משך הימנו מעשר בסלע. ראובן שלקח מחברו שמעון פירות מעשר בשיעור סלע ונותן לו מעות שיתחלל בו קדושתו ושמעון המוכר יוליך המעות לירושלם והא דתנן בריש מכילתין אין מוכרין אותו היינו כשמוכרו לו בפחות מפני טורח הדרך והמוכר אוכל מה שנותנין לו חוץ לחומה כדפרישית התם:
ולא הספיק לפדותו ולא הספיק ראובן הלוקח לתת לו המעות עד שהוקר:
נותן לו סלע. כלומר אין נותן לו אלא סלע לפי שקנאו במשיכה:
משתכר בסלע. מרויח הלוקח כשיעור סלע שנתייקר המעשר:
ומ"ש שלו. והמעשר לא יצא עדיין לחולין וצריך לפדותו כשער של עכשו דהיינו שתי סלעים דקסבר תנא דמתני' דאע"ג דהמוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה דמתני' כר' יהודה דסבר מ"ש ממון הדיוט הוא כדאמרינן בריש מכילתין ובמס' קידושין מיהו המעשר אינו נפדה אלא דוקא בשעת מתן מעות והיינו דתנן ומ"ש שלו כלומר שקדושין עדיין הפירות של מעשר כשיעור סלע דידיה הוא ואוכלו בירושלם דאינו פדוי אלא דוקא בשעת מתן מעות ורשב"ג פליג עלה בגמ'. ובגמ' מפרש אם בא הלוקח לפדות זה החלק של הסלע השני אי מוסיף עליו חומש:
משך הימנו מעשר בשתים והוזל ועמד בסלע. צריך ליתן למוכר שני סלעים שקנאו במשיכה והוא נפדה בשער של עכשו והיינו בסלע א' כדפרישית הילכך נותן לו סלע מדמי חולין ובו נפדה המעשר:
וסלע ממ"ש שלו. והסלע השני נותן לו כשעת משיכה ואפילו הוא של מ"ש ואע"ג דפורע חובו ממעות מ"ש הא פרישית בריש מכילתין שאני הכא דמשעה ראשונה ממעשר היה החוב כלומר קודם המקח היה עומד המוכר בכך שיאכל שתי סלעים בירושלם אם לא הוזל:
היה עם הארץ. המוכר דקי"ל אין מוסרין ודאי לע"ה:
נתן לו מדמיו. אותו הסלע השני נותן לו מן הדמאי אבל לא מן הודאי. מדמיו גרסינן בשקל ותקח מפריו וקרי ליה הכי דמאי שלו אע"ג דחבר ניהו תריץ מה שע"ה הוא למוד לאכול דע"ה אוכלין דמאי דחשובין הם עליו:
הפודה מ"ש ולא קרא שם. לומר הרי זה לפדיון מ"ש:
דיו. אע"פ שלא פירש פדוי הוי: צריך לפרש כדמפרש בגמ' זהו פדיון מ"ש ואם לאו לא יצא מעשר לחולין:
גיטה וקידושיה. או גיטה או קידושיה. ובגמ' מפ' דעסוקין באותו ענין וצריכא דאי תנא מ"ש הוה אמינא בהא קאמר ר' יוסי דאיסור לאו הוי אבל גבי גיטין וקידושין דאיסור כרת הוי אימא מודי ליה לר' יהודה. ואי תנא גיטין וקידושין הוה אמינא בהא קאמר ר' יהודה אבל במעשר שני אימא מודי ליה לר' יוסי צריכא: