מזבלין. הניית קרקע הוי ומפ' בפ' כלל גדול דשבת בירושלמי דכל הניית קרקע תולדת חורש הוי:
מזבלין. מכנס להן זבל:
ומעדרין. מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון והיא חפירה שחופר אדם בכלי ברזל במרא וחצינא כעין שחורשין בשוורים ונקט תנא הכי משום דדרך הגננים לעדור בהם עד ר"ה ואפילו בזמן דשני פרקים ראשונים אסירי וא"ת דהכא תנינן דבמקשאות ומדלעות לחודייהו דחופרין ובגמ' אמרינן דהה"נ דחורשין עד ר"ה סתמא ולעיל שנינו מחלוקת רבנן ורשב"ג בהכי וליכא למימר דמתני' כר"ג וב"ד דהא תקנתא דר"ג בתר ר' הוה וצ"ל דה"ק לת"ק בג' דלועין וג' קשואין וד' נטיעות וכ"ש לרשב"ג ולרשב"ג אף כולהו דלועין נמי ובדלעת יונית חורשין א"נ דלעיל פליגי בשריותא דכולה בית סאה והכא לא מיירי אלא בשריותא דמקומן דהיינו תחת נופן וענפיהן וזה נכון:
וכן בבית השלהין. שדה שהיא צמאה למים וצריכין להשקותה תדיר ויש ירק דששית נטוע בה א"נ אפילו אינן נטועות אם יש בתוכו באר להשקותו דהא לא מחזי חורש לצורך שביעית ומפרש בריש מ"ק דלישנא דצחותא היא דכתיב ואתה עייף ומתרגמינן משלהי ואשכחן עייף דהוא צמא למים דכתיב מים קרים על נפש עיפה:
מייבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין. כלהו מפ' להו בגמ' והני מפ' בפ' כלל גדול דתולדות נוטע הוו:
נוטל את העלה מן האשכול בשביעית. היינו מפרקין דת"ק דר"ש מתיר אפילו בשביעית גופה ובגמ' מפ' טעמא:
מסקלין. הניית קרקע הוי ותולדת חורש הויא וקתני ביה עד ר"ה מסירין האבנים מלשון סקלו מאבן ואע"ג דכבר קתני לעיל תולדות נוטע והשתא אתי נמי למיתני תולדות נוטע נראה דתנא ליה הכא דדמי להני דתני השתא דנטילת פסולת נינהו:
מקרסמין וכו'. מפ' בפ' כלל גדול דשבת בירושלמי דכל הני עד פיסקת אין נוטעין כולהו תולדת נוטע הויין והכי איתא התם כל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש המדייר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים המברה בחורשין המצית את האור בחישת הקנים ובאגמים המסקל הבונה מדרגות הממלא את הנקעים מים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים וכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש כל דבר שהוא מבחיל את הפרי חייב משום נוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד המפסל המייבל המפרק המאבק המעשן המתלע המזהם הכורךהקוטם והמשק' הסך והמנקב והעושה לו בתים וכל דבר הוא להבחיל את הפרי חייב משום נוטע:
מקרסמין. כמו מכרסמין יכרסמנה חזיר מיער שחותך הענפים שיבשו והיינו זומר דכתיב בתורה:
מזרדין. כורתין הפרחים העולין בשרש האילן. לשון אחר פי' בערוך לפי שיש לאילן ענפים לחים יותר מדאי חותך מקצת ומניח מקצת וכן פי' רש"י ז"ל במ"ק:
מפסלין. כך היא הגירסא בכל הספרים ובת"כ ופי' בעל הערוך שנוטל מה שיבש מן הענפים לשון פיסולת וזה אינו נכון דהיינו מקרסמין לשון אחר שנוטלין הכל כדי שיתעבה הקורה מלשון ויפסל שני לוחות ורש"י ז"ל במ"ק גריס מפסגין ופי' אילן שנוטה נופו לכאן ולכאן קושרין איתו כדי שיעלו ענפיו למעלה ע"כ פירשו הרב מלשון הירושלמי דמתרגם ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתיה לפסיגוהי ונתחי האילן היינו ענפיו ומקשר נופו וענפיו כדי שלא יתפרדו וישברו:
עד ר"ה. ואפילו בזמן דשני פרקים הראשונים דאסירי:
של חמישית כן של ששית. של שנה חמישית כן של ששית שהוא ערב שביעית ומשמע השתא דלא שרי אלא זירוד ופיסול ולא קירסום דקרסום כיון דכתיב בתורה כדפי' לעיל מחמרינן גביה כמו בחרישה וזריעה ובגמ' מפ' לה:
ר"ש אומר וכו'. משמע דה"ק כ"ז שאני רשאי בעבודת האילן והיינו הא דתנן לעיל מייבלין מפרקין וכולה מתני' אני רשאי בפיסולו אבל לא בקרסום דהיינו זומר גמור ואסור מדאורייתא תוך ל' יום דהיינו נוטע וכר' יהושע ובגמ' מפ' לה: