וגוממו אמחצב קאי ותרי חומרי דיינין ביה שיעור כ"ז ועוד דגוממו וכו':
גוממו. חותכו כי ההיא דפ' גיד הנשה גוממו עם השופי:
עד פחות מן הארץ טפח. פי הרמב"ם ז"ל ומניח טפח סמוך לארץ וקשה דהו"ל למימר וגוממו גבוה מן הארץ טפח ונראה לפ' איפכא גוממו עד שיעמיק בארץ טפח והיינו פחות מן הארץ אבל גומתה שוה לארץ ובפחות טפח אשוויי גומות הוי ואסור דדמי לעבודה והא דמקילין בגדר טפי ממחצב היינו טעמא דהגדר כבר אבניו חצובות ואין צורך אלא להסיען וחשיבי ליה ולא דמי לעבודה אבל מחצב כמה סלעים יש וכמה צורים יש לחצוב הילכך לא שרו ליה בתוך שדהו אלא כשיעור חשוב:
בד"א. אגדר ואמחצב קאי מתוך שלו דמחזי כמתקן שדהו:
אבל מתוך. גדר חברו שלקח אבניו ובא להסיען לבנין מה שהוא רוצה יטול דכיון דלאו דיליה הוא לא מחזי כמתקן שדה:
אבל אם התחיל בו בגדר מערב שביעית. להורסו:
מה שהוא רוצה יטול ונוטל עד הארץ: