היה
לפניו עשית מצוות ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. ע"כ. ומרן בב"י סימן רמ"ו לא ציין מקום דין זה לא מש"ס דידן ולא מירוש' אמנם כאן בכ"מ כתב שהוא מהירוש' דפרק אלו עוברין וריש חגיגה שהביאו ההיא דתלמוד גדול שמל"מ וסיימו רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם יע"ש.
וראיתי להר"ב לשון לימודים בהל' פסח ס"ס קפ"ג שכתב דמה שלא הביא ראיה מרן ז"ל מתלמוד ערוך דידן דאמרינן במ"ק ד"ט כתי' וכל חפציך לא ישוו בה וכתיב וכל חפציך לא ישוו בה כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים יע"ש הוא משום דמהתם מוכח דשוים הם ומשמע דהבחירה בידו מה שירצה לעשות יעשה דהא חפצי שמים ישוו בה קאמר הילכך הוצרך ללמוד דין זה מהירוש' דעשיית המצוות עדיף היכא דא"א לעשותה ע"י אחר אבל עדיין קש' על מרן כ"מ דמנ"ל להרמב"ם שאם כבר התחיל ללמוד שיפסיק דאפשר דכוונת הירוש' הוא דוקא כשבאו לפניך ת"ת ועשיית מצוה שאי אפשר לעשותה בבת אחת התם הוא דקודם למעשה אבל אה"ן שאם כבר התחיל ללמוד לא יפסיק וכ"כ הר"ן שאם כבר התחיל במצוה לא יפסיק הביא דבריו מרן ב"י בי"ד סי' ר"מ גבי אמר לו אביו השקני מים ומצוה לפניו לעשות אם אפשר למצו' שתעשה על ידי אחרים יניח לאחרים לעשות ויעסוק בכבוד אביו ואם לאו יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים במצוה והיינו ההיא דאיסי בן יהודה דאפסיקא הילכתא כוותיה פ"ק דקידושין ופי' רש"י דמצוה אחרת שלפניו היא מצוה עוברת כגון לקבור את המת או לויה וכתב הר"ן על הא דאיסי בן יהודה הנ"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע"פ שאפשר לעשותה על ידי אחרים אם נזדמנה לו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה והכי משמע מדברי רש"י שכתב ויש מצוה אחרת לפניו עכ"ל וצ"ע זה תורף לשון הר"ב לשון לימודים יע"ש.
והנה מ"ש הרב ליישב מה שלא הביא ראיה מרן כ"מ מש"ס דידן מההיא דמ"ק גבי דרשת דכל חפצים לא ישוו בה משום דמהתם ליכא ראיה לומר דעשיית המצוה דאי אפשר על ידי אחרים עדיף אלא דשוים הם והבחירה בידו יפה השיג לדרשא דקרא דכל חפצים לא ישוו בה. אמנם אכתי קשה דהו"ל למרן כ"מ ז"ל להביא ראיה מאידך דרשא דדריש התם מקמי הכי לרומיא דקראי דכתיב פלס מעגל רגליך כו' אורח חיים פן תפלס ופרש"י פלס מעגל רגליך וכתיב אורח חיים פן תפלס כלומר שקול מצוות ועיין בהם איזו מצו' גדולה ועשה הגדולה וכתיב אורח חיים פן תפלס דמשמע כל מצוה שיבא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח קטנה מפני הגדולה ומשנינן כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה על ידי אחרים ופיר' רש"י מצוה שאפשר על ידי אחרים פלס מעגל רגליך שתעש' אותה הגדול' וחבירך יעשו הקטנ' יע"ש הרי מבואר מדרשא זו דכל שהמצוה היא גדולה כת"ת ששקולה ככל המצות היא קודמת לכל מצוה שאפשר ליעשות ע"י אחרים. גם מה שהוק' להרב על ראיית מרן כ"מ מהירושלמי דאכתי מנ"ל להרמב"ם שאם כבר התחיל ללמוד שיפסיק והביא דברי הר"ן בההיא דאיסי בן' יאודה וכו' לא ידעתי למה לא הוק' לו על דברי הרמב"ם בפשיטות טפי שדבריו הם היפך תלמוד ערוך בידינו בסוכה פרק הישן דכ"ה על מה ששנינו דשלוחי מצוה פטורי' מן הסוכה ואמרי' בגמרא מנין לעוסק במצוה שפטור מן המצוה דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ותניא מי היו עוסקים במת מצוה היו שחל ז' שלהם בע"פ כו' וכתב שם רש"י שמעינן מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן ז' ימים קודם הפסח ואע"פ שטומאה זו תעכב פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא יע"ש והתם נמי יליף לחתן דטריד טירדה דמצוה דפטור מק"ש מקרא דובלכתך בדרך ועביד צריכותא לתרי קראי יע"ש. וא"כ איך כתב הרמב"ם דאפילו היה עוסק בתורה יפסיק ויעשה המצוה הא קי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו שעוסק במצוה קטנה כ"ש כשהיה עוסק במצוה גדולה כת"ת ואפשר לומר דמהני קראי נמי לא ילפינן אלא דהעוסק במצוה אחת פטור מאחרת מיהו הרשות בידו אם ירצה לעשות האחרת ולהניח את הראשונה וכן משמע מלשון רש"י שכתב דשמעינן מקרא דויהי אנשים דהעוסק במצוה הבאה אפילו במצוה קטנה אינך צריך לדחותה וכו' דמשמע דצורך ליכא לדחותה אבל רשאי הוא וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם וז"ל ועוד למדנו הכתוב דמצוה הבאה לידו תחילה אפילו שהיא קטנה רשאי לעסוק בה אפילו שהיא סיבה לבטל הגדולה עכ"ל הרי שכתב לשון רשאי משמע דהבחירה בידו וה"נ גבי חתן בלילה הראשונה דילפינן מקרא דובלכתך בדרך דפטור מק"ש פסקו הפוס' דאם רצה לקרא ק"ש דקורא וכת"ק דרשב"ג דפרק היה קורא ואפילו הרא"ש שפסק כרשב"ג אינו אלא מטעם דחייש ליוהרא ובמילתא דליכא יוהרא ודאי שהרשות בידו.
ובהכי ניחא לי מה ששמעתי מקשי' ומטו בה משם מרן מלכא הרב המופלא חיים אבואלעפייא זלה"ה בההיא דגרסינן בפ' התכלת דמ"ט ע"א בעא מיניה ר"ח בר אבין מרב חסדא צבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהם קודם היכי דמי דאית ליה תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או מוספין עדיפי שכן מקודש ולא אפשיטא והרמב"ם בספ"ח מה' תמידין ומוספין פסק איזה מהם שירצו יקריבו וקשה דאמאי לא פשט תלמוד' הך בעיא מהך סוגייא דפרק הישן דדריש בברייתא מקר' דובלכתך בדרך ומקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים כו' דהעוסק במצוה אפילו קטנה דלית בה כרת פטור מן המצוה אפילו גדולה כקרבן פסח דאית בה כרת וכמ"ש רש"י וא"כ ה"נ אע"ג דנימא דתדיר עדיף אפי"ה אינך צריך לדחות קרבן מוספין דבא לידך השתא מקמיה תמידין דלמחר אע"ג דתדיר הם ועדיפי. אמנם עפ"י האמור דמהני קראי לא שמעינן אלא דאין צורך לדחות הקטנה דהשתא מקמי הגדולה דלמחר אבל אפשר דהרשות בידו לדחותה להכי קמבעיא ליה להש"ס איזה מהם ראוי לקדם מאחר שהרשות בידו לקדם ולהניח הקטנה דהשתא מפני הגדולה דלמחר ואיזו משתיהן עדיף וגדולה לדחות זו מפני זו אף כי מעיקר דינא הרשות בידו להקדים איזו שירצה. ובהיותי יוצק מים לפני מורי ורבי הרב המובהק מר יאודה אשכנזי ז"ל הריני כ"מ שמעתי מפה קדוש הוה מתרץ לזה דשנייא ההיא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מההיא דתדי' ומקודש דהעוסק במצוה הבאה לידו תחילה מפטר מדינא מן המצוה אחרת וליכא תו חיובא עליה למעבד המצוה אחרת כההיא דחתן בלילה הראשונה דכיון דטריד טירדא דמצוה פטור ממצוה אחרת דק"ש וכן כשנטמא למת קודם הפסח כשיבא זמן הקרבת הפסח ולא תטרד פטור מלעשות ק"פ משא"כ גבי בעיא תדיר ומקודש דאי עבידי מוספין דהאידנא אכתי חיובא רמי עליה למעבד תמידין דלמחר ומאי דלא עביד למחר לאו משום דמפטר לגמרי אלא משום דלית ליה השתא קרבנות להקריב ומש"ה קמס"ל לר"ח בר אבין כיון דחיובא איכא השתא וחיובא איכא למחר ולאו מיפטר לגמרי איזה מהם קודם. וע"פ זה הוה מתרץ דברי הרדב"ז שבתשו' הביאה הרב מש"ל ה' מגילה פ"א הל' י"א שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית האסורים יום אחד בשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה ויתפלל מיד ולא ימתין עד ר"ה ותמה עליו הרב צבי ז"ל בתשו' סימן ק"ו מהך דפרק התכלת דהוי בעיא ולא איפשיטא.
אמנם בהכי ניחא דברי הרדב"ז וסוגייא דפרק הישן מסייעו דאמרינן דמטמא השתא למת אף ע"פ שהיא מצוה קלה אעפ"י שעובר לאחר זמן על עשה דקרבן פסח שיש בו כרת אלו דבריו ז"ל. ואולם אכתי ק' ההיא דפרק התכלת דלא איפשיטא בעיא דתדיר ומקודש איזה מהם עדיף דמשמע מינה דהרשות בידו להניח המצוה קטנה הבאה לידו עכשיו משום מצוה גדולה הבאה אחר זמן אע"פ שאי אפשר להתקיים ע"י אחר וכ"מ מדברי רש"י והרשב"א ז"ל באותה סוגייא דפרק הישן בההיא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כמדובר שזה נראה הפך ההיא דרשה דמ"ק בקרא דאורח חיים פן תפלס דמשמע מינה בהדייא דכל שא"א למצוה אחרת להתקיים על ידי אחרים אף על פי שהיא גדולה אין דוחין את הקטנה כדי לעשות את הגדולה. וראיתי להרב ש"י ד"ה ע"ד שהביא ראיה לדברי הרדב"ז ז"ל הנז"ל מהך סוגייא דמ"ק מקרא דאורח חיים ילפינן דאין דוחין מצוה קטנה מקמי גדול' שאי אפשר להתקיי' ע"י אחר ותמה על תשובת הרב צבי ז"ל שדחה דברי הרדב"ז מסוגייא דפרק התכלת וכנראה דלא סיימוה קמיה תשו' הרב צבי ז"ל ששם בסוף התשובה הביא סיוע לדברי הרדב"ז הללו מסו' זו דמ"ק. ומ"מ לפ"ד ז"ל הני סו' פליגי אהדדי ולדידי ק"ל עוד מסוגייא אחרת והוא ממה דאתמר בגמרא פ"ק דמגילה ד"ו ע"ב עלה דאיפליגו רבי אב"י ורשב"ג בנתעברה השנה אי עבדי' פורים באדר א' או באדר ב' ופרכי' בשלמא לראב"י דא' באדר א' מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות אלא לרשב"ג דאמ' באדר ב' מ"ט א"ר טובי טעמא דרשב"ג מסמך גאולה לגאולה עדיפא ולענין הלכה קי"ל כרשב"ג הרי דאע"ג דקי"ל אין מעבירין על המצוות כל דאיכא עדיפותא למצוה לא חיישינן להך מילתא דאין מע"ה ומאחרינן לה וזה כההיא דפרק התכלת וההיא דפרק הישן והפך סו' דמ"ק ותשובת הרדב"ז.
האמנם לפי מ"ש הרב מהר"י חאגיז בס' לקט הקמח א"ח די"א ע"א ואחריו החזיק מהרח"א בס' דרך הקדש דף ד' ע"א ליישב תשו' הרדב"ז דל"ת ליה סוגייא דפרק התכלת דשאני התם דהמצוה היא על כוללות ישראל ולהכי כל דאיכא עדיפות למצוה באיחורא דחינן לה ולא חיישינן לההיא דאמע"ה דטעמא דאמע"ה ודאי שמא הוא שמא יבא לאדם איזה מעשה או שמא ימות ולא יקיים המצוה ובצבור של כל ישראל אין לחוש למניעת המצוה או שמא ימותו כולם ח"ו ולא יתקיים המצוה אבל באיש אחד חיישי' ולהכי אפילו איכא עדיפות למצוה למחר טפי מהאידנא אמרינן דא"מ ע"ה. ובהכי יתיישב אותה סוגייא דמגילה שכתבנו ובהכי יתיישב גם כן מה שהק' מ"מ מוהרח"א ז"ל סו' דפרק התכלת עם סוגיה דפרק הישן דההיא דפרק הישן הוא באיש יחיד ולהכי אמרינן דמצוה קטנה הבאה לידו לא יניחנה אע"פ שהיא סיב' לבטל מצוה אחרת גדול' הבאה אחר זמן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואיכא למיחש למיתה וההיא דפרק התכלת שהיא מצות ציבור כל ישראל שפיר קמס"ל להש"ס תו"מ איזה מהם עדיף כדי לדחות הקטנה של השתא מפני הגדולה שלמחר דבצבור לא חיישינן למניעה.
ועפ"י זה ממילא יתיישב ג"כ מה שהוק' להרב מש"ל בפ"א מה' מגילה מסוגיא זו דפרק התכלת ומדברי רבינו בסוף פ"ח מהלכות תמידין ומוספין למ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק דמגילה גבי עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יאושע ב"נ דצריך לקרא בי"ד משום דתכף שבא המצוה לידו צריך שיקיימנה וגבי ההיא דתו"מ אמרי' דמה שירצה יעשה ועפ"י חי' זה שכתבנו דשאני צבור של כל ישראל דליכא למיחש למניעה ניחא דשאני ההיא דעיירות המוקפות דהספק הוא על הנמצאים שם לא ע"כ ישראל דרחוק הדבר שיהיו כל ישראל נמצאים בעיירות המוקפות הלכך כי מספ"ל אם יקראו בי"ד או בט"ו דתכף שבא המצוה לידו צריך שיקיימנה דחיישי' למניעה כשאר מצות של יחיד משא"כ בההיא דהתכלת שהמצוה היא נעשית בכללות כל ישראל ל"ל למניעה ולמית' ולהכי פסק רבי' בספ"ח מה' ת"ו דמה שירצו יעשו ודוק. והרב מש"ל ז"ל תריץ יתיב דשאני ההיא דפרק התכלת דהמצוות דתמידין ומוספין חלוקים ומספקא לן איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעי' הרשות בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר עכ"ל. והרב מהר"י כולי שם בהגהותיו כתב שע"פ חילוק זה שכתב הרב מש"ל ז"ל נתיישבו דברי הרדב"ז בתשו' ממה שהק' עליו מהר"ץ ז"ל בתשו' סי' ק"ו יע"ש. וכנראה שהוא ז"ל הבין שחילוק הרב מש"ל הוא בין ב' מצות חלוקות במיניהון ויש עדיפות לזו מזו למצו' אחת חלוקה בזמן אע"פ שיש שם צד עדיפות בזמן מזה לזה כנדון תשובת הרדב"ז אם יתפלל בימים נוראים לאם יתפלל בשאר ימות השנה ולהכי כתב שנתיישבו בזה דברי הרדב"ז מההיא דפרק התכלת.
ולדידי הא ודאי ליתא שהרי מבואר יוצא מאותה סוגייא דפרק קמא דמגילה שכתבנו לעיל דאפילו במצוה אחת כפורים אי קבעינן ליה באדר ראשון או באדר שני דמשום דאיכא עדיפות דמיסמך גאולה לגאולה קבעינן ליה באדר שני לא חיישינן לאין מעבירין על המצוות אלא ודאי דעיקר חילוק הרב מש"ל הוא בין נדון הר"ן ז"ל גבי ההיא דעיירות המוקפות לההיא דהתכלת דבההיא דפרק התכלת כיון דהספק הוא איזה מהם עדיף להקדימו הילכך מה שירצה יעשה להקדים או לאחר אבל בנדון הר"ן ז"ל דליכא ספק עדיפות בזמן אם יהיה בי"ד או בט"ו והספק אם זמנה של מצוה של קריאת מגילה של זו העיר היא בי"ד או בט"ו ובקריאת יום אחד משניהם סגי וליכא עדיפות בזמן מזה לזה פשיטא דאמרינן שיקיימנה היום ולא למחר.
הדרן למ"ש רבינו דאפילו היה עוסק בתורה פוסק לעשות מצוה שאי אפשר לעשות' על ידי אחרים וחוזר לתלמודו דזו מנין לו לרבינו מאחר דקי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ואף למ"ש דהכוונה לומר שהרשות בידו קאמר לעשות איזה מצוה שירצה משתיהן מ"מ קשה מנ"ל לרבינו לומר שיפסיק מלמודו לעשות המצוה כיון דהרשות בידו לפי מ"ש רש"י והרשב"א כמדובר. וראיתי להב"ח בי"ד סי' רמ"ו סי"ד שכתב וז"ל נראה דהרמב"ם ק"ל בההיא דספ"ק דקדושין דנשאלה השאלה אי ת"ג או מ"ג ואסיקו דת"ג שמביא לידי מעשה דמאי נ"מ משאלה זו לפיכך ס"ל להרב דנ"מ שאם היה לפניו עשיית מצוה ות"ת דאם אפשר לעשות על ידי אחרים לא יפסוק תלמודו דת"ג שמביא לידי מעשה ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו דבהא לא פליגי דפשיטא דהמעשה גדול שהרי התלמוד לא בא אלא להביאו לידי מעשה אלא דע"כ שאין הת"ג אלא להיכא דאפשר לעשות המצוה על ידי אחרים ותדע שהרי אע"פ שמבטלין ת"ת כדי לשמוע מקרא מגילה אפ"ה מת מצוה שאין לו קוברין כדי צרכו הוא קודם למקרא מגילה היכא דאפשר לקורא' אחר כך אבל היכא דאין סבור לקרוא אחר כך מת מצוה נדחית מפניה אף על פי שמצוה דאורייתא היא מולאחותו כיון דאפשר לקיים קבורת מצוה אחר הקריאה ואי אפשר לקיים הקריאה אחר הקבורה כמו שנתבאר בא"ח סי' תרפ"ז כל שכן שת"ת נדחית מפני כל מצוה עוברת שאי אפשר להתקיים על ידי אחר יקיים המצוה ויחזור לתורתו ואין התלמוד גדול להקדימו למעשה אלא היכא דאפשר המצוה לעשותה על ידי אחרים עכ"ל. והרב לב שלם כתב על דבריו וז"ל ונוראות נפלאתי על הרב ז"ל שלא דיי שלא ראה סוגייא דמ"ק דמחלק הש"ס במצוה שאפשר להתקיים על ידי אחרים למצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים גם לא הביט בדברי מרן כ"מ דמייתי דברי הירושלמי דמהתם למד רבינו דין זה וצ"ע עכ"ל. ואחרי המחילה לא דק דלא מההיא דמ"ק ולא מההיא דהירושלמי יש ראיה למ"ש רבינו דאם כבר התחיל ללמוד דיפסיק לעשות המצוה ולחזור לתלמודו ולכן הוצרך הב"ח ז"ל לומר דלמד כן מההיא דמגילה והדין עמו.
וראיתי למוהר"ש יפה בספר יפה מראה פרק קמא דברכות סימן י"ב עמ"ש ר"י בשם רשב"י כגון אנו שעוסקים בת"ת ואפילו לק"ש אין אנו מפסיקין ומקשים עלה ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית ליה לרשב"י הלומד על מנת לעשות ולא הלומד על מנת שלא לעשות דנוח לו שלא נברא ושנהפכה שלייתו על פניו ומשני טעמיה דרשב"י דזהו שינון וזהו שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון וכתב ע"ז מהר"ש יפה וז"ל הלמד על מנת לעשות אין זה שייך למה שנחלקו בפ"ק דקידושין דת"ג או מ"ג דהתם במי שמקיים שתיהן כשאפשר בידו ופליגי הי מנייהו עדיף לענין שכר וגם לדחות זה מפני זה דלמ"ד ת"ג אם בא המצוה לידו וצריך להתבטל מתל' תורה כדי לעשותה תדחי המצוה מפני ת"ת וזו היא ששנינו ות"ת כנגד כולם והיינו וכל חפצים לא ישוו בה כדאיתא בב"ר פרשת ל"א רק בקצת מצוות דקי"ל שדוחין ת"ת בעבורם כגון מת מצוה משום כבוד הבריות ומ"מ משום פרסומי ניסא כדאיתא בפרק קמא דמגילה וכן אמרו לגבי תפלה דאי לאו משום דזמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד היו נמנעים מתפלה מפני ת"ת ומ"ד מעשה גדול דוחין ת"ת מפני המצוה אבל הכא מיירי במי שאינו חפץ במעשה כלל ואפילו אפשר לו לקיימו בלא ביטול תורה ואע"ג דמשמע הכא דאפילו במי שרוצה להתבטל מהמצוות כדי שלא להתבטל מת"ת קאמר דנוח לו שלא נברא מדמקשה מינה לרשב"י וע' י"ל דהכא במי שכוונתו לעסוק בת"ת תמיד ולא יקיים שום מצוה לעולם כו'.
ויתכן דלא אמרו לעולם דת"ת דוחה המצוה אלא במצוה דאתי לידי באקראי כגון ג"ח וציצית וקן צפור ודומיהן דבכי האי גוונא ת"ת עדיף למ"ד ת"ג אבל מצוה שהיא חובת גוף ויש לה זמן קבוע לא דחביבא מצוה בשעתא והיינו דקאמר הכא ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה וכו' ולהכי קאמר הלמד שלא לעשות כיון שאפי' ממצוה קבועה עליו רוצה ליפטר מפני ת"ת ויתכן שזו היא שאמרו בפ"ק דמ"ק כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כלומר דהיכא דאינה מצוה קבועה כגון ג"ח וכיוצא דאפשר לעשותה על ידי אחרים נדחית מפני ת"ת אבל כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כגון שהיא חובת הגוף אינה נדחית מפני ת"ת ולפי זה לא נצטרך דאתייא כמ"ד דמ"ג כדכתיבנא בביאור בב"ר ס"פ ל"ה עכ"ל.
ולא ידעתי איך לא הכריח הרב ז"ל דאתייא כמ"ד ת"ג כמ"ש לבסוף ויתכן כו' דאי כמ"ד מ"ג נמצא דברי רבינו סותרין זה לזה בתוך כ"ד שהרי בהל' ג' כתב דת"ג שמביא לידי מעשה ולפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום ובהל' ד' כתב שת"ת נדחית מפני מצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים. אלא ודאי דמשמע ליה לרבינו דההיא דמ"ק נמי אתי כמ"ד ת"ג ולא איפליגו אלא במצוה דאינה חובת הגוף כג"ח וכיוצא שזה נקרא מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים לא במצות חובת הגוף.
סוף דבר דזה שכתב רבינו דאפילו היה עוסק בת"ת פוסק לעשות מצוה שא"א לעשותה על ידי אחרים ולא אמרינן בהא העוסק במצוה פטור מן המצוה כן מבואר מדברי הירושלמי דפריך עליה דרשב"י שלא היה פוסק אפילו לק"ש ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולולב דמבואר יוצא שכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחר מפסיקין מת"ת ועושי' המצוה וחוזרים לתלמודם כדברי ר' ודוק.
Loading...
3:4
1