העוקר שתלים מתוך שלו. דרך הגננים כשזורעין בצלים וכרישין זורעין אותן תכופים ורצופים וכשצומחין וגדלים מעט תולשין אותן ועוקרין אותן משם ונוטעין אותן במקום אחר מפוזרים ומרווחים ומשביחין הם שאם היו מניחין אותן כן רצופין כיון שהן תכופין זה לזה כל אחד יונק מיניקתו של חברו הילכך כיון דלא נגמרה מלאכתו דצריך שיגדלו גופן ויתעבו שרי לשתלן ואין כאן משום זורע טבל ואם רצה לאכול מהן אוכל ואפילו ראו פני הבית דלא נגמרה מלאכתן:
לקח במחובר לקרקע פטור. דאין מקח קובע במחובר ודמי לבעל השדה עצמו כיון דשלו הם במחובר לא שייך הכא תקנתא דרבנן:
ליקט לשלוח לחברו. שתלים בשביל חברו שיטע חברו לתוך שדהו המלקט פטור. ובגמ' דייק דהאחר חייב והאחר מעשרן ואפילו חבר ששולח לחבר:
נמכרין בשוק. אסיפא קאי ואם גדולים כל כך שנמכרים בשוק נגמרה מלאכתן הוי וחייב האחר יאם לאו פטור:
לזרע. שיוקשו ויבא בהן הזרע כדי לזורען לשנה האחרת:
חייב. דמפקיע מידי מעשר הוא דתנן בסוף פירקין דזרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין פטור מן המעשרות דלא הוי אוכל וכיון דחזו לאכילה השתא חייבין. ובגמ' פליגי אמוראי כשנטען לאכול אי פטור אי לא:
שהשרישו בעלייה. דוקא בעלייה אבל בקופה לא עלו מידי טומאה כדאיתא בגמ':
טהרו מלטמא. דכזרועין דמו וטהורים הן ואפילו היו טמאים מעיקרא דהתורה ריבתה בטהרת זרעים כדאיתא בגמ'. ואע"ג דלענין מעשרות אין צריך לעשר על הגידולין אלא הרי הן בחזקתן כדאיתא בגמ' ובתוספתא:
והם מגולין. עלין שלהן מגולין כדרך גדילתן:
כנטועין בשדה. מפ' בתוספתא ואסורין בשביעית וחייבין במעשרות. ונראה דלענין שבת נמי התולש מהן בשבת חייב חטאת. וכן כתב ר"י ורבני שמשון ז"ל: