הפרוטיות אסורות. פי' רבנו שמשון ז"ל והרמב"ם ז"ל מין פרדות הן ואין אדם יכול לברר בהן ע"י הסימנין אי זה מהן אמו חמור ואי זה מהן אמו סוס דלא מינכר בהן ולכך אסורין זה עם זה ולדבריהם סתם לן תנא כר' יהודה או שמא סיפא דמילתיה דר' יהודה היא:
והרמך מותר. עם סוס דידן דהיינו סוס מדברי עם סוס ביתי דכולו מין אחד הן:
והרמך. בגמ' מפ' דהיינו סוס מדברי:
ואדני השדה. בגמ' מפ' ליה:
חיה. ונבלתו מטמא בכזית ואינו מטמא באהל ולמעוטי דר' יוסי ולוקין על בשרו משוס חיה טמאה ואם הנהיגו עם חיה או עם בהמה לוקה משום כלאים ואילו אי הוה אדם מותר להנהיגו עם חיה ועם בהמה ובשר אדם בעשה:
מטמא באהל כאדם. פליג אחדא וה"ה לאינך ובגמ' מפ' טעמא:
הקופד. פי' הרא"ש ז"ל למורש קיפוד תרגום קופדא שרץ שגופו מלא קוצים וכשיגיע בו אדם יכפול עצמו ומכניס ידיו ורגליו בבטנו ונעשה ככדור והקוצים בולטין ממנו מכל צד ובלעז איריזו וקשיא לי טובא דא"כ זו היא אנקה האמורה בתורה והוא שרץ והיכי תנן במתני' שהוא חיה ומנא אמינא לה דאנקה תרגם אונקלוס ילא וילא היינו איריצו כדמוכח בעובדא דבן בוטא בריש בבא בתרא וכן פי' רש"י ז"ל שם בפי' התורה אנקה הריצון וכן מוכח נמי במדרש במדבר סיני רבא ושרץ הוא ומטמא בכעדשה וראיתי בפ' במה בהמה דתנן ולא פרד בעור הקופד ופי' רש"י ז"ל קופד שרץ הוא שנימיו חדין כמחט וקורין לו הריצון וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יניקוה השרצים. ונראה לתרץ דהסנאים קאי אתרוויהו אקופד וחולדה דכי היכי דחולדה סתם היא שרץ כמפורש בתורה והגדלה בסנה היא ספק שרץ ספק חיה לב"ש ולרבנן ודאי חיה ה"נ בקופד הגדל בסנה ומשום דקופד הגדל בסנה הוא דומה לאנקה הוצרך לומר דהוא מין חיה ואינו מין שרץ:
חולדת הסנאים חיה. בפ' מרובה מפ' שרצא חרצא ופי' התוספות שם דחולדה דכתיב בקרא דמתתאי שקיה שרגליה קצרות ושורצת על הארץ האי ניהו שרץ ומטמא בכעדשה אבל זו החרצין שהן המתנים נכרין בה השוקים מתוך שהן דקין ונראין גבוהין וב"ש סברי דספקא הוא ומטמא בכזית במשא דדילמא חיה היא ויש לה טומאת משא ושיעורה בכזית למשא כדין חיה טמאה מתוך שרגליה גבוהין ודקין או שמא היינו חולדה ויש לה תורת שרץ ושיעורו בכעדשה ואין לו משא כדין שרץ דאין לו משא כדתנן בריש כלים:
שור הבר מין בהמה. ומותר להרביעו ולהנהיגו עם שור דידן וחלבו בכרת וכשר לגבי מובח:
שור הבר. היינו תאו האמור בתורה דמתרגמינן תורבלא פי' שור היער כדאיתא בפ' אותו ואת בנו והוא אותו שקורין בופלו ובלשון יון בובליו וכן פי' ר"ח ז"ל בופאלו:
מין חיה. ואסור להרביעו עם שור דידן ולהנהיגו עם שור דידן וחלבו מותר ואסור לגבי מזבח ופלוגתייהו מפ' בגמ':
כלב מין חיה. ונפקא מינה למקדיש חיתו דקדוש ובתוספתא קתני דנפקא מינה לכותב חיתו לבנו דלר"מ לא כתב לו כלב ולרבנן כתב לו כלב ועוד נפקא מינה להאי דאמרינן בריש מכילתין דלא הוי כלאים עם כלב כופרי דשניהם מין חיה ומותרין בהרבעה ובהנהגה ואילו לר"מ דסבר דכלב סתמא הוא דהוי מין בהמה הוה ליה כלאים עם כלב כופרי כדאיתא התם ונראה דפליגי בקרא דכתיב והיתה נבלתו וכו' ולבהמת הארץ וכו' ר' מאיר סבר מאן אורחיה למיכל בשר נבלות כלב וקרי ליה בהמה וגבי אחאב נמי כתיב המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים ורבנן סברי בהמת הארץ איקרי בהמה סתמא לא איקרי:
החזיר מין בהמה. ואם הקדיש בהמתו קדוש קדושת דמים:
ערוד מין חיה. וכלאים עם החמור הוי כדתנן בפ"ק דמכילתין:
ערוד. חמור הבר:
הקוף. שימיו בלעז:
פיל. אוליפנטי בלע"ז:
מין חיה. קשיא לי דמאי אתא לאשמועינן ועוד קשה לי דתניא בת"כ הולך על כפיו זה הקוף כל הולך להביא את הקופד וחולדת הסנאים בכל החיה להביא את הפיל ע"כ. וקשה לי בה בשלמא קופד וחולדת הסנאים איצטריכו קראי לאשמועינן דלא מספקינן בהו בשרץ אלא דינן כחיה דלא כב"ש אלא קוף ופיל אמאי צריכי קראי לרבויינהו וכתב עלה הראב"ד ז"ל קוף רבותא קאמר שאע"פ שדומה צורתו כאדם ואצבעות ידיו ורגליו כאדם אפ"ה הויא טומאתו כחיה. כל החיה להביא את הפיל לא ידעתי אי זה שינוי יש בפיל משאר החיות שהוצרך להביא אותו מן הריבוי ושמא מפני שהוא כולו עצמות שוקיו וארכבותיו ואין אדם יכול להרגו אלא מטיבורו או מסימניו שלא תאמר אין זה נקרא הולך על כפיו ועוד שמעתי שהוא גאה שבחיות ואינו הולך עד שמסרגין אותו במסרג תחת תרטומו ומוליכין אותו שלא תאמר אין זה הולך על כפיו אלא שמוליכין אותו לכך הוצרך לומר בכל החיה להביא את הפיל ע"כ דבריו ואינן נראין ושמעתי מפי חכם חסיד מקובל ר' משולם זצ"ל על ההיא דתניא בברכות בפ' הרואה הרואה פיל וקוף וקיפוף אומר ברוך משנה הבריות דקשיא לי מאי שינוי שייך התם טפי מכולן והלא כולן משונין צורתן זו מזו ותירץ לי דבזמן דור המבול נפרע הקב"ה מן האנשים שהפכן לקופין ופילין והיינו שהקוף דומה לאדם ופיל נמי אומרים שמבין לשון בני אדם ומצאתי סמך לדבריו בבראשית רבה דגרסינן התם ארבעה דברים נשתנו בדור אנוש ההרים נעשו טרשים והתחיל המת מרתיש ונעשו פניהן כקופין ונעשו חולין למזיקין ע"כ והשתא אתי שפיר דאנשים משונין הן דומיא דננס וגיחור ודומיהן דמפ' התם. והשתא נפרש מתני' וברייתא מתני' בין לענין טומאה בין להנהגה מיתנייא אלא שלענין טומאה אליבא דר' יוסי איצטריך דאע"ג דפליג גבי אדני השדה וסבר דאין בבשרו טומאת חיה ולא לקי בהני מודי דחיה הן ואין בהן טומאת אהל דאיתרבו מקראי וברייתא דת"כ בהכי מיתרצא נמי ולגבי הנהגה נמי דלא תימא אדם משונה הוא ואם הנהיגו עם מין אחר לא לקי קמ"ל דחיה היא ולקי ונראה דהני תנאי סבירא להו דגוי מטמא באהל ודלא כר"ש ומשו"ה נמי ממעט בחלון בפ' לא יחפור:
ואדם מותר עם כולן וכו'. בגמ' יליף לה מקראי: