אין נוטעין ואין מרכיבין. מרכיב הוא שמרכיב אילן בחברו:
ואין מבריכין. מבריך הוא כופף הזמורה בארץ ומכסה בעפר וקוצץ באמצע כפיפתו ואותה הזמורה מוציא נוף לצד אחר:
פחות מל' יום לפני ר"ה. אבל כי הוו ל' יום לפני ר"ה חשיבי שנה ושרי לנטוע:
יעקור. לפי שקלטה בתוספת שביעית והיה נראה לומר האי איסורא דקלטה בתוספת שביעית היינו בזמן המקדש דאילו אחר ר"ג וכו' בטל איסור תוספת שביעית ולא יעקור אלא כיון דטעמא דיעקור משום מונין או משום חשד כדאיתא בגמ' ובמס' גיטין אפילו כשאין בית המקדש נמי יעקור דיאמרו שנטעה בשביעית ?(א):
לשתי שבתות. דכך שיעור הקליטה לדידהו ואיפסיקא הילכתא כוותיהו בפ' הערל ואמרינן התם דכולהו תנאי מודו דלא אמרינן עלתה לו שנה פחות משלשים ובשיעור קליטה הוא דפליגי במתני'. דגרסי' עלה בפ"ק דר"ה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים, לדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים, לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים, ופי' רש"י ז"ל לדברי האומר ל' יום לקליטה צריך שלשים ושלשים ל' יום לקליטה שתהא נשרשת בארץ וגם ל' יום לחשיבות שנה דימי הקליטה אין עולין לה דכמאן דמנחא בחביתא דמיא כ"ז שלא קלטה ול' יום אחרים לתוספת שביעית הוא דבעינן שלא תהא נקלטת בתוספת שביעית דאין ימים עולין לשנה לדידיה פחות מל' יום וסתם מתני כר' אלעזר בר פלוגתיה דר"מ גבי פר הילכך כדי שלא תהא בה איסור תוספת בעינן קליטה קודם ל' דתוספת אלו דבריו ז"ל. ומדבריו ז"ל נראה דלא בעינן שתי שבתות ושלשים אלא דוקא בערב שביעית ובא"י אבל בשאר שנים לא. ועוד נראה מדבריו דלדידן דקי"ל כר"ג דלית לן השתא תוספת שביעית לא בעינן אפילו בארץ שתי שבתות ושלשים, ואנן קיי"ל דאפילו בחו"ל ואפילו בשאר שנים בעינן להו דמטעם ערלה בעינן שתי שבתות ושלשים דטעמא דל' להפסקה בעינן להו בין קליטה לר"ה ובשאר שנים נמי אלא דבערב שביעית יעקור ובשאר שנים לא עלתה לו שנה עוד נראה מן הטעם שכ' רבינו ול' יום אחרים לתוספת שביעית דס"ל לרב דהך מתני' מיתנייא מקמי ר"ג דתנן ואם נטע פחות מל' יום וכו' יעקור ואלו לר"ג דכך הוא ערב שביעית כמו באמצע השנה ואינו אמת דבהדיא אמרינן בגמ' דאפילו בזמן הזה יעקור והיינו במזיד משום טעמא דמונין ובשוגג קנסו בנו אחריו ומשום טעמא דחשד. אלא סוף לשונו הוי כוונתו דאין ימים עולין לשנה לדידיה פחות מל' יום וכו' והיינו דבעינן תשלום שנה קודם השנה הבאה אחרי כן ובכל השנים הוא דאמר דהא מפר ילפינן וכדברי רבנו ז"ל וקודם שביעית לענין דלא יעקור שלא נכנס בטעות מונין וכדאמרן ובשאר שנים נהי דלא יעקור אבל לא עלתה לו שנה אלא למר בשתי שבתות ושלשים ולמר בס' יום ל' לקליטה ול' לעליית שנה. והקשה עליו ר"ת ז"ל חדא דלשון המשנה לא משמע דמיירי אלא בקליטה ותו לא ועוד כי היכי דבמתני' קתני שלשים ומוקמינן לה בקליטה בלא ל' של תוספת ה"נ לוקמה לברייתא דלקמן דשלשים של קליטה בלא הנך של תוספת ואמאי אוקמוה כר"מ. ועוד דגבי אורז ודוחן דלקמן משמע דכיון דהשרישו לפני ר"ה שרו ולא חיישינן במה שהשרישו בתוספת שביעית. לכך סובר הרב ז"ל דרב נחמן אערלה דוקא קאי ולא אתוספת שביעית דלגבי שביעית לא בעינן אלא שלא יקלוט בשביעית עצמה וכ' רבנו שמשון ז"ל דר"ת היה אומר דמותר ליטע בתוספת שביעית שהוא כשאר תולדות דאמרינן בריש מ"ק מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הילכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות הוא דמחייב אאחרנייתא לא מחייב ומשו"ה לא גזרו בתוספת ע"כ. ואני אומר דודאי גבי נטיעה לוקין עליה מן התורה בשביעית לכו"ע ולא הוייא תולדה אע"ג דבתורה לא כתיב בשביעית לא תטע דתניא בגיטין פ' הניזקין ומייתי לה פ' אין תורמין הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור. ופריך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית אלמא דס"ל לתלמודא דגבי נטיעה שביעית ושבת כי הדדי נינהו ולא תולדה הויא כמו שכ' ר"ת אלא אב חשיבא כמו שאמרו זומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע ומסקינן כדקתני טעמא אמר ר"מ מפני מה אני אומר בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות פי' ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה ולרבעי וכשיוצא מאיסור ערלה ומחללין אותו ברביעית שהיא שלישית לשמטה הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית דמנין שנים לשביעית הוא דבר שגור בארץ ישראל ואתי למישרי נטיעה בשביעית והרי כאן דנטיעה בשביעית לכלהו תנאי דאורייתא היא. ועוד תשובה על הרב ז"ל דזמירה תולדת נטיעה הוא דאמרינן דזומר חייב משום נוטע אלמא דזומר תולדת נוטע הוא ומי איכא מידי דגבי שביעית זמירה דהויא תולדה אסירא ולקי ואב דהיינו נטיעה שריא ועוד בירושלמי דשבת פ' כלל גדול מני לט"ז תולדות כולהו משום נוטע משמע דאב חשיבא ועוד תלמוד ערוך בהדיא דגרסינן בפ' כלאי הכרם נטע וזמר בשבת בין על דעתיה דכהנא בין על דעתיה דר' זעירא חייב שתים ולשביעית קרי שבת התם כדפרישנא וממקומו הוא מוכרח דאמרינן הכל היה בכלל זריעה יצתה זריעה להחמיר על עצמה והיינו בשביעית דכתיב בה לא תזרע ולא תזמור. ועוד דלקמן פסקינן להדיא דמת קנסו בנו אחריו דומיא דצרם אזן בבכור הילכך מכל הלין צריכין אנו לומר דלגבי נטיעה כו"ע מודו בשביעית דבכלל לא תזרע ממש היא וא"כ מוכרחין אנו לעשות לה סייג ותוספת ואם נטע בתוספת שביעית לכו"ע יעקור משום טעמא דחשד או דמונין כדאמרן. ומה שהקשה דברייתא נמי נוקמה בשלשים של קליטה בלא הנך של תוספת הא נמי ליתא דברייתא דלקמן קתני בה ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה משמע דימים עולין לשנה הוא דקתני ובשלמא לר"מ ניחא דבשלשים איכא קליטה וזמן לחשיבות שנה סגי ליה ביום ל' דעולה לכאן ולכאן דסבר יום א' בשנה חשוב שנה ואילו במתני' כולהו יומי דקתני בה דומיא דר' יהודה ור' יוסי קתני לה הילכך אתינן לאוקומה כר' אלעזר ומאי דהקשה נמי דמתני' לא משמע הכי הא נמי לא היא דרב נחמן כך קבל מרבותיו עלה דמתני' ומאי דק' ליה נמי מאורז טעמא תריצא איכא דקיי"ל כר"ג וב"ד דעד ערב שביעית שרי לעשות מלאכה בקרקע ובאלו מכי השרישו קמי שביעית שרו וכ"ת גבי אילן נמי נימא הכי ואע"ג דלאו מטעמא של ר"ת ז"ל להוי מטעם דקיי"ל כר"ג ברבי ליתא דגבי אורז דליכא איסור ערלה שרינן אבל גבי נטיעת אילן מאן דלא נטע קודם תוספת שביעית תוך שתי שבתות דליכא קליטה קמי שביעית אי אמרי דלא יעקור שנה שביעית היא ראשונה ומכיון דישראל מונין לשביעית א"כ אתו למימר דנטיעה בשביעית שריא ולטעמא דחשד כ"ש ומשו"ה הצריכו חכמים ל' יום לתוספת בתר זמן הקליטה שיעלה לשנת ערלה ואי פחות מכאן בשביעית לכו"ע יעקור דלא שרי ר"ג אלא לחרוש עד שעה אחת קמי שביעית אבל ליטע דכו"ע דטעמא דמונין וטעמא דחשד אית להו אסירא אפילו לדידיה ונקטינן דנטיעה בשביעית דאורייתא היא ולוקין עליה משום לא תזרע ובזמן שאין בית המקדש נמי בעינן בכל השנים שתי שבתות ושלשים אלא דבערב שביעית יעקור מטעמא דחשד או דמונין ובשאר שנים לא עלתה לו שנה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ההיא מימרא דרב נחמן גבי שביעית בפ"ג וכתבה נמי גבי ערלה בהיל' מ"ש ונטע רבעי פ"ט: