העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן וכו'. אע"ג דאורז אינו חייב בחלה דתנן בפ"ק דהקטניות פטורין מן החלה ואם עשה עיסה מן האורז וערב בתוכה קמח חטים אם יש בה טעם דגן בגמ' פליגי בה אמוראי איכא מ"ד דוקא ברובא דגן נמי ואיכא מ"ד אע"פ שאורז רב על החטים ואין בחטים חמשת רבעים קמח כל שיש בכל העיסה חמשת רבעים חייבת בחלה כיון דטעמא דגן וכן משמע בפ' התערובת ודייק מהכא דנותן טעם ברוב הוי דאורייתא וטעמא כדאמרינן בפ"ק דמכילתין דקים להו לרבנן דהחטים גוררין האורז עמם לעשות הכל לחם לחייבו בחלה והכל חוזר לחטים משא"כ בשאר כל המינין דאין גוררין את האורז וחטים גופייהו נמי אין גוררין מין אחר אלא אורז לחוד כדאיתא התם:
ויוצא בה ידי חובתו בפסח. דמצה איקרי דכיון דנגרר מחמיץ הוא וכל העולה לחמץ עולה למצה:
מעיסה שלא הורמה חלתה. והיה בה ה' רובעין שיעור דמחייב בחלה והפריש ממנה כשיעור מועט דהיינו רובע לשאור קודם שהפריש החלה בענין שהשאור הוא טבל ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה ואפילו שהעיסה שהורמה חלתה כ"כ גדולה שהשאור של טבל כנגדה הוי א' למאתים ועוד:
אם יש לו פרנסה ממקום אחר. מפ' בגמ' מביא ד' רובעין ומשיך כלומר אם לא נאכלה אותה שהפריש ממנה השאור שנשארו בה ד' רובעין מביאה ומחברה בזו עד כדי שיהא נושכת ואפילו אם נאכלה מפ' לקמן דמביא עיסה של ד' רובעין שלא נטבלו מעולם ומביאה אצל זו כדי שיהא מוקף אע"ג שאין בה שיעור אלא ד' רובעין וצריכין אנו לצרף הרובע של טבל שכאן כדי שיהיה בה שיעור עיסה כיון דמשיך חשבינן כאילו הרובע סמוך לה ומפריש מזו שמביא כדי חלה דוקא להני ה' רבעין וטעמא משום דנשוך ד"ת כדאיתא בגמ' ולפי חשבון היינו דמפריש א' מכ"ד בשיעור כעיסה ראשונה. וא"ת היאך מצטרף והרי עיסה שהורמה חלתה מפסיקו. הא ליתא דתנן לקמן בפרק בתרא דבר שהורמה חלתה באמצע מצטרף, ואם נפשך לומר והלא השאור הזה בטל במיעוטו והיאך מצטרף והלא מפריש מן הפטור ולדידן דאין כאן שיעור אלא עם השאור המעורב מפטור על הפטור הוא ואין כאן חיוב, תריץ דהיינו חומרא דטבל כדתני סיפא דמין במינו כל שהוא הילכך באיסורו עומד בכל מקום שהוא:
ואם לאו מוציא חלה על הכל. דאפילו החולין המתוקנין חשבינן להו נמי טבל וטעמא מפ' בפרק בתרא דע"ז דטבל איסורו כהתירו מה התירו במשהו כדשמואל דאמר חטה אחת פוטרת כל הכרי אף איסורו במשהו וטעמא נ"ל דלא לימרו כיון דקיל דמן התורה ביבש חד בתרי בטיל דמקדשו ממנו אסמכתא בעלמא היא כדי שיחושו ולא יקלו על גזירת המלך ולומר מה לנו ולהפרישו בטל הוא הילכך כשנתערב אפילו עם אלף לא בטיל וצריך להפריש כאילו כולו טבל וכי תימא הך טעמא שייכא לתרומה אבל לתרומת מעשר דיש שיעור לתרומה מאי איכא למימר, תריץ דלהכי איצטריך טעמא דגרסינן בסוף פרק ג' ארצות דהוי דבר שיש לו מתירין כגון שיבקש פרנסה ממקום אחר, ובעלי התוס' כ' דתרוייהו צריכי וז"ל וי"ל דצריכי תרוייהו דאי ליכא אלא חד טעמא דיש לו מתירין הוה אמינא דוקא היכא דהבעלים בעיר דאז יש לו מתירין שהבעלים יכולין להפריש אבל אי ליכא בעיר אע"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם כיון שיש לו טורח והוצאה חשיב כאין לו מתירין ומשו"ה איצטריך טעמא דהכא משום דכהתירו כך איסורו ואי ליכא אלא חד טעמא דהכא הוה אמינא דלא הוי במשהו אלא דהתירו במשהו אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר דהתירו לא הוי במשהו הוה אמינא דאיסורו נמי לא הוי במשהו משום הכי איצטריך טעמא דיש לו מתירין, והא דנקט שאור לא תימא משום דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל דהה"נ אם לקח קצת מהעיסה שלא נתקנה ולא נתחמצה עדיין וערב עם עיסה מתוקנת ומחומצת דמפריש על הכל ומשו"ה תני כיוצא בו והתם לא משום דלטעמא עביד אזלינן:
זיתי מיסוק. הוו טבל כמו ענבי בציר דלשון מוסק בזיתים כלשון בוצר בענבים וזיתי ניקוף אין בהם טבל כענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר, ונראה דהוו זיתים של פאה דהוו לעניים, ואין לפרש דיש מין זיתים מיוחדים לעניים כמו גבי ענבים עוללות דהא תנא בפ' הזרוע ארבע מתנות לעניים בכרם ושתים באילן ואם איתא ג' באילן נמי איכא אלא כדאמרן וכשנתערבו זיתים דפטורין מן המעשר עם זיתי מיסוק דחייבין וכן ענבים עם ענבים אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש לפי חשבון כדפירש"י ז"ל גבי חלה ואם לאו רואין כאילו הכל חייב בתרומה ומעשר ומפריש מהן לפי גם מן החולין מתוקנין ואפילו הן אלף וזה פי' התוס' דפ' בתרא דדמאי דנתקשה בה רש"י ז"ל בפ' ראשית הגז דתניא הטבל שנתערב בחולין וכו' נוטל מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר שבטבל וכן מעשר טבל וכו' נוטל מן החולין כדי תרומת מעשר שבמעשר טבל פי' גם מן החולין המתוקנין נוטל תרומה ותרומת מעשר כדאמרן והתיקון שכ' שם הרב ז"ל הכא לא שייך דהא אפילו באלף חולין נוטל מהן כדי תרומה ותרומת מעשר:
ושאר מעשר ומ"ש לפי חשבון, המעשר ראשון שנותן ללוי וכן השני שצריך להפריש אם שנת מעשר שני היא אין מוציא אלא לפי חשבון ולא חמירי כטבל דתרומה ואע"ג דכל המעשרות נמי טבל ה"מ טבל גופיה מקמי דניפרשיה אבל גבי תערובת לא אחמור אלא כשיעור החלקים דחמירי שאסורים לזרים אחר שהופרשו ועוד דרבו ביה דין דמאי והממע"ה ומעשר ראשון יש בו תרומה ומ"ש קדוש ואין צריך לחללו אלא לפי חשבון:
הנוטל שאור מעיסת חטים. שלא נתקנה והויא טבל:
ונותן לתוך עיסת אורז. דאין חייב בחלה ודמי לחולין מתוקנין דרישא:
אם יש טעם דגן. רבותא קמ"ל דאע"ג דאורז גריר בתר לחם והוי שאור דלטעמא עבידא אפ"ה בעינן טעם דגן דהיינו כזית בכדי אכילת פרס ואז מוציא חלה על הכל כלומר אף על האורז או אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ומה שלא פי' כאן לפי שסמך על מה ששנה למעלה, וכן כ' הרשב"א ז"ל:
ואם לאו פטורה. דשלא במינו הוי, ונראה בעיני דצריך להרים משום גזל השבט:
א"כ למה אמרו הטבל בכ"ש. לעיל בבבא קמייתא ותירץ במינו ומתני' דלעיל מינו הוא דהוי והכא שלא במינו הוא הילכך הוי בנותן טעם: