מים ומלח ופירות המחוברין. מים או מלח או פירות המחוברין. וטעמא דמים לחודייהו או מלח לחודיה תנן בריש בכל מערבין הכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח דבעינן מידי דזיין ומטבלין בו לאכילה ואפילו לר' עקיבא לא קדשי וה"ה עבדים ובהמה טמאה:
ופירות המחוברין. דכל המחובר לקרקע דינו כקרקע לענין שבועה ואין כסף מעשר ולא הקדש מתחלל על הקרקע כדאיתא בת"כ ובפ' הזהב. והני לא שנא שלקחן בירושלם ל"ש חוץ לירושלם ול"ש בשוגג ול"ש במזיד:
ופירות שאין יכולין להגיע לירושלם. שנרקבין בדרך דאפילו ראויין ליגע אסור לפדות הכסף אלא תוך ירושלם כדכתיב והלכת אל המקום וגו' ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכ"ש דהני נרקבין בדרך הילכך לא נראו ללוקחן בכסף מעשר:
לא קנה מעשר. והדמים קדושים ביד המוכר ויחזרו דמים למקומן, והא נמי בין בשוגג בין במזיד קאמר:
הלוקח פירות. חוץ לירושלם והן טהורים דאילו טמאים לא שייך למתני יעלו ויאכלו. ועוד תניא בתוספתא פירות טמאים בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן. וקתני הלוקח דיעבד אין לכתחלה לא, לפי שלקח הפירות בדמי מ"ש חוץ לירושלם דאין מחללין מעות על הפירות בריחוק מקום דלא שרי קרא לפדות הכסף במידי דאכילה אלא תוך העיר. אלא הכסף עצמו מוליכין כדכתיב וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום ובתר הכי כתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה וגו' ומהני קראי מוכחינן לה לקמן בברייתא בסוף פירקין. וכן נ"ל דעת רש"י ז"ל בפ' האיש מקדש ולא כמו שחשבו התוס' בדבריו:
שוגג יחזרו דמים למקומן. שלא ידע שהיו דמי מעשר יקח המוכר פירותיו ויחזיר הדמים שנטל מן הלוקח דהך מכירה כמקח טעות דאילו היה יודע הלוקח שהיו דמי מעשר לא היה לוקח בהן פירות משום טורח הדרך וגם היה צריך להוצאות אחרות וכיון דשוגג הוא בטל מקח:
אבל במזיד. שידע שהיו דמי מעשר, הפירות יאכלו במקום, היינו תוך ירושלם דכתיב עלה אל המקום אשר יבחר ה':
ואם אין מקדש ירקבו. דלקוח אינו נפדה טהור בריחוק מקום כדתנן לקמן פ' לא יאמר, ואפילו תוך העיר חשוב ריחוק מקום דליכא לפני ה':
הלוקח בהמה. תמימה דחזיא לקרבן וחוץ לירושלם דיעבד אין ולכתחלה לא. ועוד דתכחיש גופה בדרך, ועוד דחיישינן לגידול עדרים. והכי תניא בהאיש מקדש בהדיא אין לוקחין בהמה ממעות מ"ש ואם לקח בשוגג וכו' כמתני' וההיא ברייתא פירושא דהך מתני' היא וכדפרישית:
תעלה ותאכל במקום. בפ' האיש מקדש מפ' ר' יהודה בד"א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים ואמזיד קאי אבל מתכוין להוציא מעות מ"ש לחולין, כלומר שלקחה לאכלה חוץ לירושלם בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן. ובין שוגג לאו אמתכוין להוציא לחולין קאי דא"כ לאו שוגג הוא והאי מתכוין דקתני אמזיד קאי וה"ק אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידיה מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן:
שוגג. משום דמקח טעות הוא:
מזיד. דקנסינן ליה למוכר כדאמרינן התם לאו עכברא גנב אלא חורא גנב וסתמא דמתני' ר"מ היא דגריס מתחללין דיעבד בין חיים בין שחוטים:
ע"י עורה. דאפילו עורה נמי תקבר:
אין לוקחין עבדים וכו'. דמידי דאכילה בעינן כדתני באידך פירקא:
יאכל כנגדן. לשמואל משמע ליה דברים כפשטן יאכל בירושלם כנגד אותן המעות שהוציא עליהן אבל אין הכי נמי דקנאן המוכר והן חולין בידו וא"כ קשיא דרמי מתני' אמתני' דלעיל תנן הקונה פירות מחוברין לקרקע לא קנה מעשר ומשמע דכ"ש קרקע. ובגמ' מפ' לה:
קיני זבין וקיני זבות. דהוו שתי תורים או שני בני יונה א' לעולה וא' לחטאת ועולה כולה כליל וחטאת כהנים אכלי לה כיון דעולה לאו בת אכילה לא חזי וחטאת נמי אפילו הוי כהן בעל מ"ש ומשמרה שלו ואיהו עובד דאכיל לה איהו לא חזי דקי"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:
חוץ לאכילה. פשטא משמע דכל מידי דאכילה שרי ואפילו דגים וחגבים וכר' עקיבא היא: