הלוקח בהמה לזבחי שלמים. ממעות מ"ש:
וחיה לבשר תאוה. דחיה פסולה לקרבן ולא לקחה אלא לאכלה בירושלם בכל שעה שירצה בשר כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך. והא דנקט הכא הלוקח דיעבד גבי בהמה לזבחי שלמים אגב חיה נקט לה דעיקר מעות מ"ש לשלמים הן כדתניא בסיפרי ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים. אי מה להלן עולות אף כאן עולות ת"ל ואכלת ושמחת אתה וביתך וכתיב גבי עברת הירדן בפרשת כי תבוא והעלית עליו עולות לה' אלהיך וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך:
יצא העור לחולין. ואין דמיו טעונין מחיצה ודמי העור שלקח המוכר לא נתקדשו וחולין הן אע"ג דדמי מעשר שני נתן לו עליו ואע"פ שהעור מרובה בדמיו על הבשר. ובגמ' נפקא לן מקראי:
כדי יין סתומות. כדים מלאים יין סתומות. ובגמ' מפ' לה במוכר הדיוט שאינו אומן לעשות כלים ולמכרן:
יצא קנקן לחולין. בגמ' נפקא לן מקראי:
אגוזים ושקדים יצאו קליפתן כמהן. הא אתי מק"ו מצאן אגב גיזותיה דהא גיזה דלמינו קיימא ומרבינן צאן לחודיה וגיזה לחודה ויוצאת לחולין הני דלעולם נמכרין כן לא כ"ש:
התמד. מים הניתנין ע"ג שמרים וכדפרישית בסוף מעשרות דבעינן החמיץ ורמא תלתא ואתא ארבעה. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז נראה דבחדא סגי או החמיץ או רמא תלתא ואתא ארבעה. והכי מסקינן הכא:
הלוקח חיה לזבחי שלמים וכו'. לר' יוחנן דסבר בפ' התודה דהמתפיס מעות מעשר לשלמים קנו שלמים, כלומר דאלימא קדושת שלמים למיחל ע"ג מעשר שני ואין יכול לקנות מהן דבר אחר וכשירצה לפדותן בעי תרי חומשין לדידיה אתיא מתני' כפשוטה, וה"ק כיון דקנה חיה מדמי מעשר לשלמים וחיה הא ידע דלא חזיא לשלמים דחיה פסולה לקרבן כדאיתא בזבחים, ודאי לדמי הוא דקאמר שימכרנה ויביא בדמיה שלמים ובשר החיה מיהת יאכל בירושלם דפירות בעלמא הוא אבל עור החיה דחזי ליקח בו בהמה לשלמים לא יצא לחולין דקנה העור שם שלמים לדמיו דאלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר ולא יצא העור מקדושת שלמים קאמר. וכן אם לקח בהמה ממעות מ"ש לבשר תאוה בלא הקרבה:
לא יצא העור לחולין. כדין תורת מ"ש דאין דרך מקח בכך דסתם בהמות הנקחות בדמי מ"ש דחזו לקרבן קרבין שלמים כדתניא בסיפרי ומייתינן לה לעיל וכי כתב רחמנא בבקר דמיניה דרשינן לעיל דלוקחין פרה על גב עורה ויוצא לחולין היינו כשהבשר לזבח ומבליע דמי העור בבשר בלקיחה דודאי קולא דקאמר רחמנא גבי לקיחת בהמה כשהלקיחה כדיניה הוא דקאמר אבל הכא דלאו כדיניה על כרחו נתפס השם לשלמים ויקנה מדמי העור לשלמים דלא מצי לאברוחי מן המזבח כולה אבל כשקנה חיה לבשר תאוה דקתני לעיל אין מבריח הראוי למזבח מן המזבח ויצא העור לחולין מקדושת מ"ש דגדולה מזו שרי רחמנא והיינו יין אגב קנקנו דלאו גופיה. ור' אלעזר ור' אמי פליגי עליה ומפרשי למתני' בענין אחר כדאיתא בגמ':
לא יצא הקנקן לחולין. דכיון שנהגו למכור היין בלא הקנקן לא יצא דמי הכלי לחולין דבאנפי נפשיה הוא. ועוד דגבי סתומות דשרי משום דיין מינטר אגביה והיינו נמי טעמא דסלי תאנים כשהן לחין דאילו קופה של גרוגרות הא מפלגינן לעיל בין דרוסות לשאין דרוסות: