בריש פ"ט דנדה תנן האשה שהיא עושה צרכיה (פירוש שמטלת מים) וראתה דם רבי מאיר אומר אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. ופריך בגמרא מאי שנא עומדת דאמרינן מי רגלים הדור למקור ואייתי דם יושבת נמי נימא מי רגלים הדור למקור ואייתי דם אמר שמואל במזנקת. ופירש רש"י מזנקת מקלחת דכיון דנפיק בקילוח כי אורחא לא דחיקא ולא הדור מי רגלים למקור ואין דרך דם מקור לצאת עם מי רגלים אבל שותתת איידי דאוקמא אנפשה הוא איכא למימר הדור כאלו עומדת אבל עומדת אי אפשר לה לזנק עכ"ל. ופריך בגמרא מזנקת נמי דלמא בתר דתמו מיא אתא דם. ופירש רש"י מזנקת נהי נמי דלא הדור למקור מיהו מאן נימר לן דבהדי מי רגלים אתא דנימא ודאי לאו ממקור הוא מדאתא בהדי מי רגלים אלא ממקום מי רגלים ומכה יש בה דלמא בתר דתמו מיא אתא דם ממקור ולא מחמת מי רגלים עכ"ל. והתוס' כתבו דלמא בתר דתמו מיא פירוש אפילו במזנקת דלמא בתר שהניחה מלזנק ושותתת הדור למקורה ואייתי דם. אבל על פירוש רש"י דפירש שלאחר שכלו מי רגלים אתא דם כי אורחא קשה דאם כן בשעה שמזנקת נמי ליפרוך דלמא בא דם כדרכו כשאר אשה שהיא רואה אלא ודאי פשיטא ליה מדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אחר כך אם כן הדם לאו ממילא אתא אלא על ידי מי רגלים שחזרו למקור ואתא דם. ושמא בשעת זינוק אי אפשר לדם לבא כדרכו שמחמת הזינוק נסתם המעיין של דם עכ"ל. וכן דעת הרא"ש כהתוספות דלא חיישינן דאתא הדם כי אורחא אחר שכלו מי רגלים. והרשב"א ומהר"ם סבירא להו כפירוש רש"י (אלא דלהרשב"א לא חיישינן להכי אלא לרבי מאיר אבל לא לרבי יוסי דהלכתא כוותיה ומהר"ם פליג כדלקמן). ומשני בגמרא אמר ר' אבא ביושבת על שפת הספל ומזנקת בתוך הספל ונמצא הדם תוך הספל דאם איתא דבתר דתמו מיא אתא דם על שפת הספל איבעי ליה לאשתכוחי אמר שמואל הלכה כרבי יוסי עכ"ל הגמ'.
והנה לפי מה שכתב רש"י דעומדת אי אפשר לה לזנק אם כן רבי יוסי דמטהר עומדת מטהר אפילו עומדת ושותתת וכל שכן יושבת ושותתת והכי קיימא לן. וזהו דעת הרמב"ן ורמב"ם ושו"ע שלא חילקו בין שותתת למזנקת. ובב"י בשם הרשב"א כתב עוד דאפילו יושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ונמצא הדם על שפת הספל ולא בתוך הספל טהורה. ובתורת הבית הארוך ביאר הרשב"א הטעם משום דהא דפריך בגמ' דלמא בתר דתמו מיא אתא דם היינו לרבי מאיר דכיון דאיהו חייש אפילו בא בשעת צרכיה ניחוש נמי כל היכא דאיכא למיחש אבל לרבי יוסי כיון דבשעת צרכיה אתא דם חזקה עם המים בא ואפילו נמצא על שפת הספל עכ"ל. וכן פסק הב"י. דלא כמהר"ם במרדכי והגהות מיימוניות דסבירא להו דרבי יוסי לא פליג ארבי מאיר אלא בעומדת אבל ביושבת מודה ליה דאינה טהורה אלא כאוקימתא דר' אבא ביושבת כו'.
אבל התוס' והרא"ש כתבו דעומדת אפשר לה לזנק והכי פירושא דסוגיא דשמעתין יושבת נמי נימא מי רגלים הדור למקור ואייתי דם דס"ד דמתניתין איירי בכל ענין בין בשותתת בין במזנקת הלכך פריך דכי היכא דבעומדת טמאה בחדא לריעותא במה שאין רחמה נפתח שיוכלו מימי רגליה לצאת להדיא אלא נעצרין שם ואיכא למימר הדור למקור ואייתי דם ואף על גב דאיכא חדא לטיבותא דמזנקת יושבת נמי תהא טמאה היכא דשותתת כיון דאיכא חדא לריעותא ומשני כולה מתניתין מיירי במזנקת ותרתי לטיבותא בעינן לרבי מאיר יושבת ומזנקת ולרבי יוסי לא בעי תרתי לטיבותא אבל בתרתי לריעותא דעומדת ושותתת לא אשכחן דטיהר רבי יוסי דהא רבי יוסי לא טיהר אלא מה שטימא רבי מאיר ועומדת ושותתת דלא איירי בה רבי מאיר לא אשכחן דמטהר רבי יוסי. והא דמוקי הגמרא יושבת דמתניתין ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל היינו דוקא לרבי מאיר דמטמא ביושבת ושותתת הלכך במזנקת נמי איכא למיחש דבתר דתמו מיא ופסק הזינוק ואין המים יוצאים בגבורה הוה ליה כמו שותתת והדור מי רגלים למקור והביאו דם אבל רבי יוסי דמטהר עומדת בחדא לטיבותא דמזנקת מטהר נמי יושבת אף בשותתת עכ"ל הרא"ש. וזהו דעת היש אומרים שבהג"ה.
וכתב הב"ח דלשטה זו יש לעומדת לרבי יוסי כל דין יושבת לרבי מאיר והלכך אין לטהר אפילו בעומדת ומקלחת לתוך הספל דאיכא למיחש דבתר דתמו מיא ופסק הזינוק ואין המים יוצאים בגבורה והוה ליה שותתת חזרו למקור והביאו דם. אבל מלשון רמ"א לא משמע כן. וצריך לומר דסבירא ליה לרמ"א דכיון דהא דהחמיר הרא"ש בעומדת ושותתת הוא משום דלא אשכחן דמטהר רבי יוסי אבל לא אשכחן נמי דמטמא הלכך מידי ספיקא לא נפקא ולכן אין להחמיר אלא בודאי שותתת ולא בדאיכא למיחש והלכך אם נמצא תוך הספל שהיתה מקלחת בה מתחלה אף שהיתה שותתת אחר כך שפסק הזינוק יש לתלות הדם שיצא בקילוח ולכן לא טימא רמ"א אלא בנמצא על שפת הספל דשם אין לתלות בקילוח. וכן משמע בטור. אבל אם היתה שותתת מתחלה ועד סוף אף בתוך הספל כל שכן דטמאה כמו שכתב הש"ך בשם הב"ח.
ושיטה שלישית והיא דעת רבינו חננאל דאף רבי יוסי לא טיהר אלא משום נדה אבל טמאה משום כתם מדרבנן דאמר ר' זירא כשטיהר רבי יוסי גבי עד שאינו בדוק דלעיל סי' ק"צ לשטתו הלך שטיהר ברואה במי רגלים אם כן כי היכא דגבי עד שאינו בדוק קיימא לן כר' חייא דטמאה משום כתם כדלעיל שם הכי נמי הכא ואין לטהרה לגמרי אפילו מדרבנן אלא היכא דמטהר רבי מאיר דהיינו ביושבת ומזנקת ולא בשותתת ולא בעומדת אף על פי שמזנקת. וזהו דעת היש אומרים הב' שבהג"ה.
וכתב הש"ך דלשיטה זו אין לטהר אלא ביושבת על שפת הספל כאוקימתא דר' אבא אליבא דרבי מאיר אבל לא ביושבת באמצע הספל (ורמ"א שלא כתב כך יש לומר דסבירא ליה דלדינא אין להחמיר אלא בעומדת או ביושבת ושותתת בודאי דהיינו בנמצא על שפת הספל אבל בנמצא תוך הספל אף על פי שיושבת באמצע הספל אף על גב דאיכא למיחש דילמא בתר דתמו מיא והוה ליה כמו שותתת הדור למקור ואייתי דם כמ"ש לעיל בשם התוס' והרא"ש מכל מקום כיון דאפילו בודאי שותתת אינה טמאה אלא משום כתם לשטה זו אם כן הוה ליה ספק כתמים ולקולא. ובגמרא לא פריך הכי אלא לרבי מאיר דאמר טמאה נדה):
בכל ענין. אף בעומדת דאף רבי מאיר דמטמא בעומדת מודה בכהאי גוונא משום דאיכא ספק ספיקא שמא מן האיש ואם תמצי לומר מן האשה שמא ממי רגלים (גמרא). ואם כן הוא הדין ביושבת ושותתת אף על גב דאיכא נמי חדא לריעותא ואפשר דאף בעומדת ושותתת דאיכא תרתי לריעותא סוף סוף מידי ספיקא לא נפקא והוה ליה ספק ספיקא ולקולא (עיין מנחת יעקב וכרתי ופלתי דלא כש"ך):
כשמקנחת עצמה. ובמי רגלים לא נמצא כלום דבכהאי גוונא לכולא עלמא טמאה מדאורייתא ברואה בלא כאב כדלקמן בהג"ה הכא טהורה לגמרי מאחר דמרגשת כו':
הטלת מי רגלים. כלומר וידוע שאין מי רגלים מן המקור כדלעיל בשו"ע הלכך על כרחך דם מכה הוא מה שאין כן בכאב אחר שאינו בהטלת מי רגלים שאף שהיא רואה לעולם בשעת הכאב איכא למימר שהכאב גורם לדם המקור שיבא ולאו דם מכה הוא כדלעיל סי' קפ"ז בשם החכם צבי.
(אבל כאב שאין לחוש בו שיבא דם המקור מחמתו והיא רואה לעולם בשעת הכאב או אחריו מיד ודאי דם מכה הוא ולא חיישינן דלמא אתרמי דאתא דם כי אורחא בשעת הכאב כי היכא דלא חיישינן להכי ברואה בשעה שהיא עושה צרכיה לפי דעת התוס' והרא"ש דלעיל. ואף לפי דעת רש"י אליבא דרבי יוסי דהלכתא כוותיה כמ"ש לעיל בשם הרשב"א דכיון דבשעת צרכיה אתא דם חזקה עם המים בא ולאו כי אורחא. וחזקה זו איתא נמי ברואה בשעת הכאב או אפילו אחריו מיד דהא דרואה אחר הטלת מי רגליה מיד טמאה היינו דכיון דלא נראה כלום עד אחר גמר ההשתנה ליכא למתלי במי רגלים כמו שכתב ב"י אבל בכאב איכא למיתלי שפיר שהכאב גורם לה שיבא מיד אלא שלא הספיק הדם לבא עד שפסק הכאב):
לה וסת. אפילו אינה קבועה ביום ידוע אלא שיש לה זמן קבוע שרגילה להמתין מסוף ראיה עד תחלת ראיה לכל הפחות כך וכך ימים ובתוך ימים אלו אינה רואה לעולם ואחר כך אין לה וסת קבוע יש להתירה בתוך ימים אלו ולא אחר כך כי שמא יארע לה וסתה פעם אחת אחר הטלת מי רגליה מיד מאחר שאינו קבוע לה ויהיה דם נדה מעורב בדם המכה ונמצאת מטהר נדה גמורה. ואף דאשה שמרגשת שהדם יוצא ממכתה טהורה אף בשעת וסתה ולא חיישינן שמא דם נדה מעורב בו כדלעיל סי' קפ"ז מכל מקום בזו שאין לה מכה מבוררת אלא ידים מוכיחות שודאי דם מכה הוא יש להחמיר. כן כתב מהרי"ל בתשובה ונמשך אחריו רמ"א. אבל הש"ך הקשה דאם בדיקה זו דלקמן חשובה בדיקה אפילו אין לה וסת נמי דכיון שלא נמצא כלום על המקור למאי ניחוש לה וכן מהרי"ו חשיב לה בדיקה מעלייתא (ויש לומר דכוונת מהרי"ל ורמ"א שלא להתיר בלא בדיקה אחר שבדקה ג' פעמים ומצאה המוך נקי אלא באשה שיש לה וסת). ולפי מה שכתבתי לעיל בדעת רמ"א במרדכי לא קשה מידי עיין שם:
להצריכה בדיקה. דאף שיש ידים מוכיחות שהדם בא ממי רגלים מכל מקום חיישינן דלמא הדור מי רגלים למקור ואייתי דם גם מהמקור. ולסברא הראשונה ס"ל כיון דודאי בא ממקום מי רגלים למה לנו לתלות לחומרא ולומר שמא בא גם כן מן המקור הוי כאן ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ואפילו רבי מאיר אפשר דמודה לרבי יוסי בכהאי גוונא (עיין תשובת מהרי"ו סי' כ"ה):
בפנים. בעומק כל מה שתוכל (מהרי"ו) למעלה מנקב שיוצאים ממנו מי רגלים כי האשה יש לה ב' נקבים באותו מקום האחד שיוצא ממנו השתן והוא למטה סמוך ליציאתם לחוץ והאחד שיוצא ממנו דם נדות והוא למעלה בעומק הרבה (מהרי"ו):
ממי רגליה. ומדם היוצא עמהם כדי שלא יתלכלך המוך בדם בעברו שמה כשתוציאנו:
הדם מן המקור. דאם בא מן המקור הוה ליה להמצא על המוך (מהרי"ו) וכן היא יכולה לבדוק במוך שבראש המכחול שבתוך השפופרת שתכניס למעלה מהנקב שיוצאים ממנו מי רגלים בשעה שהיא מטלת מים ואז אינה צריכה לקנח עצמה לא בתחלה ולא בסוף שהרי השפופרת מפסקת בין המוך לדם שבצדדין כדלעיל סי' קפ"ז. ולזה נתכוין הר"ן בתשובה הביאה ב"י:
ודאי טמאה. לכולא עלמא מדאורייתא דדם המקור הוא ולא ממי רגלים כיון דלא אתא עם מי רגלים (מרדכי). ומבואר מלשון רמ"א דהכא לא מהני בדיקה דלעיל דאף שלא נמצא כלום על המוך אפשר דדם אתא כי אורחא מן המקור וירד על כותלי בית הרחם ולא נקלט במוך כלל אלא יצא ובא לו על צדדי המוך. ולא מהני בדיקה דלעיל אלא דלא אמרינן הדור מי רגלים ממטה למעלה למקור ואייתי דם שאם כן לא היה המוך נקי אלא מלוכלך במי רגלים דהדור וגם בדם דאייתי שהוא מעורב במי רגלים דהדור עיין מ"ש לעיל. ומיהו בדיקת שפופרת מהניא אף הכא כמבואר ממ"ש לעיל סימן קפ"ז בשם הרשב"א וכן משמע בתשובת הר"ן. והיינו טעמא משום דהשפופרת מגיע עד מקום שהשמש דש שהוא תוך הפרוזדור ופתח החדר הוא נמוך ושוה לקרקע הפרוזדור ואילו בא דם מהחדר היה נמצא על המוך שבפרוזדור מה שאין כן במוך שאינו בשפופרת אפשר לו לירד למטה מפרוזדור:
מי רגליה. שבתוך הספל ולא שעל שפת הספל משום דחיישינן דלמא בתר דתמו מיא לגמרי אתא דם כי אורחא מהמקור כפירוש רש"י דלעיל. דאף דבגמרא אמרינן הכי לרבי מאיר סבירא ליה למהר"[ם] (שהוא היש אומרים שברמ"א) דהוא הדין לרבי יוסי חיישינן להכי דלא פליג ארבי מאיר אלא בעומדת כדלעיל. ואם כן כל שכן במוצאה דם על העד שבדקה עצמה בו בתר דתמו מיא לגמרי דתלינן לחומרא דלמא אתא דם כי אורחא בתר דתמו מיא לגמרי ולא משיורי מי רגלים שבכותלי בית הרחם הוא (עיין מרדכי):
רגלים. דלא חיישינן דלמא בתר דתמו מיא לגמרי אתא דם כי אורחא מדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אחר כך כמ"ש לעיל בשם התוס' והרא"ש. אלא דכשלא נמצא דם בתוך מי רגליה על כרחך הוא מן המקור דליכא למיתלי במי רגלים מדלא נראה כלום עד אחר גמר ההשתנה כמו שכתב בב"י אבל כשנמצא גם תוך מי רגליה דאיכא למיתלי גם דם שעל העד בתמצית מי רגלים ושיוריהם שבכותלי בית הרחם תלינן לכולא עלמא. אפילו לשיטת ר"ח דלעיל דאין לטהר אפילו ביושבת אלא במקלחת לתוך הספל ונמצא דם בתוך הספל ולא על שפת הספל דהתם היינו טעמא משום דכיון שנמצא על שפת הספל על כרחך בתר דתמו מיא אתא וכיון שאין המים יוצאים בגבורה והוה ליה כמו שותתת איכא למימר הדור מי רגלים למקור ואייתי דם ולא משום דלמא אתא דם כי אורחא בתר דתמו מיא כמ"ש לעיל בשם התוס' והרא"ש. אבל הכא תלינן הדם בתמצית מי רגלים שירדו בגבורה ולא היתה שותתת כלל. והיינו טעמא דרמ"א דהביא יש אומרים אלו המקילין אף שכבר כתב לעיל והכי נהוג להחמיר כשיטת ר"ח. ואזיל רמ"א לשיטתו דלעיל דאין להחמיר לשיטת ר"ח אלא בודאי שותתת. וכן משמע במרדכי בהדיא:
בדיקה. כדין כל וסת קבוע שנעקר בג' פעמים. ודוקא כשקבעה לה וסת למצוא על העד שבדקה בו שדם זה בא מן המקור ממילא ולא מחמת מי רגלים אבל קבעה לה לראות דם תוך מי רגלים אף על גב דאמרינן הדור למקור ואייתי דם בעומדת או יושבת ושותתת לשיטת ר"ח דלעיל או בנמצא על שפת הספל לשיטת מהר"[ם] דלעיל מכל מקום לא קבעה לה וסת בהכי דעל ידי אונס הוא ונעקר בפעם אחת כדין וסת על ידי אונס דלעיל סי' קפ"ט (הגהות מיימונית ב"י שם):
קרטין. יבשים ואין שום דם עמהם כלל (ב"י דרכי משה ש"ך):
רק אחר מי רגלים. על העד שבדקה עצמה בו וגם בתוך המים:
טהורה. אפילו ליש אומרים הא' דלעיל דלא תלינן דם שעל העד בתמצית מי רגלים שבכותלי בית הרחם אלא חיישינן דלמא דם המקור כי אורחא בתר דתמו מיא לגמרי הני מילי בדם ממש אבל קרטין אלו ליכא למיתלי בדם המקור מאחר שאינה מוצאה אותם בשעת וסתה או בשאר פעמים רק אחר מי רגליה הלכך תלינן במי רגליה לפי שהם מתמצין ויורדין מהכליות (עיין כרתי ופלתי) וקרטין אלו דרכן להוולד בכליות שלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר. אלא שאם לא מצאה קרטין אלו בתוך המים על כרחך מן המקור הם דליכא למיתלי במי רגלים כיון דלא אתו עם מי רגלים ולא נראה מהם כלום עד אחר ההשתנה כדלעיל (ומיהו בקרטין דקין מאד שאינן נראין במים יש לומר דתלינן שהיו במי רגלים ולא נראו ליש אומרים הב' שברמ"א מאחר שאינה מוצאה אותן לעולם אלא אחר הטלת מי רגלים (וכמ"ש לעיל בשם רש"י ותוס' ורשב"א ורא"ש)[)]. וכל שכן במוצאה קרטין על העד שבדקה בו שלא בשעת הטלת מי רגלים שאין תולין אותם בכליות להתיר בלא שריית פושרים דלעיל סי' קפ"ח אלא אם כן מרגשת כאב בכליות והיא מוצאה אותם לעולם בשעת הכאב או אחריו מיד כדלעיל סי' קפ"ז:
בכליות. והלכך אין צריך לבדקן בפושרין לראות אם נמוחו כדלעיל סי' קפ"ח ברואה כצורת בריה (כגון כמין עפר נפרך דהיינו חול) דהכא אפילו אם נימוחו טהורה כיון שהיא רואה עם מי רגליה (דרכי משה ש"ך). והיינו לסברא האחרונה דלעיל סוף סי' קפ"ח אבל לסברא הראשונה שם דדם נדה יוכל גם כן להתייבש כל כך עד שלא יהיה נימוח בפושרין ואין בדיקת הפושרין מועלת אלא בדברים שצורתם מוכחת עליהם דבריה בפני עצמם נינהו ואפילו הכי טמאה כשנימוחו דעל כרחך כשנימוחו לאו בריה נינהו שהבריה אינו נימוח לעולם לסברא זו אם כן הוא הדין בקרטין אלו כשנימוחו על כרחך לאו בריה נינהו ולא באו מן הכליות אלא מן המקור. אלא שלכתחלה אין צריך בדיקה כלל. וצריך עיון:
סליק