ביו"ט האחרון של פסח היו מתודין. בגמ' מפ' טעמא אמאי משהינן המצוה עד סוף הרגל כיון דביעור הוי ביו"ט הראשון כדתנן לעיל:
הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי. דתרוייהו איקרו קדש דכתיב קדש הלולים לה' וכבר כתבתי לעיל דסתמא כר' עקיבא וכל מעשר הארץ מפרי העץ קדש הוא לה'. ובגמ' מוסיף הכא אליבא דרבנן דפליגי אדר"ש. והבכורים דטעונין ביעור כדמפ' טעמא התם דס"ל לרבנן הקדש העליון במשמע ופרשת בכורים כתיבא לעיל מפרשת וידוי מעשר והכא סתם לן כר"ש ומ"מ שמעינן דלא אמרינן טבל של שנה שלישית כר"ג משום דאית לן מעשר תבואתך ראוי למעשר בעין וכדלעיל:
זה מעשר לוי. בגמ' מפ' דקסבר דמעשר ראשון ללוי ולא לכהן. ואיכא מ"ד דהיינו דתני גבה יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר:
והלקט והשכחה והפאה. דבכולהו כתיב לעני ולגר וגבי מ"ע כתיב והגר והיתום והאלמנה:
אע"פ שאין מעכבין את הוידוי. משמע שאם חסר ולא נתנן דיכול להתודות. וקשה דהא אמרינן בגמ' דאם נשרף טבלו אסור להתודות ועוד הא קאמר ככל מצותך אשר צויתני אלא ה"פ דעל כל א' מאלו אין מתוודין ואין מעכבין דקאמר היינו אע"פ שקיימן אין עיכוב בוידוי לומר אלא עשה מצוה אם לא התוודה דלא בעי וידוי לר"ש אלא במ"ש ונטע רבעי ולרבנן אף בבכורים כדאיתא לקמן במס' בכורים. אבל קשה לי על פי' זה חדא דקתני בתוספתא דלקט שכחה ופאה אין להן וידוי ומשמע דאין להן כניסה ויציאה בוידוי דאפילו לא קיימן אין הוידוי מעכב עליו וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכותיו המשנה כפשטה. ועוד קשה לי כיון דפליגי תנאי בגמ' על זה ותנא דמתני' סבר דמצוות שבפרשה מעכבין מנא להו דלקט ושכחה ופאה לא מעכבי כיון דכתיב ככל מצותך אשר צויתני ונ"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב בפר' בערתי הקדש מן הבית כל דאיקרי קדש הוא דמעכב וכל הטובל אע"ג דאין בו תרומה מעכב דדרשינן ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' ודרשינן בפ' הנשרפין בעתידים ליתרם הכתוב מדבר ואסיקנא בפ' יש מותרות דאפילו מעשר עני נמי טביל מה שאין כן בלקט ושכחה ופאה דלא טבלי ונשרף טבלו נמי שאני דטבל היה בידו:
מן הבית זו חלה. דדרכה להפרישה בבית מן העיסה, ובדין הוא דלדרשו להאי דרשא מקמי וגם נתתיו ללוי כסדר המקרא אלא סדר הפרשת המעשרות נקיט ואזיל:
הא אם הקדים מ"ש לראשון אינו יכול להתודות. דהראשון קודם כדתנן בפ' התורם קישות והיכן הוזהר על כך מלאתך ודמעך לא תאחר:
לא הפרשתי ממין על שאינו מינו. ונצטוה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש וגו' ודרשינן ליתן חלב לזה וחלב לזה כדאיתא בריש מס' תרומות ובריש מעשר בהמה:
ולא מן התלוש על המחובר. דנפקא לן מדכתיב בהרימכם את חלבו ממנו כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דתלושין נינהו הני ודרשינן ממנו ולא מן המחובר:
ולא מן החדש על הישן. דנפקא לן מדכתיב היוצא השדה שנה שנה מעשרות של שנה זו על פירותיה ולא מעשרות שנה זו על פירות שנה אחרת:
ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. שמברכין אקב"ו להפריש תרומה וכן להפריש מעשר ראשון ולהפריש את השני וכן לעני ולתרומת מעשר ולפדיון מ"ש ולחלה דעל כולן מברכין ובפר' כיצד מברכין דייק מהכא אביי דברכה צריכה הזכרת ה' ואינה צריכה מלכות מדלא קתני שמך ומלכותך עליו ורבא פליג עליה התם ואמר דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזול. וקשה דמשמע הכא דברכת המצוות דאורייתא. ונראה לפ' דאמ"ש תוך מחיצתו קאי דבברכה אחרונה מוקמינן לה ובשבעת המינין דברכה אחרונה שלהן דאורייתא:
אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות. דנפקא לן מדכתיב ביה ואכלתי שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך בשמחה הוא נאכל ולא באנינות וכל הני לאוין דכתיבי בהאי קרא מכח עשה הן באין:
הא אם הפרישו בטומאה. בפ' הערל אמרינן דאם אכל מ"ש בטומאת עצמו לוקה ונפקא לן מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ואמרינן נמי דאם אכלו בטומאת הגוף דלוקה ונפקא לן מקרא דולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים והני לאוין דאכילה נינהו אבל איסור בהפרשה לא שמענו. והכא דריש לה מדקאמר לא ביערתי ושמא דה"ק אף הביעור שהייתי חייב להפרישו ולבערו לא עשיתי בטומאה לפי שאסור להפרישו בטומאה וטעמא משום דנוגע בו ומטמאו ונראה דאזהרה זו נפקא מכלל דכתיב בכל קדש לא תגע ומ"ש ונטע רבעי מיקרי קדש:
לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין. משום דאינן מידי דאכילה והתורה אמרה ואכלת ולא לסחורה ולא להפסד כדרך שנאמר בשביעית והה"נ דלחי נמי מוזהר שלא ליקח מדמיו מלבושין דהא לא הוי מידי דאכילה אלא לא נצרכה אלא למת מצוה דאע"ג דדחיא לכל המצות אפ"ה לא לקחתי לו ארון ותכרכין וכל שכן לחי. ובגמ' דריש לסיכה ולגלויי דסיכה מותרת לחי ואפילו הוי שמן טמא דבאכילה אסור בסיכה מותר:
ולא נתתי לאוננים אחרים. לא נתתי קא דריש דאי למת לא בר קבולי מתנה הוא ומאי ולא נתתי אלא לא נתתי לאוננים אחרים. וא"ת תיפוק ליה דמוזהר מלפני עור לא תתן מכשול דאינהו נמי מוזהרין על כך וי"ל דאתא לרבויי ואפילו אוננים על מתים דאין להם אבלות מן התורה ואינם אוננים מן הדין ואפ"ה מרבינן להו מדכתיב למת כל מת במשמע:
עשינו מה שגזרת עלינו. והיינו דכתיב השקיפה הביטה מעשינו וברך אותנו:
כדי שתתן טעם בפירות. וה"ק קרא ברך את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לנו ותהא ארץ זבת חלב ודבש:
מכאן אמרו. מדכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו משמע דבשעת וידוי בעינן שיש לו למתודה קרקע:
וגרים ועבדים אין להם חלק בארץ. דכתיב לאלה תחלק הארץ:
יש להן ערי מגרש. היינו מ"ח עיר דכתיב בפרשת מסעי כל הערים אשר תתנו ללויים ארבעים ושמונה עיר אתהן ואת מגרשיהן. ונראה דתנא קמא דמתני' ר' יוסי הוא וטעמא דר' מאיר ור' יוסי בגמרא מפרש לה:
יוחנן כהן גדול. זהו ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי וחשמוני היה:
העביר הודיית המעשר. שלא יהו מתוודין בערתי הקדש ובגמ' מפר' לה אי לשבח אי לגנאי. ובגמ' מפ' אמאי תני העביר ולא תני ביטל:
מעוררין ונוקפין. בגמ' מפ' להו:
עד ימיו היה פטיש מכה בירושלם. בבית הנפחים בחולו של מועד לעשות מלאכת דבר האבד שמותרת במועד וגזר על הנפחים משום השמעת קולן דאוושא מילתא ואין הכל יודעין שהוא לדבר האבד והכי מפ' לה במועד קטן:
אין צריך לשאול על הדמאי. כל ימיו לא הוצרך אדם לשאול לחבר הלוקח מע"ה תבואה אם עישר אם לאו שהוא התקין שיהו כל הלוקחין מע"ה מעשרין: