Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Testimony 12:2

שורש אין אדם משים עצמו רשע אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו כיצד הרי שבא לב"ד ואמר שגנב או גזל או הלוה ברבית אע"פ שמשלם ע"פ עצמו אינו נפסל. ע"כ. הנה מרן כ"מ ז"ל לא הורה לנו מקום דין זה שכתב רבינו איו ולכאורה משמע דנפ"ל מדאמרי' בכל דוכתא מודה בקנס פטור ולעניין ממון אמרי' איפכא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל אי מהא לא אירייא דיש לומר דדוקא בעדים שאינו משים עצמו רשע הוא דאמרי' הכי כגון חייב אני לך מנה אבל היכא שמשים עצמו רשע בעדותו ומתחייב ממון אפשר דכי היכי דלא מהני עדותו לפסול את גופו מטעמא דאין אמע"ר ה"נ לא מהני עדותו להתחייב בממון וזה נראה לכאורה דעת הראב"ד ז"ל שכתב הר"ן ז"ל בפ' המדיר דע"ב עלה דפריך תלמו' אהא דתנן ואלו יוצאות שלא בכתובה מאכילתו דבר שאינו מעושר מנא ידע כו' שכתב וז"ל והאי דלא אוקומה בשמורה כתב הראב"ד ז"ל משום דאינה נאמנת דאין אמע"ר ולא נראה דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כמאה ע"ד ע"כ.
וכ"כ הר"ב ז"ל בשיטה מקובצת שם בשם הריטב"א ז"ל יע"ש וזה נראה ג"כ דעת הרשב"א בחי' לשבועו' ר"פ כל הנשבעין והביא דבריו ג"כ הר"ן ז"ל עלה דתנן ושכנגדו חשוד על השבועה אחת שבועת העדות שהקשה הרב ז"ל דמאן מוכח דעבר על השבועה במזיד דאי במודה שהזיד שידע ולא העיד אין אמע"ר והר"ן ז"ל תירץ דאע"ג דאין אמע"ר הנ"מ לפוסלו לעדות אבל זה שמחייב את עצמו בממון שהרי אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד הו"ל הודאת בעל דין דמהנייא לגבי ממון דהודאת בע"ד כמאה ע"ד עכ"ל ומשמע לכאורה דהראב"ד והרשב"א ז"ל אית להו דכל דלא מהני עדות בענין פסול גופו לא מהני נמי לענין לחייבו ממון.
מיהו אחר ההתבוננות נראה דהא ודאי ליתא שהרי דברי רבינו משניות ערוכות הן שהרי שנינו בפ' אלו נערות דמ"א ע"א האומר פתיתי בתו של פ' משלם בושת ופגם ע"פ עצמו האומר גנבתי משלם הקרן ע"פ עצמו ע"כ וכמו כן שנינו בפ' הגוזל ומאכיל דקי"ח ע"א האומר לחבירו גזלתיך כו' ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם ע"כ ובר"פ שבועת הפקדון שנינו לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה משביעך אני ואמר אמן חייב וקתני סיפא זה הכלל כל המשלם ע"פ עצמו חייב ושאינו משלם ע"פ עצמו פטור ע"כ וכל אלו הלכות פסוקות הן ומבואר יוצא דאפי' בעדות שמשים עצמו רשע ומתחייב בממון מחייבינן ליה בממון ולא אמרי' כיון שאינו נפסל ע"פ עדותו לא מיחייב בממון ועיין להתוס' ביבמות דכ"ה ע"ב ד"ה לימא רב יוסף וכ"כ הריטב"א בחי' למכות ד"ג ע"א עלה דאמר רבא עד זומם משלם לפי חלקו ומפרשינן לה באומר עדות שקר העדתי וז"ל וכי תימא והיאך נאמן אפילו על פי עצמו כיון דאין אדם משים עצמו רשע י"ל דההיא בחיוב שבגופו בלחוד אבל בממון פלגינן דיבוריה כאומר גנבתי או גזלתי שמשלם קרן ע"פ עצמו שהרי יוצא מדבריו שיש לחבירו ממון אצלו וכן במודה שנטל מחבירו רבית קצוצה חייב על פיו ותדע דלמ"ד כופרא ממונא משלמין הן על פיהם אע"פ שאומרים עדות שקר העדנו כדאיתא בסוגיין עכ"ל.
ועיין עוד בפ"ק דמציעא ד"ד עלה דפריך הש"ס מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן כו' וכתב הר"ב ז"ל בש"מ בשם ר"ח ז"ל וז"ל אם כפר ואח"כ הודה אינו נפסל כדרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אמע"ר כו' יע"ש מבואר יוצא שהכופר בכל ואח"כ הודה אע"פ ששם נפשיה רשיעא בהודאה זו חייב לשלם מה שהודה ונשבע על השאר יע"ש ועיין עוד להטור ח"מ סי' פ"ז סמ"ג שכתב ג"כ בשם רב שרירא גאון ז"ל דהכופר בכל ונשבע היסת ואח"כ הודה במקצת משלם מה שהודה ונשבע על השאר וכן פסק מרן בש"ע שם סעיף כ"ח יע"ש ועיין למור"ם במפה סי' ל"ב ועיין עוד למור"ם במפה סי' שפ"ח ס"ח שכתב דמסור שהודה שמסר חייב לשלם כוליה היזיקא דעבד והן הן דברי הר"ר אביגדור שהביא המרדכי בפ' הגוזל בתרא ועיין למרן החבי"ב שם בסי' שפ"ח הגהב"י אות כ"ז שכתב שכן הוא דעת רש"ל ובעל בנימין זאב והראד"ב והרב פליטת בית יאודה יע"ש ועיין עוד לרבינו בפ"ד מה' גזילה הל' י"א ובפ"ב מה' נערה גבי אנסתי ופתיתי בתו של פ' ופ"ח מה' חובל הל' ו' ופ"א מה' טוען הל' י"ו ובהשג' הראב"ד ז"ל שם דמבואר מדבריו ז"ל דהחובל בחבירו שהודה מעצמו חייב בה' דברים דאין קנס בחבלות אע"ג דשם נפשיה רשיעא שחבל בחבירו ואיכא איסורא דאורייתא.
וראיתי עוד מביאין ראיה שזה דעת הראב"ד ז"ל ממ"ש הר"ב בש"מ לבב"ק פ' שור שנגח דמ"ב עלה דאמר ר"א אין דיני אלא להמית ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים כו' וכתב בשם הראב"ד ז"ל וז"ל וקסבר כופרא כפרה דאי חצי כופר קנסא ע"פ הבעלים לא צריך קרא למעוטי ע"כ ומדקא דייק דלאו ממונא הוא מדאצטריך קרא למעוטי ע"פ ע"א דהאי דיוקא פריכא הוא דשפיר איכא למימר דכופרא ממונא וקרא לא אתא אלא למעוטי ע"פ הבעלים כיון דחד מיעוטא הוא דאיכא ולא קדייק דלאו ממונא הוא מדמחייב כופר במועד ע"פ עצמו ולא מיפטר מפני שאין אדם משים ע"ר ש"מ דכופרא כפרה היא מכלל דס"ל להראב"ד ז"ל דאף שאין אמע"ר בדבר שבממון הרי הוא חייב משום הודאת בע"ד ועוד דמוכח מדבריו של הראב"ד שם דאי לאו מיעוטא דקרא דקממעט ע"פ ע"א שפיר הוה מצינן למימר דכופרא ממונא הוא ובתם הוא דלא משלם כופר ע"פ עצמו משום דמיעטיה קרא לתם מכופר אבל מועד חייב בכופר ולא מיפטר מטעם אין אמע"ר.
ועוד תדע שכתב הראב"ד ז"ל עלה דמוקי תלמודא לרבא הא דתנן המית שורי משלם ע"פ עצמו דמים וז"ל שהכופר הוא דקצב הערכין הדמים הוא כדי שווייו עכ"ל מוכח דס"ל דאע"ג דאין אמע"ר ממונא מחייב משום הודאת בע"ד דאי לת"ה תיקשי לרבא דאי דמים הוא דמשלם ע"פ עצמו הא אין אמע"ר אלא ודאי דמודה הראב"ד דלעניין ממונא מיחייב ועיין בהשגות ספ"י מה' נזקי ממון וכן יש להוכיח מדלא קשייא ליה ז"ל דלרבא דאמר דמשלם דמים ע"פ עצמו הא אין אדם מע"ר כי היכי דק"ל היכי משלם כופר הא אין דמים למת יע"ש וליכא למימר דאיסורא דלא נטריה לתוריה לא חשיב איסורא ומשו"ה לא ק"ל הכי דהא ודאי דמיחייב מיתת לשמים לא גרע מעדים שאמרו אמנה היו דברינו שאינן נאמנים מטעמא דאין אמע"ר אע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן משום אל תשכן באהליך עולה ואפילו למאי דפרישו רבוות' דלר"שי עדים שאמרו משחקי בקובייא היינו נאמנים הא יהבו בה טעמא משום דלא אסרוהו חכמים אלא מפני יישובו של עולם כמ"ש הר"ב בש"מ פ"ב דכתובות דח"י ועיין להרפ"ח ז"ל שם בחי' ולמוהרי"ט בתשו' חח"מ סי' ס"ט יע"ש זה תורף דבריהם.
ולע"ד אין מכל זה ראיה דס"ל להראב"ד דהיכא שמשים עצמו רשע מיחייב ממונא דודאי כל היכא דלא שמעי' דכופרא כפרה אלא ממונא איכא למימר דאין כאן שם עבירה משום דלא נטריה לתוריה כי היכי דנימא אין אמע"ר אלא דמים הוא דמחייביה רחמנא משום דהזיק ממונו ולהכי הוצרך הראב"ד ז"ל לומר דאי כופרא ממונא ומה"ט מיחייב ע"פ עצמו משום הודאת בע"ד למה אצטריך קרא למעוטי ע"פ ע"א גם מה שדקדקו עוד מדבריו דאי לאו מיעוטא דקרא דממעט ע"פ ע"א שפיר הוה מצינן למימר דכופר' ממונא הוי ובתם הוא דלא משלם אבל מועד חייב בכופר ולא מיפטר מטעמא דאין אמע"ר מהא נמי לא אירייא דאי הו"א דכופרא ממונא לא הוה דייקינן דבמועד חייב בכופר ע"פ עצמו אלא אדרבא הו"א דבמועד דמשים עצמו רשע לא אצטריך קרא למעוטי ע"פ עצמו דהא בלא'ה מפטר מטעמא דאין אמע"ר וכי אצטריך קרא למעוטי בתם דוקא הוא דאצטריך למעוטי דאין כאן עבירה והו"א דמיחייב קמ"ל אלא דלפום קושטא דאמרי' דכופרא כפרה דייקינן דדוקא בתם גלי רחמנא דלא מיחייב אבל במועד מיחייב שפיר דמשום כפרה ודאי מע"ר גם מ"ש ועוד תדע כו' דאי לת"ה תיקשי לרבה כו' מהא נמי לא אירייא דכיון דאינו משלם כופר ש"מ דאינו רע לשמים וכמ"ש שם רש"י ז"ל ומאי דמיחייב בדמים אינו אלא משום נזק בעלמא וברור.
ובזה נדחה היא נמי מ"ש עוד וכן יש להוכיח מדק"ל להראב"ד ז"ל עליה דרבה באופן דמדברי הראב"ד ז"ל הללו ליכא שום ראייה לומר דס"ל דאפי' היכא שמשים ע"ר בהודאתו מיחייב בממונא מיהו מכל הני מתניתא ופסקי הרמב"ם ז"ל שכתבנו מוכח כן וכמדובר.
ובכן לנו לדעת טעמו של הראב"ד ז"ל בההיא דפרק המדיר שכתבו הר"ן והריטב"א ז"ל דס"ל דאין האשה מפסדת כתובתה ע"פ הודאתה שהאכילתו דבר שאינו מעושר מטעמא דאין אמע"ר דכיון דהפסד כתובתה מידי דממונא הוא אמאי לא מפסדה בהודאתה אע"פ שמשים ע"ר וכמו כן צריכין אנו לדעת טעמו של הרשב"א ז"ל בההיא דר"פ כל הנשבעים גבי חשוד על השבועה דמשמע מדבריו דאינו מתחייב בממון ע"פ הודאתו מטעמא דאין אמע"ר וזה הפך כל הני מתניתא שכתבנו והיותר תימה שנראה שהוא סותר את עצמו שהרי כתב ה"ה ז"ל בפכ"ד מה' אישות ע"ש הרשב"א דהאשה שהודית שעברה על דת יהודית מפסדת כתובתה ע"פ עצמה משום הודאת בע"ד ע"ש ואת זה ראיתי להרב כהונת עולם בביאורו לה' רבית דח"י סע"ג ד"ה אני טרם אכלה כו' הביא דברי הראב"ד ז"ל ומ"ש עליו הריטב"א ז"ל בחידושיו דדוקא גבי קנס מצינו שאינו משלם ע"פ עצמו אבל קרן שאומר גזלתיך וכיוצא משלם וכתב ע"ז הרב הנז' וז"ל וראיה זו דגזלתיך איני מכירה דבתבע ליה ודאי מודה הראב"ד ז"ל דמאי נ"מ דאין אמע"ר ס"ס הלה תובעו ממון בברי והודה לי למה לא יתחייב ודוקא בבעל שמפיה הוא חיי ועל פיה רוצה להפקיע כתובתה לז"א שלא תהא הודאת פיה גדולה לעניין זה ולא מצינו בגזלתיך דחייב באין הלה תובעו אלא לצאת ידי שמים והא ודאי מודה ביה הראב"ד כיון שיודע בינו לבין קונו שגזל המינו עכ"ל ועיין למרן החבי"ב בח"מ סי' ץ' במהדורא בתרא הגב"י או' ד' ולקמן נעמוד על דבריו ז"ל.
ודבריו תמוהים מאותה ששנינו בפ' הגוזל ומאכיל דקי"ח האומר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי חייב לשלם וכן מההיא דפ' אלו נערות דמ"א ומההיא דפ' שבועת הפקדון דמבואר מהני מתני' דאפי' בשאין הלה תובעו מיחייב מדינא בהודאת עצמו ואף שבפ' המפקיד דל"ז ע"א עלה דמתני' דהאומר לשנים גזלתי מאחד מכם מנה ואיני יודע מאיזה מכם נותן לזה מנה ולזה מנה אוקימנא לה בגמ' בשאין לו תובעין ומשום לצאת ידי שמים הוא דמיחייב לתת לזה מנה ולזה מנה התם הוא שלא גזל אלא מנה ומשום שאינו יודע למי מב' גזל הוא דלא מיחייב מדינא לב' אלא לצאת י"ש אבל במנה מיהא אפי' דליכא תובעים מחייב מדינא וכמבואר בדברי רבינו פ"ד מה' גזילה הל' יו"ד וכאן בפירקין ועיין בטח"מ סי' ש' ושס"ה יע"ש.
ולכן נראה לע"ד דטעמו של הראב"ד ז"ל גבי ההיא דמודית שעברה על דת הוא מפני דמשמע ליה דכיון דעיקר טעמא דאמרו חכמים שעוברת על דת יוצאה שלא בכתובה אינו אלא משום קנסא ולא מפני שום חיוב ממון שנתחייבה לבעלה על ידי מעשיה אלא מפני רשעותא קנסו אותה חכמים שתצא שלא בכתובה ולא דמי כלל לההיא דהאומר גזלתיך ולההיא דפתיתי בתו של פ' ומודה שחבל בחבירו דבכל הני חייבינהו רחמנא ממון לשלם לחבירו בשביל המעשה שעשה כאלו גזל ממנו ממון ולא משום איסור העבירה שעשה הילכך בכל הני מתחייב בהודאת עצמו אע"פ שמשים ע"ר כיון דבהודאת המעשה שעשה מתחייב בממון הוא וכאלו הודה שיש לחבירו אצלו ממון משא"כ במודית שעברה על דת שאין בעיקר המעשה שום חיוב ממון אלא קנסא שקנסו לה חכמים שתצא שלא בכתובה מפני האיסור שעשתה הילכך כל כ"הג משמע ליה להראב"ד ז"ל דאין מקום להפסידה כתובתה ע"פ הודאת עצמה כיון דאין אמע"ר.
אמנם הר"ן והריטב"א משמע להו דהא נמי דמייא לאומר גזלתיך וכיוצא דנאמן על עצמו להפסיד ממנו אע"פ שמע"ר ה"נ הו"ל כאלו אמרה שאין לבעלה חיוב כתובתה מפני שמחלה לו וההיא דהרשב"א דר"פ כל הנשבעי' נמי לא קש' דאע"ג דאיהו ז"ל אזיל ומודה דלעניין ממון אדם מתחייב בהודאתו אע"פ שמע"ר כההיא דהאומר גזלתיך וכיוצא מיהו בההיא דחשוד על השבועה כיון שעיקר הודאתו אינו על חיוב ממון שהרי הוא צווח ככרוכייא שאינו חייב לחבירו ממון ועיקר הודאתו אינו אלא שהוא פסול לשבועה הילכך כי הודה מעצמו שעבר על שבועת העדות במזיד אינו נעשה חשוד על פיו כיון דאין אמע"ר ועיקר הודאתו הוא לפסול גופו לשבועה מפני שהוא רשע אבל הר"ן ז"ל משמע ליה דכל כה"ג נאמן לפסול עצמו כיון דעי"ז מתחייב בממון לחבירו ואין דברי הרשב"א ז"ל בזה סותרים למ"ש הוא עצמו גבי עוברת על דת דמפסדת כתובתה ע"פ הודאתה דשאני התם דמיד שאמרו שעברה על דת מפסידה כתובתה והו"ל כאלו אמרה שהיא אינה ראוייה לגבות כתובה שאין לבעלה חיוב כתובה משא"כ באומר שהוא עבר על השבועה דליכא בהודאה זו חיוב ממון לחבירו מיד עד שישבע חבירו ויטול וכיון דאין בהודאתו מיד חיוב ממון אלא פסול גופו לשבועה ס"ל ז"ל דאין אדם מע"ר.
ועוד אפשר לומר דאף הרשב"א אזיל ומודה לדברי הר"ן דהאומר שהוא חשוד על השבועה נאמן על עצמו להפסיד ממונו ושישבע שכנגדו ויטול מיהו לישנא דמתני' דקתני ושכנגדו חשוד על השבועה אחת שבועת העדות כו' דקרי ליה חשוד על השבועה סתם ומשמע שדינו כדין כל חשוד שנפסל לגמרי בין לעדות ובין לשבועה לגבי כ"ע ולא לגבי תובע ממנו ממון לבד מש"ה לא ניחא ליה לפרושי מתני' כמ"ש הר"ן ז"ל במודה שהזיד דא"כ לא מפסיל לגמרי אלא לענין תביעת ממון דוקא שיהא חבירו נשבע ונוטל לא לשאר דברים וכעין זה ראיתי למוהרימ"ט ז"ל בח"מ סי' ל"ו שכתב דברי הרי"ף בתשו' שהביא הטח"מ סי' פ"ז סמ"ג ומה שתמהו עליו הטור ז"ל והרב בעל התרומות ז"ל כיע"ש ושו"ר להרב דברי אמת בקונטריס ה"ה ד"כ סע"ד שהביא שם פלוגתא דהרי"ף ורב שרירא גאון ז"ל שהביא הטור בסי' פ"ז סמ"ג בענין חשוד על השבועה מפי עצמו אי מפסיל לענין שיהא שכנגדו נשבע ונוטל וכתב שדעת הר"ן ז"ל הוא כדעת הרי"ף דפסול ודעת הרשב"א ז"ל כדעת רב שרירא גאון ז"ל יע"ש ולפי מ"ש אף הרשב"א מצי קאי כהרי"ף ז"ל ודוק.
נמצינו למדין דהיכא דשם נפשיה רשיעא על ידי שום מעשה איסור שעשה לחבירו ובאותו מעשה איכא חיוב ממון לחבירו כההיא דהאומר גזלתיך ואנסתי ופתיתי בתו של פ' וכן מודה שחבל לחבירו וכיוצא לכ"ע אדם מתחייב בהודאתו לחבירו ובכן יש לתמוה טובא על מ"ש מרן החבי"ב ז"ל בכנ"הג מהדורא בתרא סי' ץ' הגב"י אות ד' וז"ל ויש ללמוד זכות על הסוברים דהגוזל את חבירו בעדים דצריך להחזיר לו בעדים דהא דלא מקשה בפ"ב דכתובו' דלתני ומודה רבי יאושע באומר לחבירו גזלתיך מנה והחזרתי לך נאמן כו' משום דס"ל דבלא"ה אינו משלם דאינו נאמן משום דאין אמע"ר אבל אה"ן שאם גזל בעדים צריך להחזיר בעדים איברא דבסו' קמא מוכח דנאמן אדם לומר גזלתיך אע"פ שמשים ע"ר דתנן התם האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם הרי מבואר דאע"ג דאמר גזלתיך ומשים עצמו רשע חייב לשלם וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' רל"א ואע"ג דהך מתני' מיירי בבא לצאת ידי שמים אפי' לרב הונה ולרב יאודה כדאוקימנא לה התם בגמ' מ"מ משם מוכח דנאמן אדם לומר גזלתיך אע"פ שמשים ע"ר כו' ומיהו כל זה אפשר לדחות דהך מקשה ס"ל כר"י ור"ן ולדידיה מתני' אתייא כפשטא דבאומר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי חייב לצאת ידי שמים ובאומר איני יודע אם גזלתיך אף בבא לצאת ידי שמים אינו חייב אבל בדיני אדם אינו חייב לשלם משום שאין אדם משים ע"ר יע"ש.
והדברים תמוהין דמה יענה הרב למתני' דפ' אלו נערות דמ"א דקתני האומר גנבתי משלם את הקרן ע"פ עצמו וכן האומר פתיתי כו' וכן ההיא מתני' דפ' שבועת הפקדון דקתני זה הכלל כל המשלם ע"פ עצמו חייב כו' גם מ"ש דלר"י ור"ן אתייא מתני' כפשטא דאיירי בבא לצאת ידי שמים אבל בדיני אדם פטור הם דברים תמוהים דאדרבא לר"י ור"ן אתייא מתני' כפשטא דבדתבע ליה והודה איירי מתני' וחייב לשלם בהודאתו בדיני אדם כמבואר שם ועוד מה יענה הרב לדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל שכתבו בהדייא דאע"ג דאין אמע"ר חייב בתשלו' ואעפ"כ ס"ל דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים כמ"ש הרב במ"ק הגב"י אות י"א עוד כתב הרב וז"ל ועוד אפשר לומר דס"ל להך מקשה דאע"ג דאם תבעו גזלתני ומודה ואמר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך חייב אפי' בבא לצאת ידי שמים לא מפני זה נאמר דיהא נאמן לומר גזלתיך דדוקא כשתבעו והודה נאמן משום דלא חציף איניש כו' אבל בלא תביעא דליכא האי טעמא לא מהימן משום דאין אמע"ר עכ"ל. וכדבריו ז"ל כתבנו לעיל בשם הרב כהונת עולם ז"ל וכתבנו דמתני' דפ' אלו נערות ופ' שבועת הפקדון ודברי רבינו בפירקי' ופ"ד מה' גזילה הל' יו"ד הויין תיובתייהו וצ"ע.
ולעיקר הקושיא דק"ל למרן החבי"ב ז"ל לשיטת האומרי' דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים מההיא דפ"ב דכתובות עיין בשיטה מקובצת להר"ב ז"ל שם שעמד עליה יע"ש סוף דבר דברי מרן ז"ל צל"ע ועיין בס' ארעא דרבנן אות י"ז שכתב דההיא דהאומר פתיתי בתו של פ' וגזלתיך כו' דחייב לשלם הוא במודה ומכוין לשוב בתשובה דכל כ"הג מע"ר יע"ש ולא דק דלעניין ממון אדם מתחייב בהודאתו אפי' אינו מכוין לתשובה דפלגינן דבוריה כאלו אמר שיש לחבירו אצלו ממון וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' למכות וכתבנו לשונו לעיל ובמכוין לתשובה אפי' לפסול עצמו נאמן כמו שנראה בהדייא ממתני' דריש כריתות גבי ב' אומרים אכלת חלב מה אם ירצה לומר מזיד הייתי וצ"ע.
ומן האמור ומדובר אתה תחזה דמאי דמשמע ליה לרלח"מ ז"ל לקמן בפח"י מהל' עדות ד"ח דלדעת רבינו ז"ל וכן לדעת ר"ח ז"ל שהביא דבריו הטור בח"מ סי' ל"ח ס"ד עדים שאמרו שקר העדנו לא מחייבי לשלם ע"פ הודאתם לא מדין הזמה ולא מדינא דגרמי ושלא כדעת הרא"ש שהביא הטור בסי' מ"ו סל"ד ורבינו ירוחם שהביא מרן ב"י ז"ל שם בסי' ל"ח דמשמע להו דמחייבי לשלם מדד"ג ע"פ הודאתם וכדברי הלח"ם ז"ל ומשמע להו נמי למור"ם ז"ל בס' ד"מ שם בסי' ל"ח ולהרב ב"ח ז"ל שם ולהרב בני אהרן ז"ל בסי' צ"ג ולהרב שארית יוסף ז"ל הביא דבריו הש"ך ז"ל שם ברס"י ל"ח יע"ש ליתא דכיון דלעניין חיוב ממון אדם נאמן על עצמו לשים עצמו רשע כמו שהוכחנו מההיא דהאומר גזלתיך כו' למה לא יתחייבו העדים שאמרו שקר העדנו לשלם משום דינא דגרמי וכמו שהק' הש"ך ז"ל שם ומה שעלו לחלק הרב ב"ח והרב שארית יוסף ז"ל בין דינא דגרמי להא דשקר העדנו כבר דחאו הש"ך ז"ל שם.
וגם מ"ש הש"ך ז"ל דכל שלא עשו מעשה עדיין ע"פ עדותן ואמרו שקר העדנו אע"פ שאין אנו שומעים להם לבטל עדותן הראשון מטעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ"מ לא מחייבינן להו לשלם מדינא דגרמי וגם עדותן הא' אם באו עדים והזימום אחר שאמרו שקר העדנו יש בו דין הזמה כמ"ש התוס' בפ"ק דמכות וזהו פי' של ר"ח ז"ל שכתב הטור יע"ש הרואה דברי ר"ח ז"ל שהביא הרמב"ן ז"ל בנימוקיו למכות והביא דבריו הרב בני אהרן ז"ל בסי' צ"ג יראה שאין פי' ר"ת הולך ע"פ שיטת התוס' והילך לשון הרמב"ן ז"ל עמ"ש שם בגמ' תדע שהרי ממון ביד בעליו ומשלמי' כו' לאו למימרא שאם שלמו אין משלמין אלא לומר שאע"פ שלא שלמו משלמין ומיהו כיון דכי לא שלמו משלמין קנסא הוי לעולם ולא משלמין ע"פ עצמן לרבי עקיבא כלומר שאם אמרו הוזמנו בב"ד אין משלמין אע"פ ששילם על פיהם אלא א"כ הודו באמת עדות שקר העדנו דודאי משלמין דלא גרע מדינא דגרמי כדן את הדין וכיוצא בו והא דאקשינן כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' ואי משלם מאי קושיא הכי קא ק"ל דלא מקרי עד זומם דהא עדותו קיימת ור"ת ז"ל כתב באומר עדות שקר העדתי וכ"הג לא סגי דאינו משלם אלא עדותו שהעיד נכונה חשבינן ליה ומתקיימת ע"כ והא דאמ"ר עקיבא אין משלמין ע"פ עצמן לא משכחת לה אלא בשאין מודים שהעידו שקר אבל לא באומר העדנו שקר וקסבר ר"ע מה שחדשה תורה לשלם ע"פ מזימין והאמינה לאלו קנס הוא א"נ י"ל דאפי' לר"ע אם שילם על פיהם ואי אפשר להחזיר ממון לבעליו ודאי משלמין כהזמה ואפי' ע"פ עצמן ולא אמרי' אין משלמין ע"פ עצמן אלא בגמר דין והרמב"ם ז"ל פוטר בהם אע"פ ששילם על ידן והודו עכ"ל מבוארין דבריו ז"ל שדברי ר"ח ז"ל שהביא הטור הוא פירושו שפי' בהא דאמר רבא בגמ' כל כמיניה כיון שהגיד שוב אח"ו ומשמע דלפום מאי דקאמר מעיקרא עדות שקר העדתי הוה בעי מימר דמחייב לשלם זה העד שאמר שקר העדתי לפי חלקו ועלה פריך כל כמיניה כיון שהגיד כו' כלומר וכיון שכן לא מבעייא דזה העד אינו משלם ע"פ עצמו אלא אף עדותו נכונה הוא ולפי דברי התוס' אינו כן דמעיקרא כי קאמר הש"ס באומר עדות שקר העדתי הוה בעי מימר וזה העד לא מחייב לשלם כשהוזמו ב' אח"כ אלא העד הב' וע"ז פריך כל כמיניה כו' וכיון שכן ב' חייבים כשהוזמו.
גם עיקר דין זה שכתב הש"ך דאף למאן דדאין דינא דגרמי לא מחייבי העדים בשאמרו שקר העדנו אלא כשכבר הוציאו ממון על פיהם לדידי צריכה רבה דכיון דמיד שהעידו שזה חייב לזה שוב אינן יכולים לחזור בהם א"כ אפי' לא הוציאו עדיין הממון יתחייבו לשלם מדינא דגרמי אלא שמדברי הרמב"ן ז"ל שכתבנו במ"ש א"כ י"ל כו' נראה כמ"ש הש"ך ז"ל ועדיפא מינה דאפי' שילם דבר על פיהם ואח"כ אמרו עדות שקר העדנו אם אפשר להחזיר הממון כגון שמי שזכה בממון אמיד וישנו כאן אע"פ שאין ב"ד יכולים להחזיר הממון שנטלו משום דכיון שהגיד שוב אח"ו עדים לא מחייבי מדינא דגרמי כיון שיכולים להחזיר ממון לבעליו ולא מחייבי עדים כשאמרו עדות שקר העדנו אלא כשהוציאו ממון על פיהם ושוב אי אפשר להחזיר ממון לבעליו כגון שאינו כאן או שהוא עני או גברא אלמא וכיוצא אבל בלא"ה לא מחייבי עדים.
ושוב ראיתי דמדברי הרמב"ן ז"ל אין ראיה למ"ש הש"ך ז"ל דהרמב"ן ז"ל לא קאמר דאפי' לר"ע אם שילם על פיהם ואי אפשר להחזיר ממון לבעליו ודאי משלמין בהזמה ואפי' ע"פ עצמן ולא אמרינן אין משלמין ע"פ עצמן אלא בגמר דין כו' אלא בעדים שאמרו העדנו והוזמנו בב"ד פ' על זה קאמר דמשלמין ע"פ עצמן שאמרו הוזמנו בשאי אפשר להחזיר ממון לבעליו ע"פ המזימים כגון שכבר הלך מי שלקח הממון למ"ה או שהעני וכיוצא שאם היה כאן או היה לו ממון לא היינו מחייבין את העדים שהעידו שקר משום דינא דגרמי שהיינו יכולים להחזיר הממון לבעליו ע"פ המזימים אבל בעדים שאמרו שקר העדנו ואין כאן מזימין אלא ע"פ עצמן לבד כיון דקי"ל דכיון שהגיד שוב אח"ו ואין אנו יכולין להחזיר ממון לבעליו ע"פ מה שחזרו ואמרו שקר העדנו איכא למימר דס"ל דאפי' לא שלמו עדיין מיחייבי מיד העדים לשלם משום דינא דגרמי וזה ברור באופן שאף דרכו של הש"ך בכוונת דברי ר"ח ז"ל בחזקת סכנה הוא עומד.
כי על כן היותר נכון לומר דאף ר"ח ורבינו ז"ל לא אמרו דאין משלמין ע"פ עצמן אלא דוקא משום דינא דהזמה ולחיובינהו משום עדים זוממין אבל ודאי דמשום חיובא דדינא דגרמי מחייבי שפיר ע"פ הודאתן ונ"מ דאי מחייבי משום הזמה העדות מעיקרא בטל ומשלמין העדים אפי' מחל לו התובע לנתבע תביעתו ולא שילם לו אבל כי מחייבי משום דינא דגרמי כי לית להו לעדים לשלם מחייבינן לנתבע לשלם ע"פ עדותן וכשיזדמן ממון לעדים ישלמו לנתבע משום הודאתם וגם אם מחל התובע לנתבע תביעתו לא מחייבינן לעדים לשלם לנתבע משום ד"דג כיון דלא הפסידוהו שהרי מחל לו התובע עיין להרב פ"מ ח"ב סי' ל"ב ול"ג יע"ש וזה נראה דעת מרן ב"י ז"ל דר"ח לא פליג אמ"ש הטור בסי' ל"ט סל"ד בשם תשו' הרא"ש דמדינא דגרמי חייב וכסברת רי"ו ז"ל שהביא הוא ז"ל והיא סברת הרמב"ן והריטב"א ז"ל ומש"ה עמד מתמיה על הטור למה הביא דין זה בשם ר"ח מאחר דסוגייא ערוכה היא בפ"ק דמכות כיון דלא פליג ר"ח אהרא"ש ור"יו והרמב"ן ז"ל וס"ל דמדין הזמה דוקא הוא דפטור ולא מדד"ג איברא שמדברי הרמב"ן ז"ל שכתבנו משמע דבדברי ר"ח ז"ל אפשר לפרושי הכי אמנם בדברי רבינו מפשט פשיטא ליה דלא מחייבי כלל העדים בשהודו אפי' מדינא דגרמי וכמו שהבין הלח"מ ז"ל ועיין להרב פרישה ודרישה בסי' ל"ח ולמוהרח"ש ז"ל בח"א סי' מ"ב ולהרב תורת חסד בסי' קל"ד ולהרב פמ"א בח"א סי' ע"ח ולמוהר"י קצבי סי' כ"ה דכולהו ס"ל כמ"ש דר"ח ז"ל לא פליג אהרא"ש ורי"ו והרמב"ן ז"ל יע"ש ומרן החבי"ב ז"ל בסי' ל"ח הגה"ט אות ח' כתב דאפשר דר"ח ז"ל ס"ל כריטב"א דדינא דגרמי קנסא הוא ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו יע"ש.
וזה לא ניתן ליאמר דבקנסא דרבנן כבר כתב המרדכי והביא דבריו הש"ך בסי' שפ"ח ס"ק מ"ט דאדם משלם ע"פ עצמו ולבר מן דין מלבד דאכתי לא מייתבא בהכי דעת רבינו דאיהו ס"ל דדינא דגרמי דינא הוי ולא קנסא וכמבואר בפ"ח מה' חובל יע"ש אף גם זאת אי אפשר לייחס זה בדעת ר"ח ז"ל שהרי הוא ז"ל ס"ל דשף מטבע של חבירו חייב וכמ"ש בשמו הרמב"ן ז"ל בקונט' דינא דגרמי שלו יע"ש וכ"כ בשמו ה"ה ז"ל פ"ז מה' חובל הל' י"א יע"ש וזה מבואר דס"ל דדינא דגרמי דינא הוי ולא קנסא דלמ"ד קנסא שף מטבע פטור כמ"ש הש"ך סי' שפ"ו סק"א יע"ש. עוד צידד מרן החבי"ב ז"ל שם ליישב דעת ר"ח דס"ל דלא מחייב מדינא דגרמי אלא כשברור לנו ע"פ עדים שהזיק לחבירו אבל בעדים שאמרו שקר העדנו כיון דלענין העדות בעצמו לאו כל כמנייהו לחזור בהם ועדות הראשונה מתקיימת אף להתחייב עצמן מדינא דגרמי לאו כל כמינייהו עכ"ל ואין בזה כדי שביעה דבאומר גזלתיך נמי נימא כיון דלפסול עצמן בעדות זה לאו כל כמיניה אף להתחייב לאו כל כמיניה אלא ודאי דלא תלייא הא בהא דלחייב עצמן פלגינן דיבוריהו כאלו אמרו יש לחבירו אצלי ממון שנתחייבתי לו וכמ"ש לעיל בשם הריטב"א ז"ל.
סוף דבר היותר נכון בדעת ר"ח ורבינו ז"ל הוא כמ"ש דלא אמרו דאין משלמין ע"פ עצמן אלא מדין הזמה אבל משום דינא דגרמי מחייבי ולפום מאי דמשמע ליה להרמב"ן בדעת רבינו דאף משום דינא דגרמי לא מחייבי עדים ע"פ הודאתן אפשר לומר שטעמו ז"ל דע"כ לא אמרו דדינא דגרמי דינא הוא ולא קנסא ומחייב ע"פ עצמו אלא בדבר דאי איכא עדים מחייב משום דינא אבל הכא בעדים שאמרו שקר העדנו שאם היו באים עדים להזימן לא היו מחייבי אלא משום קנסא בין שלמו ע"פ בין לא שלמו ע"פ וכמו שהכריח הרמב"ן ז"ל וכתבנו לשונו לעיל כי הודו מעצמן ואמרו שקר העדנו כי מחייבי ע"פ כהעדאת עדים הוא דמחייבי דהיינו קנסא ולא דינא ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו והחולקים על רבינו ז"ל ס"ל דע"כ לא אמרו דעדים זוממין קנסא הוא אלא בעדים המכחישים דוקא דחידוש הוא שחדשה תורה דמאי חזית דתסמוך אעדות המזימין ולא אעדות נזומין אבל כשהנזומין בעצמן מודים ששקר העידו אין כאן חידוש לומר דקנסא הוא ועיין בשיטה מקובצת להר"ב ז"ל בפ"ק דבב"ק דף ד' שכתב בשם הרר"י ז"ל וז"ל ואם יודו העדים מעצמן אחר שהעידו ששקר העידו אינן נאמנים ותגמר עדותן כאלו לא הודו ואותו ראובן שהעידו עליו ישלם המאתיים זוז דכיון שהגיד שוב אח"ו והן אינן משלמין לו למאן דאמר עדים זוממין קנסא הוא ולמ"ד ממונא הוא משלמין הן לו מאתיים זוז והוא אינו משלם לו כלום עכ"ל ומדלא ביאר דמדינא דגרמי מחייבי העדים בהודאת עצמן אפי' למ"ד קנסא משמע דס"ל כדעת רבינו ז"ל דלא מחייבי כלל אפי' מדד"ג וכמדובר.
עלה בידינו מן האמור ומדובר דהיכא דשם נפשיה רשיעא במעשה איסור שעשה ובאותו מעשה איכא חיוב ממון לחבירו כההיא דגזלתיך וכיוצא לכ"ע מחייב בהודאת עצמו ובמודה שהעיד שקר לחבירו דהוציא ממון ע"פ לדעת רבינו ז"ל והר"ר יהונתן ז"ל לפום מאי דמשמע ליה להרמב"ן ז"ל לא מחייב לשלם בהודאתו ולא משום טעמא דאין אמע"ר דהא לעניין לחייב עצמו בממון מהימן אלא משום דס"ל דהו"ל מודה בקנס כיון דלא משכחת לה שיתחי' על פי עדים משום דינא אלא משום קנסא אמנם לדעת הרמב"ן והריטב"א והרא"ש ורי"ו ז"ל כל כ"הג מחייב בהודאת עצמו משום דד"ג כמדובר ולעניין הלכה נראה דכל כ"הג מצי המוחזק לומר קי"ל כרבינו ורבינו יהונתן ז"ל כיון דהרמב"ן ז"ל משמע ליה בפשיטות בדעת רבינו דמפטר אף משום דד"ג ודוק.
ובמודה מעצמו שהוא חשוד על השבועה אי מהימן על עצמו לעניין חיוב ממון לשיהיה שכנגדו נשבע ונוטל כבר כתבנו לעיל בתחילת דברינו דבהא אפליגו הרשב"א והר"ן בפ' כל הנשבעין דלדעת הרשב"א לא מהימן מטעמא דאין אמע"ר ולדעת הר"ן ז"ל מהימן ודעת הרא"ה כדעת הרשב"א כמ"ש הרב דברי אמת בקונט' החמישי ד"ל ע"ד יע"ש ומיהו לע"ד אפשר דאף הרשב"א ז"ל מודה לדברי הר"ן וכמ"ש לעיל וראיתי להרב דברי אמת שם דכ"ט ע"ד הביא דברי הר"ן ז"ל וכתב וז"ל וגם בזה אני תמה שהרי כתב הרמב"ם פ"ב מה' טוען דאין אדם נעשה חשוד עד שיפסל מפי עדים וכתב ה"ה ז"ל שדברים פשוטין הן ושכ"כ רבינו האיי ז"ל ושהרמ"ה ז"ל כתב דאם התובע מן הנשבעין ונוטלין ואמ' חשוד אני נאמן להזיק את עצמו אבל לא בנתבע עכ"ל והנה הרב ז"ל משום דמפשט פשיטא ליה בדעת הר"ן דנתבע שאמר חשוד אני נאמן לחייב את עצמו והו"ל ככל חשוד דעלמא שנשבע שכנגדו ונוטל ואם לא רצה לישבע הפסיד ונפטר הנתבע בלי שבועה מש"ה כתב עליו שדברי רבינו והגאונים שכתב ה"ה ז"ל הויין תיובתיה דהר"ן ז"ל ומה"ט עמד מתמיה עוד שם לקמיה על הרב גד"ת ומרן החבי"ב שעמדו לישב דברי הרי"ף בתשו' שהביאו הרב התרומות בשער עשירי ח"א ה"ג והטח"מ סי' פ"ז סמ"ג שנראה מדבריו שאדם נעשה חשוד ע"פ עצמו ובקשו טעם לדבריו ותמה עליהם שלא ראו דברי הר"ן ז"ל הללו שטעמו מבואר דס"ל דלדבר של ממון ולחובתו הודאת בע"ד כמע"ד אלא שאין כן דעת רבינו האיי ורב שרירא ורבינו וראב"ן והרשב"א ובעה"ת והטו' ור"יו והרמ"ה וה"ה ז"ל ושם ד"ל ע"ב ד"ה ולפי כו' עמד מתמיה ג"כ על הרב ב"ח ז"ל שכתב שדעת הרי"ף כדעת הרמ"ה ז"ל דלא מפסיל הנתבע בהודאת עצמו איך לא זכר להך לישנא דהר"ן המוצג לפנינו יע"ש.
ואין ספק דאשתמיט מיניה דהרב ז"ל מ"ש הרב תיו"ט ז"ל שם בפ' כל הנשבעין משנה ד' דאחר שהביא לשון הר"ן ז"ל כתב וז"ל ונר' דדוקא בדניחא ליה לתובע לישבע הוא שנשבע ונוטל אבל בלא"ה יכול לומר או השבע ותפטר או תודה ותשלם דהא בכי הא זכות הוא לו במה שאומר שהוא חשוד דבשבועה דאוריית' קי"ל דלא מפכינן והשתא מהפך ליה במ"ש שהוא חשוד וזו היא סברת הרמ"ה שכתב הטור בסי' צ"ב וז"ל ואי ניחא ליה לתובע לישבע נשבע ונוטל ע"כ אבל הרמב"ם בפ"ב מה' טוען כתב דאין אדם נעשה חשוד כו' עכ"ל והשתא לפי דברי התיו"ט ז"ל שאף דברי הר"ן ז"ל הן כדברי הרמ"ה ז"ל אין מקום לתמיהת הרב דברי אמת לא על הר"ן מדברי רבינו והגאונים שהביא ה"ה ז"ל כיון שאף לדברי הר"ן ז"ל אינו נעשה חשוד ע"פ עצמו אלא לחובתו של נתבע לעניין שאם רוצה התובע לישבע וליטול הרשות בידו אבל אם אינו רוצה לישבע וליטול לא הפסיד כשאר חשוד על השבועה ע"פ עדים אלא חוזר ומהפך השבועה על הנתבע ואומרים לו או תשבע או תשלם ואף דברי רבינו מתפרשים בדרך זה כמו שנראה מדברי ה"ה ז"ל דאחר שהביא דברי הרמ"ה ז"ל כתב ופשוט הוא ולא כתב שרבינו חולק על זו וכן נראה מדברי הטור בסי' צ"ב דאחר שהביא דברי רבינו סיים וז"ל וכתב הרמ"ה אבל אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל והנ"מ דלא מהימן למימר חשוד אני בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל נאמן דהא לחייוביה נפשיה ממונא קאתי והודאת בע"ד כמע"ד עכ"ל ומדלא כתב ע"ד הרמב"ם והרמ"ה כתב אלא וכתב הרמ"ה נראה מבואר דס"ל דאף דברי רבינו יכולים להיות כדברי הרמ"ה וכ"כ מהרימ"ט בתשו' חח"מ סי' ל"ו והש"ך בסי' צ"ב סק"ו יע"ש ומהתימה על התיו"ט ז"ל שנראה מדבריו דרבינו חולק על דברי הרמ"ה ז"ל ואינו כן כמדובר ואפשר שלזה כיון הש"ך בסק"ו במ"ש ונראה דגם הסברה ראשונה מודה בזה כו' וגם דעת הר"ן דנאמן לעשות עצמו חשוד ודלא כהתיו"ט פ' כל הנשבעין ועדיין צ"ע עכ"ל דכונתו להשיג על התיו"ט ז"ל שסיים על דברי הר"ן אבל הרמב"ם כתב שאינו נעשה חשוד ע"פ עצמו אלא ע"פ עדים כו' דמשמע מדבריו שהרמב"ם חולק ואינו כן.
ומעתה גם מה שתמה עוד הרב דברי אמת על הגד"ת ומרן החבי"ב והב"ח ז"ל לא קשיא דמשום דמשמע להו דלהרי"ף ז"ל בהודאת עצמו נעשה חשוד לגמרי שיהא שכנגדו נשבע ככל חשוד דעלמא ואם לא ישבע יפסיד ונפטר הנתבע בלי שבועה שהרי לא תלה טעמו משום דנאמן לחובתו כמ"ש הר"ן ז"ל כדי שנוכל לפרש דבריו כשיטת הרמ"ה ז"ל מש"ה בקשו טעם לדברי הרי"ף ז"ל והב"ח ז"ל נדחק לומר דאע"פ שלא ביאר הרי"ף טעם הדבר אפשר לפרש דבריו דמטעם דנאמן לחובתו הוא שכתב כן ואה"ן שאם אינו רוצה התובע לישבע דחוזר ומהפך השבועה על הנתבע ואינו נפסל ע"פ עצמו כשיטת הרמ"ה ז"ל.
אמנם בדברי הר"ן שכתב בהדייא דהטעם דנעשה חשוד ע"פ עצמו הוא מפני שאדם נאמן לחייב את עצמו בממון שהרי אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד כו' דזה מבואר שאם אין התובע רוצה לישבע לא הפסיד ואומרים לו לנתבע או תשבע או תשלם שאם לא כן אלא שפטור בלא שבועה כשאר חשוד ע"פ עדים נמצא שהוא נאמן לזכות לעצמו ליפטר בלי שבועה כמו שהכריח התיו"ט ז"ל מש"ה לא העלו הרבנים הנז' דברי הר"ן ז"ל על דל שפתם מפני שאין זה ענין לדברי הרי"ף ז"ל והן הן דברי הרמ"ה שכתב הטור בסי' ק"ב והסכים עמהם ודוק.
וראיתי עוד להרב הנז' שם בדף ל' ע"ד הביא דברי הריטב"א ז"ל בשיטתו לבב"מ שכת' וז"ל ומיהו מי שטען על חבירו מנה של רבית יש לי בידך כו' הלכך אם כופר בכל פטור בלי שבועה ואם מודה מקצת משלם מה שהודה ופטו' מן השאר בלי שבוע' שאע"פ שהוא הודה שהוא פסול אינו נפסל ע"י עצמו שאין אדם מע"ר ולא הוי ע"פ עצמו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע כן דעת מור"י נר"ו ודינו נראה נכון אע"פ שראיתי מן הגדולים חלוקים עליו ואמרו דאפי' ע"פ עצמו חשבינן ליה מחויב שבועה שאי"ל דכיון שהודה שאינו בן שבועה לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי הוא לשלם וזה צ"ע עכ"ל וכתב ע"ז הרב הנז' וז"ל ועוד שמענו שהריטב"א מסתפק במאי דפשיטא ליה להר"ן ז"ל וכיון דהר"ן והריטב"א ז"ל הושוו לחלק בין פיסול דעדות לפיסול דשבועה דלעדו' אין אדם נפסל ע"פ עצמו אך לעניין שבועה כיון שהוא לחובתו הודאת בע"ד כמע"ד מעתה גם דעת הרי"ף הכי הוי אלא שלדעת רב שרירא וראב"ן והרמב"ם ובעה"ת והטור והמרדכי ורבינו האיי והרשב"א ורי"ו וה"ה ז"ל כשם שאין אדם נפסל לעדות ע"פ עצמו כן לשבועה עכ"ל ולפי מ"ש בדעת הר"ן ז"ל אין כאן מחלוקת שאף דעת הר"ן כדעת הגדולים הללו שלא כתב הוא ז"ל שנעשה חשוד ונפסל לשבועה אלא לחובתו ודוקא כשהתובע רוצה לישבע אבל אם אינו רוצה לישבע ודאי לא מיפטר הנתבע בלא שבועה דא"כ הו"ל נאמן לזכותו ולא לחובתו כמדובר.
ואף הריטב"א ז"ל שכתב דאפשר דאפי' ע"פ עצמו חשבינן ליה מחויב שבועה שאי"ל דכיון שהודה שאינו בן שבועה לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי הוא לשלם עכ"ל איכא למימר דקאי בשיטת הראשונים הנז' שאין אדם נפסל לשבועה על פיו מיהו משמע ליה דהיינו דוקא בתובע ונתבע דעלמא דאם הנתבע שם נפשיה רשיעא כנדון הרי"ף והרמ"ה ז"ל כי אמר נתבע שהוא חשוד לא מפני זה נעשה התובע חשוד ומש"ה יכול התובע לישבע וליטול ע"כ של נתבע ואם אינו רוצה לישבע חוזר ואומר לנתבע או תשבע או תשלם ולא מפטר הנתבע בלי שבועה וגם אינו נעשה חשוד ע"פ עצמו לשלם בלי שבועה שיכול לטעון שישבע התובע ויטול שהוא לא אמר שהוא חשוד אלא כדי שישבע התובע ואם אין התובע רוצה לישבע הוא לא ישלם אלא ישבע שאין אדם נפסל לשבועה ע"פ עצמו אבל בנדון הריטב"א שהודה הנתבע שלוה ברבית מן התובע שלפי דברי הנתבע גם התובע נעשה חשוד מאחר שעבר והלוה ברבית א"כ לפי דברי הנתבע שגם התובע חשוד והו"ל ב' חשודים חזרה השבועה למחויב לה שהוא הנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ומה"ט כתב הריטב"א דכל כ"הג לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי לשלם הוא ע"כ כלומר לפי טענתו שהודה שלוה ברבית וגם המלוה הוא חשוד לשבועה כל כ"הג ודאי ראוי הוא לשלם ולא ליפטר בשבועה נשאר חשוד ע"פ עצמו דעלמא כן נראה לע"ד.
ועוד ראיתי להרב דברי אמת שם דף ל' ע"ב שכתב וז"ל וראיתי להרב מוהרימ"ט ז"ל חח"מ סימן ל"ו תמה על מה שתמה הטור סי' פ"ז על דברי הרי"ף שכתב דאדם נפסל בשבועה ע"פ עצמו דהרי הטור ז"ל סי' צ"ב הביא דברי הרמב"ם שכתב אין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עדים כו' וכתב הרמ"ה אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל וכתב עליו מרן ז"ל שם דכיון שהנתבע אומר חשוד אני שכנגדו אם ירצה נשבע ויטול בע"כ של נתבע כו' ואמאי תמה הטור על הרי"ף ז"ל ולא עוד אלא לפי מה שפירש מרן ז"ל בדברי הרמ"ה המובאים בטור דאם אמר חשוד אני שכנגדו נשבע ונוטל ע"כ של נתבע יהיו דברי הרמ"ה סותרים למ"ש ה"ה ז"ל בשמו פ"ב מה' טוען שה"ה ז"ל כתב משם הרמ"ה ז"ל לחלק בין תוב' מהנשבעין ונוטלין שאומר חשוד לנתבע שאומר חשוד אני דתובע שאומר חשוד אני להזיק לעצמו קאתי והודאת בעל דין כמע"ד לא כן בנתבע ולפי דברי הטור כפי מה שפירש מרן דין התובע ודין הנתבע שוין הם דבכולן אמרי' הודאת בע"ד כמע"ד ואי לאו דמסתפינא מגדולת מרן כו' ולפי דרך זה אתי שפיר דברי הרמ"ה מ"ש הטור בשמו עם מ"ש ה"ה בשמו שוין לטובה וג"כ הטור אינו חולק כו' אלא שלא ראיתי לשום אחד מנושאי כלי מרן שפירשו כן ואדרבא כולן תופסין דברי הרמ"ה דבאומרו חשוד אני אם רוצה התובע נשבע ונוטל ע"כ של נתבע ואם לא רצה ב"ד מוסרין לו שבועה דאין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו כו' עכ"ל.
ואחר שאלת מחילה הראויה לפי כבודו לא ידעתי מה כל החרדה הזאת אשר החריד לישב דברי הטור ודברי הרמ"ה דלא תיקשי אהדדי ואף גם זה לא עלתה לו מפני שלא ראה לנושאי כלי מרן ז"ל שפירשו כדבריו ולע"ד לא חזינא תיובתא לא בדברי הטור ולא בדברי הרמ"ה ז"ל לפי שיטת מרן ז"ל ואני תמיה טובא דלפי דבריו מה לו להקשות דברי הרמ"ה שהביא הטור בסי' צ"ב עם דברי הרמ"ה שהביא ה"ה ז"ל בפ"ב מה' טוען והלא הטור ז"ל שם כשהביא דברי הרמ"ה שכתב דאי ניחא ליה לתובע לישבע ישבע ויטול ע"כ של נתבע סיים וכתב והנ"מ דלא מהימן למימר חשוד אני בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל נאמן דהא לחיוביה נפשיה ממונא אתי והודאת בע"ד כמע"ד עכ"ל וסיום לשונו הן הן דברי ה"ה ז"ל שכתב בשם הרמ"ה לחלק בין תובע לנתבע והיה