שורש דין השקאת סוטה במעוברת
מעוברת
ומניקת כו'. ברייתא בסוטה פ"ד דכ"ו מעוברת ומנקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובה ופירש רש"י ולא אמרינן לא לקטליה לולד ע"כ והתוס' דחו פירושו דאמאי אית לן למקטליה נמתין עד שתלד דהא דתנן בערכין האשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד התם גזרת הכתוב הוא ומתו גם שניהם כו' ומתוך כך פירשו הם ז"ל דלעולם ממתינין וה"פ מעוברת עצמו אע"פ שקינא לה כשהיא מעוברת שותה לאחר שתלד ולא אמרינן כמו גבי מעוברת חבירו דאם קינא לה כשהיא מעוברת וילדה ומת הולד או הפילה אינה שותה דלאו בת קינוי היתה וכדאמ' בירוש' לא היו לו אשה ובנים ונולדו לו כבר נדחית שלא לשתות עכ"ל, והנה זה שכתבו כמו גבי מעוברת חבירו כו' כתב הרמ"ל שלא ידע כונתם דאליבא דמאן קיימי אי אליבא דר"מ אפילו שמת הולד או שהפילה אינה ראויה לשתות כיון דאיהו סבר יוציא ולא יחזיר עולמית ואי אליבא דרבנן לעולם היא שותה דראויה לאישות היא כיון דבידו להחזירה וכתב ואי לאו דמסתפינא הו"א להגיה כל זה מדברי התוס' ולא היו מביאין ראיה כי אם מדברי הירוש' דקיימי עלה דמתני' דאיילונית וזקנה עכ"ל יע"ש:
ולק"ד א"צ להגיה כל זה מדברי התוס' זולת מילת כמו לבד צריך להגיה וצ"ל נמי ולא אמרי' נמי גבי מעוברת חבירו וכונתם ז"ל למ"ש הרב ז"ל לקמיה דלדעת התוס' במעובר' חבירו נמי צריכה להמתין עד שתלד וכתב דלא גרע ממעוברת עצמו וכתב דלא תקשי בין לרש"י בין להתוספו' מאי קמ"ל הברייתא במעוברת עצמו דהא שמעינן לה ממעוברת חבירו משום דהו"א דמעוברת חבירו איירי בשקינא לה לאחר שתלד אבל בעודה מעוברת עדיין לא למדנו אם מקנא לה לדעת התוס' ולא למדנו אלא ממעוברת עצמו עכ"ל נמצא דהמלמדינו דעת דמצי מקנא לה אפי' בעודה מעוברת וילדה או הפילה דשותה אח"כ לרבנן דר"מ אינו אלא חלוקה זו דמעוברת עצמו דאי לא ה"א דאף במעוברת לא מצי מקנא לה עד אחר שתלד או שהפילה דקינוי דמקמיה הכי לא מהני והיא גופ' היא כונת התוספו' שכתבו דבמעוברת עצמו הכי פירושו דמצי מקנא לה כשהיא מעוברת כי היכי דלא תקשי לך דהא שמעינן לה מחלוקת מעוברת חבירו כמ"ש הרמ"ל לזה כתבו דהא קמ"ל דלא אמרינן נמי גבי מעוברת חבירו דלא מצי מקנא לה בעודה מעוברת דאם לא היה התנא שונה חלוק' זו לאשמועינן גבי מעוברת חבירו דינא נמי הכי דמצי מקנא לה לרבנן דר"מ אפי' בעודה מעוברת כנ"ל ונכון: