Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity 2:8

שורש אשה שנשאה באיסור אין המים בודקין כל איש שבא ביאה אסור' מימיו כו'. לפיכך אם היתה אשתו אסו' עליו וכו' אינה שותה. ע"כ. הנה דעת רבינו ז"ל מבואר דס"ל דטעמא דמתני' דתנן בר"פ ארוסה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה כו' לא שותות ולא נוטלות כתוב' היינו משום דאין האיש מנוקה מעון וכתב הרמ"ל ז"ל דטעמא דלא אשמועינן מתני' חידושא טפי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו משהגדיל שוב אין המים בודקין את אשתו וכ"ש הני נשי דכל ימיו באיסור קאי הוא משום דמתני' בעי למתני ולא נוטלות כתובה ומי שבא ביאה אסור' דקי"ל דאין משקין אותה מ"מ אינה מפסדת כתובת' וכמ"ש רבינו לעיל בריש פרקין דאם בא עליה בעלה אחר שנסתרה ה"ז אינה שותה ונוטלת כתובת' אלא דאלמנה לכ"ג ודכוותייהו כיון דבסיבתן אינן ראויות לשתות דאין האיש מנוקה מעון אינן נוטלות כתובה וכתב עוד וכי תימא בא עליה בעלה אחר שנסתרה היא היתה סיבה שלא תשתה הא לא קשיא משום דשאני בא עליה שהיא אומרת שהיא טהורה ואין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה כמ"ש התוס' בר"פ כשם ד"ה מה ת"ל יע"ש:
עוד כתב הרב ז"ל וז"ל ועוד נ"ל דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיטא דאינו מנוקה מעון דהא אליבא דרבינו לוקה וכמ"ש בריש הלכות אישות אם חזר ולקחה נהי שאינו יכול להשקותה משום שאינו מנוק' מעון מיהו אינה מפסדת כתובתה ואף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא שהנשואין היו באיסור הוא דאמרינן דמפסדת כתובת' אבל היכא שהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם ביאה אסורה אינה מפסדת כתובת' והיינו טעמא דבא עליה בעלה אחר שנסתר' שאינה מפסדת כתוב' לפי שנשואיה בהיתר היו עכ"ל ולפי דבריו ז"ל אין ספק שאם בא על ארוסתו בבית חמיו ואח"כ נשאה וקנא לה ונסתרה אעפ"י שזו אינה שותה לדעת רבינו שהרי אינו מנוקה מעון מיהו אינה מפסדת דאף שהיא היתה סיבת העון מ"מ הנשואין בהיתר היו:
והנה אמת שאם עיקר הטעם תלוי במ"ש הרב ז"ל דכל שנשואיה היו בהיתר אף שהיא היתה סיבת העון אינה מפסדת כתובת' יפה דן יפה זיכה, ואולם אני בע"ד לא כן אדמה כי מי גילה לו להרב ז"ל רז זה בטעמו של דבר דאפשר לומר טעם יותר נכון והוא דכל שקדמה לה הידיעה קודם סתירת' שאם תבא לידי שתיה שאין המים בודקים אותה בא' מהסיבות המונעות בדיקת המים ואפ"ה הלכה ונסתר' באותו שקינא לה אז ודאי הפסיד' כתובת' כיון שהיא גרמה לה והפסידה נפשה דמאחר שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה על מה סמכה נפשה להסתתר ולומר שהיא טהורה כיון דלא סמא בידה להכריע דבריה שהיא טהורה וע"כ באלמנה לכ"ג וחלוצה לכהן הדיוט וכיוצא דקדמה לה הידיעה קודם סתירתה שאם תסתתר לא תבא לידי שתיה כיון שאין המי' בודקין אותה בעבור בעלה שאינו מנוקה מעון כשהלכו ונסתרו אבדו כתובתן שהרי עשה הכתוב ספק סוטה כודאי מה"ט קפיד רחמנא אבעל שאם קינא לה ונסתרה שלא תזקק לה עד שתשתה משו"ה אין אנו מאמינים אותן במה שיאמרו טהורות הן שאנו תולין שנטמאו בודאי וכיון שאינן ראויות לשתות והלכו ונסתרו אינהו דאיפסידו אנפשייהו לא כן בבא עליה בעלה אחר שנסתרה דבשעה שנסתרה היתה ראויה לשתות ואח"כ הוא דאירע הדבר שאינה ראויה לשתות נאמנת בדבריה שאומרת שטהורה היא ואין בסתירתה הוכחה שנטמאת דבשעה שנסתרה ראויה היתה לשתות ועל שהיתה ראויה לשתות וסמא בידה להוכיח שלא נטמאת סמכה נפשה ונסתרה וכשאירע הדבר אח"ך שאינה יכולה לשתות לא מפני זה תפסיד כתובתה כיון דסתירה האוסרתה לא מכרעת לומר שנטמאת ועיין להתוס' בר"פ כשם ד"ה ה"ג כו' באופן שטעם הפסד הכתובה תלויה ועומדת במעשיה וגרמא דידה שנסתרה ואינה יכולה לברר שהיא טהורה וכל שבשעה שנסתרה סמא בידה לברורי שהיא טהורה לא הפסידה אנפשה בסתירתה דסמכ' אנפשה שיכולה לברר שהיא טהורה ועיין במ"ש הרב ז"ל לעיל בריש הפרק:
מעתה בבא עליה בעלה בעודה ארוסה וכן בבא עליה בלי קידושין דקודם הסתירה הדבר ידוע שאין המים בודקין אותה כשהלכה ונסתרה הפסידה כתובתה בודאי דדמיין לאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשום שקדמה להן הידיעה מקודם אפסידו אנפשייהו כדבר האמור, וראיה לדברינו מ"ש רבי' ברפ"א דבזמן שאין מי הסוטה וקנא לה ונסתרה תצא בלא כתובה יע"ש, הרי דאפילו שהנשואין היו בהיתר אפ"ה כשאינה יכולה לשתות אמרינן שתצא בלא כתוב' והדבר ברור שהט' תלוי בדבר האמור דהתם איהי אפסידה אנפשה כיון שהדבר ידוע שאין המים בודקין ואפי"ה הלכה ושתתה. ואם כנים אנחנו בזה הדרא קושיית הרב לדוכתא למה נקט מתני' אלמנ' לכ"ג דהיינו שנשא אשה באיסור תיפוק לי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו כגון שבא על ארוסתו בבית חמיו ואח"ך נשאה או שלקחה בלי קידושין דאפ"ה מפסדת כתובתה ובזה לא יצדק תשובת הרב ז"ל כמובן, כי ע"כ נלע"ד דלחידושא נקט תנא הני נשי דאפילו שהן אסורות לבעליהן אפי"ה מקנו להן וכדדייקינן בגמרא משתא הוא דלא שתו הא קינוי מקנו למאי אי לאוסרן לבעל הרי אסירן וקיימא אלא לאוסרן לבועל יע"ש, ומשום דהוה ס"ד לומר דדוקא כשקינוי הוא לאוסרן לבעל מצי מקנא לה ונאסרה בקינוייו אבל כשאסורות ועומדות לבעל לא מהני קינוי ואפילו לבועל אינן אסורות קמ"ל כנלע"ד:
תו ק"ל במ"ש הרב ז"ל דאשה שבא עליה בעל' אחר שנסתרה והיא אומרת שהיא טהורה לדידה אין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה הוא מוזהר בב"ד של מעלה עכ"ל ובקצורי לא זכיתי להבין מנ"ל להרב ז"ל דכיון דקרא עשאה כודאי סוטה אעפ"י שהיא צווחת ואומרת שהיא טהורה למה לא יהיה היא ג"כ בכלל האיסור והרי אנו פוסלין אותה מתרומה מקרא דונטמאה אע"פ שהיא האוכלת ואין לזרים איתה ולא אמרינן היא יודעת בנפשה שהיא טהורה ותאכל ותשבע אלא ודאי דאעפ"י שהאמת כדבריה גזירת הכתוב היא שכל שלא שתה מי סוטה ותוציא לאור אמיתות דבריה הרי היא כודאי סוט' והרי היא בכלל העונש כשאר עונשים שבתורה אחד האיש ואחד האשה שוים:
עוד זאת חזינא ליה להרב ז"ל דממשנה זו דאלמנה לכ"ג הוציא רבינו הדין שכתב לקמן בפרקין ה"ט שאם היתה אשתו אסורה עליו ואפילו שניה שאינה שותה משום דבמתני' קתני חלוצה והדבר פשוט דאיסור חלוצה אינו אלא מד"ס עכ"ל. הנה הרב ז"ל גופי' לעיל בפ"א מהלכות נערה בתולה הל' ה' עמ"ש רבינו שאם היתה האנוסה אסורה עליו אפילו שניה מד"ס לא ישאינה כתב הרב ז"ל בד"ה גם מה שרצה להכריח מוהר"א ששון ז"ל מסוגיא דפרק הבע"י דאף באיסורין דרבנן לא ישאינה מדקתני חלוצה והחלוצה אסורה מד"ס לדידי לא מכרעא ראיה זו שהרי מצינו במקומות רבים דקתני החלוצ' והוי אשגרת לישן והאריך בראיות וכתב שכ"כ מרן ב"י בא"ה סימן קי"ו והן דבריו בכ"מ פכ"ד מהלכות אישות הל' ד' ועל כן טרח הרב ז"ל שם לבקש מקום ראיה לדברי רבינו עיין עליו ולא ידעתי איך לא שת לבו לדבריו שכתב כאן:
איברא כי באותו הדין עצמו לעיל מזה ד"ה עוד ראיתי להרב הנז' כתב הרב דברי' הפכיים כי שם הביא אותה ברייתא דפ"ב דיבמות דקתני אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו ואינו מטמא לה והכריח דמדקתני חלוצה דאפילו באיסורין של דבריהם בטלו עשה דלה יטמא וסיים וכי תימא האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן היא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא הוא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפ' יש מותרות דפ"ה לענין כתובה ואמרו דרבי חלוצה קא קשייא ליה והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדייא דס"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא בדוקא נשנית עכ"ל. הרי שהכריח הרב דאותה ברייתא דקתני שהחלוצה שאין לה כתובה בדוקא נשנית וזה היפך דברי מרן ב"י בא"ה ס"י שהביא הרב ז"ל שכתב דאותה ברייתא דקתני חלוצה לאו דוקא היא. ויש ליישב בדוחק דודאי לסברת איכא מ"ד דר' קתני לה וקשייא ליה חלוצה ה"נ ודאי דס"ל דחלוצה דוקא ולאו אשגרת לישן אמנם לסברת איכא מ"ד דר' אלעזר קתני לה חלוצ' לאו דוקא וכן מבואר בדברי מרן כ"מ בפכ"ד מהל' אישות הל' ד' דבפלוגתא דלישני תלייא מילתא יע"ש מעתה נוחי' דברי מרן ודברי הרב ז"ל וכמובן:
עוד ראיתי להרב ז"ל שכתב וז"ל אך ראיתי לרש"י שפי' טעמא דמתני' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניי' בספרי ותמה עליו ז"ל דלדידיה תקשי קרא למאי איצטריך למעט שאינה ראויה לאישות ת"ל דאינה מנוקה מעון דהא ע"כ בבא עליה איירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וכי תימא קרא אתא להפסידה כתובתה הא ליתא דהא כתובה אינה מן התורה ואפי' לרשב"ג דאמר בכתובות דכתובת אשה דאורייתא כבר כתבו הראשונים דלאו משום דאורייתא הוא אלא דאית ליה סמך מן התורה ועלה על דעתו לומר דרש"י ז"ל חולק על רבינו ומשמע ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיירי אלא בעון דבא על אשתו אחר שנסתרה ושוב הביא אותה סוגייא דפ' עגלה ערופה דמ"ז דאמרי' בהדייא דאפי' על עון דבניה ובנותיה אין המים בודקי' אותה ורש"י ז"ל ג"כ ע"כ דמודה בזה והדר' קושיין לדוכתא והניח דבריו בצ"ע:
והנה לפי מ"ש הרב ז"ל עצמו בפ"א מה' נערה ה"ג ד"ה וראיתי לרש"י בפי' החומש וז"ל ונר' דאף למ"ד כתובת אשה דרבנן דריש קרא דמהר ימהרנה לו כדדריש ליה רש"י ז"ל יפסוק לו מוה' כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתוב' וישאינה שהרי מצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו ואמרינן בפ"ק דקדושין מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו וכתבו הראשונים ז"ל דאע"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו מ"מ כיון דמנהגם היה שהבעל היה זן אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו ה"נ נהי דליכא כתובה מן התורה מ"מ כיון דהמנהג היה שכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה לומר דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתוב' כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולו' עכ"ל עי"ש ולפ"ז אפשר גם כן לומר דקרא דכי תשטה אשתו נמי אצטריך להפסי' כתובתה דאף על גב דמעיקר דינא דאורייתא לא מחייב מ"מ כיון שהמנהג היה לכתוב לה כתובה אתא קרא לומר שיפסיד כתובה ואינה יכולה לתבוע מצד המנהג כי היכי דאמרי' בהנהו קראי דויצאה אשתו ובקרא דמהר ימהרנה לו ומ"מ דבר זה לא ימלט מהדוחק:
כי ע"כ נלע"ד דמעיקרא קושייא ליכא דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך לגלויי אקרא דונק' דלאו דוקא אעון דבא עליה אחר שנסתרה הוא דאינו מנוקה מעון אלא אף אשאר עון דאיסורי ביאה דפשטיה דקרא כונתיה משמע דמיירי בעון דבא עליה אחר שנסתר' דוקא דבהכי מיירי כוליה עניינא דקרא אתא קרא דכי תשטה אשתו בראוי לאישות פרט לאלמנה לכ"ג דבעמוד והוצא קאי וגלי אקרא דונקה דלאו דוקא בבא עליה אחר שנסתר' אלא אף אשאר עונות נמי ואצטריך קרא דונקה ואצטריך קרא דכי תשטה דאי לאו קרא דונקה הו"א דדוק' כשנשא אשה באיסור הוא דאין המים בודקין אות' אבל מי שעבר עבירה אחת בימיו משהגדיל אפשר שהמים בודקין את אשתו להכי אצטריך קרא דונקה לומר דאפי' בשביל עבירה אחת שעבר בימיו לוקה. ושוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב הגדול מוהר"א זאבי ז"ל בס' אורים גדולים למוד ק"ע דע"ז ע"א:
ובעומדי בזה עם מורי הרב המובהק מוהר"י נוניש נר"ו ההוא אמר דלא קשייא אעיקר קרא למה אצטריך דאפשר דקרא אצטריך לאלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנפלה להם יבמה מן האירוסין דמן התורה ביאה ראשונה ליכא איסורא דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת דאלמנה לא יקח וחכמי' הוא דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כדאיתא ביבמות בפר' ב' ד"ך ע"ב ואהא אתא קרא דתחת אישך בראויה לאישות פרט לאלו שאינן ראויות לאישות דאע"ג דאיסורא ליכא בהו והרי הם מנוקים מעון מ"מ משום שאינן ראויות לאישות אינן שותות אלו דבריו נר"ו, מיהו אכתי לא נחה דעתי בזה דודאי מתני' דקתני אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא שותו' ולא נוטלות כתובה לא מיירי באלמנה מן האירוסין ובשנפלה לפניו ליבום וכן חלוצה וגרושה שנפלו לפניו ליבום ובא עליהן ביאה ראשונה דא"כ אמאי אינן נוטלות כתובה כיון דמדינא דאורייתא קנאן כאשתו לכל דבר ואין כאן עון אשר חטא:
ולפי דברי הרב מ"ל ז"ל טעמא דכל הנהו דאינן נוטלות כתובה אינו אלא מפני שהנשואין היו באיסור והן היו סיבת העון דבסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון וכמ"ש בתחילת דבריו וכיון שכן באלמנה מן האירוסין ואינך הבאות לו ליבם דבביאה ראשונה ליכא איסורא ודאי דאינה מפסד' כתובה ומדקתני מתני' דאינה נוטלת כתובה ודאי דבאלמנה מן הנשואין או בשאר אלמנות וגרושות דעלמא דליכא בהו מצות יבום קמיירי והדרא קושייא לדוכתא למה לו לרש"י ז"ל להביא ראיה מקרא דכי תשטה אשתו ת"ל מקרא דונקה האיש מעון וזה אינו מנוקה מעון, וע"ז השיב מורי הרב הנז' דעל רש"י ז"ל לא קשיא ליה להרב מ"ל דרש"י ז"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא דמפסד' כתובה ומתני' ודאי בשאר אלמנות וגרושות דעלמ' קמיירי ועיקר קושיית הרב ז"ל אינה אלא דעיקר קרא למאי איצטריך כיון דכתובה אינה מן התורה כמבואר בדבריו א"ד נר"ו:
והנה אמת דבריו מוצדקים לפי דברי הרב מ"ל מיהו כשאני לעצמי עיקר דברי הרב מ"ל ז"ל הללו שכתב דרש"י ז"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא למה אינה נוטלת כתובה לא אדע שכו"ל מאי קאמר שהרי לפי מ"ש הוא ז"ל דטעמא דהנהו שאינן נוטלות כתוב' הוא מפני שהן היו סיבת העון ובסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון לפ"ז עיקר הטעם תלוי בסברא וקרא למה ליה לרש"י ומהיכא משמע מהאי קרא שאינה נוטלת כתובה דמעיקר קרא ליכא למילף אלא שאינן שותות ולא שאינן נוטלות כתובה שהרי כתובה אינה מן התורה מיהו לפי מ"ש אנן יד עניי לעיל מזה דטעמא דאינן נוטלות כתוב' הוא משו' דאינהו אפסידו אנפשייהו שנסתרו ויודעות שאינן ראויות לשתות יצדק תירוץ הרב הנז' נר"ו הדק הטב. ואפשר לאוקמי שפיר מתניתין באלמנה מן האירוסין ושנפלה לפניו ליבום ובא עליה ולהכי איצטריך תשט' אשתו ללמוד דאינ' שות' אע"פ שהאי' מנוקה מעון משו' שאינה ראויה לאישות ולכן אינה נוטל' כתובה כיון שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה ואפ"ה נסתרה דהשתא איהי אפסידה אנפשה ונכון הדבר ועוד אפשר לומר לע"ד דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשא' ובא עליה דבשעת השתיה אינה ראויה לאישות וליכא טעמא דמנוקה מעון וברור ועיין לקמן ודע שאחרי כותבי תירוץ מו"ה נר"ו כן בקדש חזיתיו דברים כהווייתן בס' נצח ישראל דט"ו ד"ה ועתה יע"ש:
עוד כתב הרב ז"ל בד"ה ולדעת רבינו דמה שלא מנה במתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות מי שבעלה בעילת איסור במקום מי שבעלה בא עליה בדרך משום דלחידושא נקטיה דאפי' באיסור דלאחר סתירה דכבר נראית לשתות בסתירה אפ"ה אינה שותה וה"ה דהו"מ מימר מי שבעל ביאה אסורה אחר סתירה דהא נראית לשתות אלא נקט כה"ג דשכיח דהא מוסרין ב' ת"ח עכ"ל, ודבריו תמוהים שהרי לקמן סמוך ונראה בד"ה אך כתב בהפך דעבירה זו דבא עליה אחר שנסתרה לא שכיח אי משום דהיו מוסרין לו ב' ת"ח ואי משום דמאיס' היא גביה וכמ"ש הירוש' אבל שאר ביאות של איסו' שכיח טפי דהא רבי יוחנן תיקן זמן בגיטין משום זנות, ולכן נלע"ד דכיון דבמתני' דר"פ ארוסה גבי ההוא דלא שותות ולא נוטלות כתובה הוצרך תנא למתני לחידושא ושבעלה בא עליה בדרך דאע"פ שהיא גרמא שלא תשתה אפי' הכי נוטלת כתובה כמ"ש הרב ז"ל נקט נמי בהנו דאלו שמנחו' נשרפות ומתני' דאלו שאינן אוכלות בתרומה ושבעלה בא עליה בדרך בהדי אידך השנויות שם דתנא סירכיה נקיט ואזיל בכל דוכתא והוא הנכון ומה שהוקשה עוד להרב ז"ל למה השמיט רבינו לקמן פ"ד הל' י"ד גבי אלו שמנחותיהן נשרפות חלוקא דבא עליה בעלה בדרך י"ל דרבינו הוקשה לו קושיית התו' שם בדכ"ב דכיון שבעלה בא עליה בדרך קודם שנקדוש המנחה למה נשרפת ומתוך כך סובר דחלוק' זו לאו דוקא ואשגרת לישנא הוא כמו שמצינו במקומות רבים וכמ"ש הרב בפ"א הל' ה' בד"ה גם לענין חלוצה מד"ס:
עוד כתב הרב בד"ה אך מאי דקשיא לי בדברי רבי' דס"ל דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה מהא דתנן בפ"ג דכ"ב רש"א אין זכות תולה במים המרים שאם אתה אומר תולה אתה מוציא ש"ר על הטהורות ששתו שהן אומרות טמאות היו אלא שתלה להם זכות ולדעת רבינו אכתי אתה מוציא לעז על הטהורות שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור ובשלמא אי אמרינן דדוקא בבא עליה בעלה בדרך הוא דלא היו בודקין איכא למימר דהא לא שכיח ואינן תולין בכך וכ"כ התוס' בפ"ק דסוטה עלה דאמרינן סוטה שיש עליה עדים במ"ה אין המים בודקין אותה יע"ש וכתב ע"ז דאפשר ליישב שהרי מדברי רש"י ביבמות פ"ו דח"ן ע"ב נר' דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון ואפשר דר"ש הכי ס"ל ומשו"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות תולה ומה שהק' בגמ' לר"ש מהיו לה עדים במ"ה הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשא זו דטהור' ולא שיש לה עדים במ"ה עכ"ל הנה דברי רש"י הללו שכתב הרב דמשמע ליה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון מלבד שהתוס' לא ניחא להו כפי' מדמצינו בכמה דוכתי דפריך תלמודא ומי בדקי לה מייא והתנייא ונקה האיש מעון כו' ולא משני האי תנא הוא משמע דליכא מאן דפליג:
ועוד זאת שמעתי ממו"ה המובהק מוהרי"ן נר"ו שתמה דאיך אפשר לומר דרב פפא ס"ל דההוא תנא דתני אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין להשקותה כשהיא נשואה לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון והא רב פפא גופיה בפ' ארוסה דכ"ד ע"א עלה דאיבעייא לן התם אי עוברת על דת צריכ' התראה להפסידה כתובת' ובעינן למפשט מהא דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ודייקי' משתא הוא דלא שתי הא קינוי מקנא למאי לאו להפסידה כתובה ודחי ר"פ לא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה יע"ש הרי דמוקי למתני' דארוסה ושומרת יבם דס"ל כאידך דאין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואם איתא למה שכתב רש"י ז"ל דהך תנא דאין מקנין לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון היכי מצי' לאוקמי' מתני' דארוסה דס"ל כהך תנא דאין מקנין דהא בסיפא דהך מתני' דארוסה ושומרת יבם קתני ושבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובה ואינה שותה וטעמא דאינה שותה הוא משום דאינו מנוקה מעון וכמ"ש רש"י בפ"ק ד"ו ע"א עלה דמתני' דואלו אסורות לאכול בתרומה יע"ש וע"כ לפרש כלישנא קמא שכתב רש"י דהא דקתני אין מקנין לה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה דה"ק דקני לה כשהיא ארוסה ונשאה ובא עליה והדר אסתתר ומשקה לה ע"י אותו קינוי דהשתא ליכא עון ושפיר בדקי לה מיא וכמ"ש התוס' ז"ל ונמצא דליכא מאן דפליג בהך דרשא דונקה האיש מעון והדרא קושיית הרב לדוכתא והתירוץ הנכון לזה מה שהעלה הרב בסוף דבריו כמו שיבא בע"ה:
וליישב דברי רש"י ז"ל הנז' ממה שהוקשה למו"ה המובהק נר"ו נלע"ד דודאי למה שפירש רש"י בלישנא בתרא דהא דקתני דאין מקנין כו' אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה בשקינה לה ונסתרה בעודה ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה קאמר וכמו שהכריח מההיא דאמן שלא שתיתי ארוסה כו' עכ"ל דלית ליה להך תנא דרשא דונקה האיש מעון מיהו ההיא דפ' ארוסה דדחי רב פפא דמתני' להשקותה כשהיא נשואה קאמר ע"כ דה"ק דמתני' בשקנא לה בעודה ארוסה ואח"ך נשאה ונסתרה בעוד' נשואה ומשקה לה דהא מתני' אית ליה דרשא דונק' האיש מעון ואי נסתר' בעוד' ארוס' תו לא מצי להשקות' דהא אינו מנוקה מעון והא דקאמר כדתניא אין מקנין לה לארוסה אבל מקנין לה כו' לאו למימרא דמתני' דומיא דברייתא מיירי ובשנסתר' בעוד' ארוסה דהא ודאי לא מצי' מימר הכי וכמדובר אלא סיעתא בעלמא קמייתי מינה דקינוי דארוסה הוי קינוי אע"פ שאינה ראויה לשתיה בזמן הקינוי וכדתניא אין מקנין לה כו' אבל מקנין לה להשקו' כשהיא נשואה הרי דקינוי דארוסה חשיב קינוי ובהא לא פליגי אבל במאי דמשמע לתנא דהך בריית' דאפי' נסתרה בעודה ארוסה מצי להשקותה כשנשאת ולית ליה דרשא דונקה האיש מעון בהא ודאי פליגי תנא דמתני' עם תנא דברייתא והדברים ברורים:
עוד הוקשה לו להרב ז"ל בשיטת רבינו דס"ל דכל שבא ביאה אסורה מימיו שלא היו המים בודקין אותה מהא דרב ששת סוטה שיש עליה עדים במ"ה אין המים בודקין אותה ופשיט לה מדתנן אלו אסורות לאכול בתרומה ושבאו עדים שהיא טמאה והכריח שבאו עדים אחר השתיה ואי אמרת דהמים בודקין אותה תגלי מלתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ורב יוסף רצה לדחות ראיה זו דילמא זכות תלה ורב השיבו דלעולם מתכוונת וכדאיתא התם ואם איתא לשי' רבינו אימא דלעולם המים בודקין אותה והכא ה"ט משום דילמא בעל בעילת איסור ומשמא בא עליה בדרך לא קשיא משום דמאוסה היא א"נ דהא איכא עדים אך לרבינו ק' והגדיל הרב מדורת קושייתו ממ"ש רבינו עצמו לקמן בספ"ג הל' כ"ג באו עידי טומאה כו' ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון וא"כ אזדא ליה ראיית רב ששת דאין לומר דס"ל לרב ששת דנהי דמי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין אותה מכל מקום מתכוונת היא דומיא דזכות דמדברי רבינו בספ"ג דכתב ב' טעמי' למה לא בדקוה המים והיינו שיש לה עדים או שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולא כתב דשמא הזכות תלה ש"מ דאיהו אזיל לשיטתיה דהזכות תולה אבל היתה מתכוונת אבל בב' טעמים שכתב אין שטן' ואין פ"ר ומש"ה לא נקט אלא הני תרי טעמי שהרי ראינוה שלא היתה מתכוונת והניח הדבר בצ"ע ובד"ה אחר שכתבתי הביא דברי התוס' בפ"ק דקדושין דז"ך ד"ה ונקה שכתבו דכל שבשעת ההשקאה היה יודע שבא ביאת איסור מימיו אפי' שהיתה בשוגג שוב אין המים בודקין אותה אבל אם בשעת השקאה לא היה יודע אף שעבר עבירה בימיו היו המים בודקין אותה בין שעבר בשוגג בין שעבר במזיד ועפ"ז העלה מן הישו'ב דברי רבינו דלא קשיא כלל מההיא דרב ששת דהוה ס"ל לרב ששת דאי המים בודקין אותה בשיש לה עדי' במ"ה א"כ תגלי מילתא למפרע דהני סהדי שקרי נינהו מדלא בדקו לה מייא והשת' ליכ' למי' דילמ' בעל בעיל' אסורה ומשו"ה לא בדקו לה מייא דממ"נ אם בשעת השקאה היה יודע שעבר עביר' בימיו אומדנ' דמוכח שהוא לא היה משקה אותה שהרי היו אומרים לו ב"ד שאם יש בידו עון אשר חטא וזכור הוא אין המים בודקין אותה ואין ספק שהוא לא היה משקה אותה ומוחק את השם בלא הועיל ואם הוא שכח בשע' השקאה שעבר עבירה בימיו הרי הוכחנו שהמים בודקין אותה וא"כ שפיר הוכיח רב ששת דכל שיש לה עדים במ"ה אין המים בודקין אותה ומה"ט מהימנינן לעדים את"ד הרב ז"ל שם בא"ד יע"ש:
ואנכי לא ידעתי איך נחה דעתו של הרב ז"ל בכך דאכתי לשון רבינו בספ"ב מה' אלו הכ"ג שכתב באו עידי טומאה אחר ששתה הר"ז תצא מפני שאין המים בודקין אותה אלא מי שאין לה עדים שמעידין על זנותה ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו הנה לשון זה עומד ומנגדו דחייש הרב לשמא אינו מנוקה מעון ובטלה האומדנא שכתב הרב ז"ל לדעתו וכיון שכן הדרא קושייא לדוכתא מההיא דרב ששת ולית לה פתרי במ"ש הוא ז"ל וכעת צ"ע:
עוד ראיתי להרב ז"ל שבסוף לשונו ד"ה אחרי הודיע אלהי'ם כו' עמד מתמיה ע"ד הרא"ש במה שהכריח דאף בעון בניו וכלותיו אין המים בודקין אותה אלא דוקא בשידע ולא מיחה מההיא דרב ששת דאמר סוטה שיש עליה עדים במ"ה אין המים בודקין אותה ודייק לה ממתני' דשבאו עדים שהיא טמאה כו' ואם איתא מאי קדייק ממתני' נימא הא דלא בדקוה מייא משום עון בניו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה אז ודאי לא היו משקין אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה ע"כ ותמה הרב ז"ל עליו דכיון דעכ"ל שיש חילוק בין כשיודע בשע' השקא' שחטא לכשאינו יודע וכמ"ש התוס' דז"ך ע"ב א"כ אימא דלעולם משום עון בניו וכלותיו אפילו שלא ידע אין המים בודקין אותה מיהו היינו דוקא בשידע בשע' ההשקאה שחטאו בניו וכיון שידע פשיטא שלא היה משקה אותה אבל אם לא ידע בשע' ההשקאה המים בודקין דומיא דעון דידיה את"ד והניחה בצ"ע:
והנה אמת קושייא זו לא קשייא אלא לפי היסוד אשר בנה ונטע הרב ז"ל בדיבור הקוד' דעון דמזיד ודשוגג כי הדדי נינהו ועל כולם שר של שכת' מצוי לא ימיש מתוך האהל דלפי"ז אין לנו טעם למה התורה התירה ע"י שתיית סוטה ולא תלינן דילמא חטא בשוגג או במזיד והוא לא ידע בעת ההשקאה אלא משום דכל דלא ידע בשעת ההשקאה חשיב מנוקה מעון ובכן יפה השיב על הכרעת הרא"ש כמדובר:
ואולם אנו בענייותנו לא כן אחשב דהסבר' נותנת דע"כ לא נאמר כלל זה דכל שלא ידע בשעת ההשקאה שחטא דחשיב מנוקה מעון אלא בעון דשוגג אבל בעון דבמזיד אדרבא כיון שהוא עבר במזיד ולא שם חטאתו נגדו תמיד לעשות תשובה הראויה אין לך עון גדול מזו דומה למ"ש התוס' בשבועות ד"ה והביאו הרב ז"ל לעיל בד"ה ומ"מ אני מסתפק יע"ש, ואדרבא פושע מיקרי ומשוח שישראל כשרין הן ואם עבר וחטא במזי' הנה לעולם חטאתו נגדו תמיד לשוב בתשובה כי ע"כ התירה התורה ע"י שתיית סוטה ולא תלינן שמא חטא במזיד דמילתא דלא שכיח הוא שיחטא וישכח דחזקה אלימתא שאם חטא במזיד דלא היה שוכח ועל כן משרבו המנאפין בטלו מי סוטה ולא סמכו על האומדנ' והחזקה דכיון שרבו המנאפין בטלה חזקה זו דאין אדם חוטא ושוכח שהרי נעשי' להם כהתר דכיון שעבר עבירה ושנה ושלש נעשית לו כהתר ובודאי שכח ולא שם לבו עליה ולדברי הרב ז"ל קשה למה בטלו מי סוט' משרבו דכיון שהיו מודיעין להם שאין המים בודקין ואעפ"י כן היה משקה אין לך אומדנא גדולה מזו דאפי' עבר עביר' ושכח בעת ההשקא' דהמים בודקין אותה אלא ודאי כדאמרן:
ובכן דברי הרא"ש יעלו על נכון דמעיקר' נסתפק הרב דשמא על עון בניו וכלותיו שעברו במזיד חשיב כעון דידיה דאין המים בודקין אותה וע"ז העלה דכל שלא ידע למחות אעפ"י שהם עברו במזי' ותהי עונותם על עצמותם המים בודקין אותה דאלת"ה מאי קדייק רב ששת ממתני' כיון דאיכא למתלי בעון בניו וכלותיו שעברו במזיד והוא לא ידע דבעון דידיה כה"ג אין המים בודקין אותה אלא ודאי דכל שלא ידע למחות בהם אין בו עון אשר חטא כלל ומה שהק' על הרא"ש ז"ל למה לא הכריח דינו ממקום זה דאי אמרת אפילו שלא ידע אין המים בודקין איך התירה תורה לאשה אחר ששת' ולא תלינן דילמא חטאו בניו הדבר מבואר אצלי דאי מהא לא אירייא דכל התורה כולה סמכו אחזקה וכל ישראל בחזקת כשרים שלא חטאו בשאט בנפש אבל בההיא דרב ששת דאיכא סהדי דמסהדו שנטמאת כי חזינן דאין המי' בודקין אות' ודאי בטלה חזק' זו לגבי עדים וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וא"כ אפשר דעדיפא מינה קא מוכח הרא"ש מההיא דרב ששת אפי' דאיכא עדים וכמ"ש הרב ז"ל לעיל סד"ה ונר' כו' יע"ש:
ואולם אי קשייא לי הא קשייא לי עמ"ש התוס' בפ' קמא דסוטה והביא דבריהם הרב לעיל בד"ה אך כו' עמ"ש בגמ' עדים במ"ה לא שכיח כתבו הם ז"ל וה"ה בא בעלה בדרך לא שכיח יע"ש והשתא למה זה הוצרכו לומר דבא עליה בעלה בדרך לא שכיח ואפילו אם נאמר דשכיח ושכיח מ"מ אם ידע בעת ההשקא' שבא עליה אומדנא גדולה איכא בדבר שהוא לא היה משק' אותה ואם לא ידע בעת ההשקאה הרי המים בודקין אותה בין על עון דשוגג בין על עון דמזי' לדברי הרב ז"ל ולדברינו על עון דשוגג ועל דמזיד ליכא למיחש שהוא לא ידע דודאי זכור הוא בעת ההשקאה דאין אדם חוטא במזיד ושוכח דמה"ט שרינן לאשה ע"י שתיית מי סוטה ועל הרב ז"ל יש לתמוה אמאי לא עמד על דעת התוספות הללו וכעת צ"ע:
שורש בא על ארוסתו אין המים בודקין עוד כתב רבינו ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו כו.' וכתוב בהשגו' האי דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושומרת יבם וכתב מרן כ"מ דהיינו מדאמרי' התם טעמא דכתיבי הני קראי הא לא"ה ארוסה שתייא והא כי אתא ר' אחא כו' מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ואמר רמי בר חמא משכח' לה כגון שבא עלי' ארוס בבית חמיו משמע מהכא דאע"ג דבא עליה ארוס בבית חמיו הוה שתייא אי לא דממעט קרא דלא שתייא והשתא אם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל"ל קרא למעט ארוסה ת"ל דאינו מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומ' דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה עכ"ל ודברי מרן ז"ל הללו לפי פשטן מרפסן אגרי וכל השומע יתמה היכן מצינו קראי יתירי לרבות בטעמים ואנן לא דרשינן טעמא דקרא כלל ועוד דא"כ מאי קמקשי בגמרא מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוס' ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל ועוד דמעיקרא ליכא קושייא ביתור הפסוקים דשפיר אצטריך קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמן התורה ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו כי היכי דנמעט מקרא דונקה האיש מעון ונהי דכי אתו רבנן ואסרו בבא על ארוסתו בבית חמיו שפיר ממעיט מקרא דונקה שאין זה מנוקה מעון מיהו עיקר קרא אצטריך למעט ארוסה לקודם שאסרו חכמים בא על ארוסתו בבית חמיו ומתוך כך דחה הרב מ"ל דברי מרן ובחר לו דרך לעצמו לומר דהשג' הראב"ד היתה ממקום אחר יע"ש ולא מן השם הוא זה לדחו' דברי מרן המלמדינו להועיל בפרט בדבר כזה שהמתחילים בעיון לא יכתבו כדברים האלה וחס ליה למרן שיכתוב דברים תמוהי' הללו:
ואולם הנר' מבואר בדעת קדוש שהוא ז"ל לא כיוון לומר דעיקר השגת הראב"ד היתה דעיקר קרא דתחת אישך למאי אצטריך ות"ל דאינו מנוק' מעון דודאי מעיקר קרא לא קשייא כלל כדאמרן אבל כונתו לומר דמדאצטריך תנא דמתני' למעט ארוסה מקרא דתחת אישך ולא ממעט לה מקרא דונקה האיש מעון משמע דמההוא קרא לא מצינן ממעט לה משום דמנוקה מעון הוא וזה היפך דעת רבינו דחשיב ליה אינו מנוקה מעון וע"ז בא כמשיב לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב למילתיה למעט ארוסה אי משום שאינו מנוקה מעון ואי משום דבעינן תחת אישך וליכא ומ"ש בדברי מרן דקרא תרי טעמי יהיב ט"ס נפל בדבריו במקום דתנא כתבו דקרא ובזה מוצל אדונינו מרן ז"ל מכל התמיהות הללו הנופלות בדבריו וכה הראני מו"ה הרב המובהק מוהרי"ן נר"ו כתוב אצלו בדברי מרן הללו שט"ס נפל בדבריו והוא הנכון:
ומצאתי כתוב לאחד קדוש לא ידעתי למי מקדושים אחר שהביא דברי רבינו ומרן כתב וז"ל ותהי בה הרב המובהק מופת הדור כמוהר"י רוזאניש נר"ו ואין כאן קושיא דהא הנהו קראי עד דלא אתו רבנן ואסרו בעילת ארוסה בב"ח אצטריכו ונהי דהשתא בתר דגזור רבנן אפשר דממעיט מונקה האיש מעון אבל כל כמה דלא גזור אי לאו הנהו קראי הוה שתייא ומאי דנסיב להאי קרא תנא דמתני' ולא קרא דונקה כו' לא מכרעא דתנא עיקר קרא דריש ולמה ליה לאתויי הא וההוא קרא עדיף טפי וא"כ ליכא תברא מהסוגייא וחד מרבנן הק' דאי מקרא דונקה גרידא התם נוטלת כתובה אבל מהנהו קראי אינה נוטלת ולא קשיא הא דהא כתובה דרבנן היא וא"כ שפיר איכא בש"ס הני קראי ל"ל ת"ל מונקה האיש כיון דמן התורה ליכא כתובה ומיהו השתא ל"ק תנא דמתני' למה לא הביא קרא דונקה משום דאי מההוא נוטלת כתובה מש"ה אצטריך לאתויי מעיקר קרא ברם קושיית הרב הנ"ל עצמית וקו' האי מרבנן שייכא למה שהבין מרן בדעת הראב"ד שסובר דקו' הני קראי הוא היום דתקשי ליה ת"ל מונקה ליתא דתנא בעי הני קראי לפוטרו מן הכתו' ודוק והחכם השלם כמוהר"י ן' פורנה נר"ו הקשה אפילו לדברי מרן אכתי לא תברא דת"ל מונקה כו' משום דאיכא למימר דאצטריך בשקטן קידש אשה והיא ארוסתו ובא עליה כשהוא בן תשע דליכא עון וכשהגדיל וגדלו קדושיה וקנא לה ונסתרה דשפיר איכא למימר קדימת שכיבת הבעל שכבר בא עליה בב"ח ושפיר איכא ונקה האיש מעון הואיל וכשבא עליה לא היה בר עונשין ואמטו להכי אצטריכו הני קראי דמ"מ כיון דאכתי ארוסה היא לא קרי' ביה תחת אישך ולי אפשר שאין זה נקרא שקדמה שכיבת בעל דלאו בעל מקרי קטן ולא שייך מבלעדי אישך שאין אישות לקטן כנודע ולא מסתבר למימר לכשהגדיל והגדילו הקדושין למפרע איקרי שכיבת בעל וכל מן דין אינה שותה:
והנה מדברי רבינו הנ"ל נראה דשפיר קא ממעט מונקה האיש מעון אפי' איסורין דרבנן ומשמע משום לתא דלא תסור וכ"כ מרן ז"ל בפ"ג מהלכות עבדים עמ"ש רבינו שם וז"ל כל ע"ע הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה כו' והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכתב מרן דכל מילי דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור ועוד דשניות ילפינן מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא עכ"ל והק' החכם השלם כמוהר"י הלוי נר"ו מדאמרינן בפ' אלו נערות דל"ה ת"ר עריות ושניות לעריות אין להן קנס ולא פיתוי ופרכי' עלה מאי עריות ומאי שניות אילימא עריות ממש שניות מדברי סופרין כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס כו' ע"ש אלמא כיון דחזיין מדאורייתא שפיר קרינן ולו תהיה לאשה וע"ש בפירש"י ולדברי מרן מאי קושיא הא לא חזיין מלאו דל"ת א"נ מושמרתם וכו' ושפיר ממעטו ואמאי לא משני הכי גם רבינו פסק דשניות יש להן קנס ואפילו חייבי עשה זו קו' החר"י הנז':
ולדעתי כי הנה בדברי הרמב"ם ז"ל עצמו אין כאן קושיא לאפוקי החר"י הי"ו שערך קושיתו גם על הרמב"ם והלא כה דברי כי הנה אותה הלכה של עבד שנויה במכילתא שהביא מרן שם ששנו בה יכול אף אלמנ' לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ת"ל עמה ע"ש וידוע דחלוצה דרבנן וכיון דרבנן אסרוה עליו כעין דאורייתא תקון שלא יהיה לה מזונות ומאי דנקט לה בהכי אסור תורה אשגרת לישן היא ועיקר דרשא ועיקר קרא לאלמנה וגרושה אבל חלוצה כולה מלתא דרבנן וכששנה חלוצה בהדייהו להשוות' שלא יהיו לה מזונות ומדרבנן אבל לא דממעטא נמי מהך קרא ודוגמא כתב הרב המגיד בריש הל' אישות והתי"ט ביבמות ומכאן למד הרב ז"ל לשאר עריות דרבנן דפטור האדון ומאי דמייתי ראיה מהך קרא הוא לחייבי לאוין שהזכיר ולא חש לערב בכלל השניה כשם שלא חש תנא דמכילתא אלא המכוון לה שותה לדין והיינו דפריך שפיר גבי קנס דלא ממעיטא מולא תהיה לאשה וכ"ת נימא כהתם דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכשם דאיסו' תורה אין קנס גם לזה איכא למימר דלא מסתבר לתקוני הכי שלא יהיה חוטא נשכר אלא לא יכנוס ויתן קנס וההיא גזרת הכתוב הוא א"נ דלא תהוי כפרה אבל הכא לא חשו משא"כ גבי מזונות אשת העבד דלעולם אין העבד משתכר ולא מפסי' ואדרבא כדי שלא תהיה עמו אינו ראוי שיפרנס' שאם יפרנסנ' אנו מחזיקין ידי ע"ע בידים ובזה הפקיעו המזונות ובזה דברי הרב נוחין ואין אנו צריכין ליישוב מרן ז"ל ובהל' נערה בתול' פ"ה ה"ה שכתב דאם האנוסה אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה הרי זה לא ישאינ' כו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והוא לשון המשנ' בפרק אלו נערות אלא שלא הוזכרו במשנ' שניות ומ"מ הדין אמת שהרי ביבמות דנ"א אמרו ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט אלמנ' לכ"ג חלוצ' לכ"ה וע"כ דאגב נקטא וכדאמרן בההיא דעבד ומ"מ הרי הזכירו אסור ד"ס ג"כ ופסק הרב מוכרח וראייתו שהביא עיקרו אחייבי לאוין ואגב נקטא שניה לאשמועינן איסורא וכמ"ש בההיא דעבד ואין מקום לקושיית החר"י הנז' לדברי הרב אלא לדברי מרן ז"ל ודכוותא כתב מרן ז"ל שם בההיא דאנוסה דאייתינן וז"ל ומ"ש רבינו ואפי' שניה כו' ק' כיון דמדאורייתא היא אשה הראויה לו כיון דמושמרתם וכו' מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר א"ל דשניה אמעיט' מולו תהיה לאשה כו' בלא תסור כו' ע"כ והוא תימא דעל אותה סוגיא עצמה קאי וקאמר להך שנויא ואולי כל דברי מרן כאן ובה' עבדים הכונה דרך אסמכתא ור"ל מה מצאו מקום לסומכם אקרא דפשט הלשון משמע דלפחות סמך יש במקרא מדערבינהו ולזה תירץ דכיון דיש להן סמך בלא תסור שפיר אסמכינהו אהני קראי אלא בההיא דקנס שפיר פרכינן דבשביל סמך כל דהו אין להפקיע זכות האנוסה ויהיה חוטא נשכר אבל למעט שלא ישאינ' שפיר ממעטא בדרך אסמכתא:
וראיתי עוד למרן דברים תמוהים לא זכיתי להבינם הלא המה שם בה' נערה בתולה פ"ה דף י"ד כתב הרב ז"ל היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהן שאסורה מד"ס בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות ע"כ ומרן הביא הברייתא הנ"ל וכתב דפסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומ"ש דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא ועוד דאתיא כמ"ד אין אדם לוקה ומשלם וכו' עש"ב ותימא דאותה ברייתא אוקימנא לה ללישנא קמא כשמעון התימני וללישנ' בתרא כשמעון בן מנסיא ותרווייהו דלא כתנא דמתני' דהתם דתני קנס בחייבי כריתות וחייבי לאוין וכן מבואר שם בכולה סוגיא ע"ש ואמרו מתני' דלא כהאי תנא ועיין בתוס' במיעוטי דנערה והרב ז"ל פסק כתנא דמתני' ודלא כתרווייהו ומ"ש עוד דללישנא בתרא לא אמעוט חייבי עשה ליתא דבפירוש אמרו בסוגיא מאי בינייהו חייבי עשה דלשמעון בן מסיא אמעוט דהא אין לקיימה ע"ש ופשוט ומרן עצמו בלשון הנ"ל דאנוס' דאייתינן לעיל כתב כן ותמה על הרב שכתב השניה וניחא ליה בחייבי עשה ע"ש ובעיקר דין הרב אין פקפוק כלל שהוא פסק כתנא דמתני' דבכולהו אית קנס ואמר ר"י בלא התרו בו אבל התרו בו לקי ולא משלם ולפיכך כל מקום שאין בו מציאות מלקות כגון חייבי עשה ושניות לעולם משלם קנס ודין הרב אמת ולית שייכות למה שהביא מרן כאן ופשוט ע"כ מ"כ:
והנה מלבד מה שדחה מרן לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב ונקט קרא דתחת אישך וה"ה דהוה מצי למימר מטעם שאינו מנוקה מעון דהא ארוסה לא משכחת לה דשתיא אלא בבא עליה ארוס כי היכי דתקדום שכיבתו לבועל ואין זה מנוקה מעון עוד זאת יש ליישב לדעת רבינו דמש"ה נקט תנא קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמקרא דונקה האיש מעון ליכא הוכח' דעל סתם העון דזנות קפיד קרא אלא על עון שבא עליה בעלה בדרך דוקא הוא דקפיד דבהכי מיירי ענינא דקרא ולזה אתא קרא דתחת אישך למעט ארוסה ולגלויי אקרא דונקה האי