שורש דין הזאת כ"ג ביוה"כ בשבעה
ימים אלו מזין עליו מאפר פרה בג' ובז' כו'. בפ"ק דיומא איפליגו ר"מ ור"י ור"ח סגן הכהנים דר"מ ס"ל דבין כהן השורף את הפרה ובין כה"ג ביו"הכ היו מזין עליו כל ז' ור"י ס"ל דלא היו מזין על שניהם אלא ג' וז' בלבד ור"ח סגן הכהנים ס"ל כר"י בחדא דהיינו בכ"ג ביו"הכ וכר"מ בכהן השורף את הפרה ומעיקרא הוה בעי הש"ס למימר דר"מ ור"י פליגי בטומאה אי הותרה בציבור או דחויה היא בצבור דר"מ ס"ל דחויה היא ומשו"ה בעי הזאה מעליא כל ז' והזאה בזמנה ור"י ס"ל הותרה היא בצבור ולא מחמרינן בה אלא למעלה בעלמא דילפינן ממלואים דהיו מזין עליהן ג' וז' ור"ח סגן הכהנים ס"ל כר"י וגבי פרה משום מעלה יתירה היו מזין עליהן כל ז' ודחי הש"ס דא"א דבהא פליגי דא"כ לר"י כיון דס"ל דטומאה הותר' בציבור ל"ל הזאה כלל ולפ"ז משמ' דלהנהו תנאי דס"ל בעלמא דטומא' הותרה היא בצבור ס"ל דלא היו מזין על כ"ג ביו"הכ בהנך ז' כלל ורבי' אזיל לטעמיה שפסק בפ"ד מה' ביאת המקדש כמ"ד דטומאה דחויה היא בצבור ולהכי פסק כאן דבעינן הזאה לכ"ג ביום הכפורים והדר הוה בעי הש"ס למימר דר"מ ור"י פליגי בטבילה בזמנה אי מצוה היא או לא דלר"מ הוי מצוה ומקיש הזאה לטבילה ולר"י לא הוי מצוה ור"ח סגן הכהני' ס"ל כר"י דלאו מצוה אלא בכהן השורף את הפרה משו' מעלה יתירה בעלמא ס"ל דהיו מזין עליו כל ז' ודחי הש"ס דאי אפשר לומר דבהא פליגי דהא איפכא שמעינן ליה לר"י בעלמא דס"ל דהזאה בזמנה מצוה ומסיק דפליגי אי מקשינן הזאה לטבילה דלכ"ע טבילה בזמנה מצוה אלא דר"מ ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה והזאה נמי בעינן בזמנה ור"י ס"ל דהזאה לא בעינן בזמנה ור"ח סגן הכהנים הכי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה ומשו"ה גבי כה"ג ביו"הכ ס"ל דלא בעי הזאה אלא ג' וז' כר"י וגבי כהן השורף את הפרה משום מעלה יתירה הצריכו לו הזאה כל ז' ומבואר יוצא דלהנהו תנאי דס"ל בעלמא דטבילה בזמנה לאו מצוה היא לא בעינן הזאה גבי כ"ג ביו"הכ אלא ג' וז' כר"י דכיון דטבילה בזמנה לאו מצוה היא כל שכן הזאה.
והנה רבינו הכא גבי כ"ג ביו"הכ פסק דלא בעי הזאה אלא ג' וז' וגבי כהן השורף את הפרה בפ"ב מה' פרה אדומה פסק דבעי הזאה כל שבע' והיינו כסברת ר"ח סגן הכהנים והכא בפרקין כתב מרן כ"מ ז"ל דטעם שפסק רבינו גבי יו"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' היינו משום דכיון דר"י ור"ח סגן הכהנים סברי בשל יו"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' בלבד הלכה כוותיהו ובלא"ה הא קי"ל דהלכה כר"י לגבי ר"מ עכ"ל ובפ"ב מהל' פרה אדומה כתב דמה שפסק דלא כר"י משום דיחידאה הוא ועוד דבפ"ק דיומא סבר רבא דלא כוותיה יע"ש ובמ"ש הכא דבלא"ה הא קי"ל ה' כר"י לגבי ר"מ הק' בס' עבודת ישראל דאם מטעם זה הוא דפסק רבינו גבי כ"ג ביו"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' דהלכה כר"י לגבי ר"מ א"כ מה"ט נמי הי"ל לפסוק גבי כהן השורף את הפרה דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' והוא ז"ל פסק דמזין עליו כל ז' אלא דהאי טעמא ליתא עיין במה שהאריך בזה שם ולא ק' מידי דכונת מרן לומר דהכא מלבד דר"ח ור"י ס"ל דלא כר"י עוד בה דאפי' היו שניהם לבד חולקין בדבר הזה קי"ל הלכה כר"י לגבי ר"מ בעלמא אבל השתא דאיפלי' ר"מ ור"י ור"ח סגן הכהנים גבי כהן השורף את הפרה ור"מ ור"ח סגן הכהנים ס"ל דלא כר"י ודאי דהוו להו תרי לגבי חד וקי"ל כוותייהו דהלכה כרבים לגבי יחיד ואף לגבי ר"י דנימוקו עמו כשיטת הרי"ף ורבינו דס"ל הכי כמ"ש הרב גופי הלכות בכלל ק"ס ודלא כשיטת רש"י שכתב הרב שם דס"ל בפ' מי שהוציאו לו דהלכה כר"י אפילו נגד רבים ועיין במ"ש שם בכלל קנ"ט בשם התוס' דסוף תעניות דס"ל כשיטת רש"י ועיין להרא"ש בכתובות פ' אלמנה ניזו' דס"ד שכתב בשם הרמב"ן דלא קי"ל כרבי יוסי נגד רבים וכן נר' מדברי מרן כ"מ בפי"ו מה' מ"א דכ"ה ועיין שם בהלח"מ ז"ל ועיין עוד בדברי מרן כ"מ פ"ד מה' נזיר די"ד יע"ש.
ובאידך טעמא דכתב מרן כ"מ בפ"ב מהל' פרה אדומה דפסק רבינו דלא כר"י משום דרבא סבר דלא כוותיה יע"ש וכונתו מבוארת דהיינו מדקאמר רבא התם בד"ח ע"ב אמר רבא הילכך כ"ג ביו"הכ דלאו בדידן תלייא מילת' כל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשי' ליה אבל כהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילת' מפרישי' ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתב רש"י כל אימת דמתרמי מפרשינן אע"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטילה ב' ימים אבל כהן השור' את הפרה דבדידן תלייא מילתא שאין זמנה קבועה מפרשי' ליה בד' כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת ולא מפחת הזיותיה אלא יום א' עכ"ל ואם איתא דס"ל כר"י דליכא הזאה אלא ג' וז' לבד מאי קאמר כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת והלא בד' לא היו צריכין הזאה לר"י לעולם ואין להק' דאם מה"ט פסק רבינו דלא כר"י א"כ גבי כ"ג ביו"ה שהיו מזין עליו כל ז' דרבא נמי קאי דלא כותי' אלא כר"מ מדקאמר דיו"הכ דלאו בדידן תליא מילתא כל אימת דמתרמי מפרשינן ליה כו' משמע דאי לאו הכי הוה מפרשינן ליה בד' בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכמו שכתב רש"י ז"ל ואי סבירא ליה דלא היו מזין עליו אלא שלישי ושביעי הרי לא היו מזין עליו ברביעי לעולם וי"ל דגבי כ"ג ביו"הכ איכא למימר דסבר רבא כר"י דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' והכי קאמר השתא דלאו בדידן תלייא מילתא מפרשינן לטבל היכא דמתרמי כלומר ואפי' חל תלתא בתשרי בחמשי בשבת דהשתא ג' שלו חל בשבת מפרשינן ליה בה' בשבת ולא מזינן ליה בג' וכן אם חל ג' בתשרי ביום ראשון בשבת דהשתא אתי ז' שלו בשבת ולא מזי' בשבת בז' שלו מפרשינן ליה אבל אי בדידן הוה תלייא מילתא לא הוה מפרשינן ליה לא בה' בשבת כדי להזות עליו בג' ולא בא' בשב' כדי להזו' עליו בז' מיהו הא ק"ל טובא לכאור' בדברי מרן כ"מ דמבוא' מדבריו דרבא ס"ל כר"מ ור"ח דבעי הזא' כל ז' ומשו"ה פסק רבי' דלא כר"י והא ליתא דהא מבואר בשמעתין דמאן דס"ל דטומא' הותרה היא בצבור לא בעי הזאה כלל וכדפריך בהדייא ותסברא אי ס"ל לר"י טומאה הותר' היא בצבור הזאה כלל למה לי ורבא איהו בדידיה ס"ל כמ"ד דטומאה הותרה היא בצבור וכמ"ש התו' בד"ו ע"ב ד"ה אמר רב תחליפ' וא"כ לדידיה ודאי לא בעי הזאה כלל והא דקאמר כ"ג ביו"הכ דלאו בדידן תלייא מילתא כו' וכהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילתא מפרשינן ליה בד' בשבת עכ"ל דלהנהו תנאי דס"ל דטומאה דחויה היא בצבור קאמר אבל לדידיה ליכא הזאה כלל וכיון שכן אין מקום למ"ש מרן דמשום דרבא קאי דלא כוותיה דר"י פסק רבינו דלא כוותיה דהא רבא לא ס"ל כשום חד מהנהו תנאי כמדובר וי"ל דההיא דאמרינן בשמעתין דאי ס"ל לר"י טומאה הותרה היא בציבור הזאה כלל למה לי ומעיקרא נמי דהוה ס"ד למימר דבהא פליגי ר"מ ור"י אי טומאה הותרה היא בצבור או לא היינו דוקא לענין כ"ג ביו"הכ דלמ"ד טומאה הותרה היא בצבור לא בעי הזאה אבל לענין כהן השורף את הפרה אפילו מאן דאית ליה הותרה היא בצבור מצי סבר דבעי הזאה כל ז' או ג' וז' משום מעלה בעלמא וכמ"ש התוס' בשמעתין ד"ה ור"י וד"ה אי סבר ר"י יע"ש והשתא רבא נמי דס"ל דטומאה הותרה בצבור ולא בעי הזאה כלל היינו דוקא לענין כ"ג ביו"הכ אבל לענין כהן השורף את הפרה מצי סבר כר"מ ור"ח דהיו מזין עליו כל ז'.
אך ק' דכיון דההיא דקאמ' רבא גבי כ"ג ביו"הכ דלאו בדידן תלייא מילתא מפרשינן כל היכא דמתרמי עכ"ל דלהנהו תנאי דס"ל דבעי הזאה קאמר דלדידיה דס"ל דטומאה הותרה היא בצבור לית ליה הזאה קאמר א"כ כי קאמר נמי גבי כהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילת' מפרשינן ליה ברביעי בשבת נימא דלהנהו תנאי דס"ל דבעי הזאה כל ז' קאמ' ולדידיה לא בעי הזאה בד' כלל דס"ל כר"י דלא היו מזין עליו אלא ג"וז ואכתי מה זה הכריח מרן דרב' ס"ל דלא כר"י וי"ל דס"ל למרן דבשלמ' אי ס"ל לרבא בכהן השורף את הפר' כמ"ד דהיו מזין עליו כל ז' ומש"ה אמר מפרשינן ליה כו' ניחא דנקט נמי כ"ג ביוה"כ במילתיה להנהו תנאי דס"ל דבעי הזאה אע"ג דלדידיה לא בעי הזאה כלל דאגב דנקט כהן השורף את הפרה דשמעינן ליה לדידיה נקט נמי כהן גדול די"הך אבל אי גבי כהן השורף את הפרה לא אצטריך לדידיה לאשמועינן מידי דאיהו ס"ל כר"י דחיקא מילתא טובא דאצטריך לאשמועי' דלא נפקא מינה לדידיה כלום וברור.
ומ"מ אנכי לא ידעתי למה לא כתב מרן דטעמו של רבינו שפסק גבי כ"ג ביו"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג"וז בלבד וגבי כהן השורף את הפרה דהיו מזין עליו כל ז' וכר"ח סגן הכהנים משום דר"ח סגן הכהנים הוה בקי במילי דמקדש וכמ"ש מרן גופיה בפ"ז מהלכות כלי המקדש די"ג ושוב ראיתי בהרב גינת ורדים ח"א כלל ב' סי' ט"ו שכתב כן יע"ש וכמו כן קשה למה לא כתב מרן ז"ל דמשו"ה פסק רבינו גבי כ"ג ביו"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' בלבד משום דמבואר בשמעתין דמאן דאית ליה דבעי הזאה כל ז' ס"ל דטבילה בזמנה מצוה ומקיש הזאה לטבילה ורבינו בפ"ו מה' יסודי התורה פסק כמ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה ומטעמא שכתב הרב לח"מ שם יע"ש וכיון שכן פסק כמ"ד דלא בעי הזאה כל שבעה כיון דלדידיה ליכא היקש הזאה לטבילה וצ"ע. והן עתה חדשי' מקרוב באו ס' שיח יצחק וראיתי שם שעמד על דברי מרן יע"ש.
ובעיקר דברי רבינו הקשה הפ"ח וז"ל וא"ת איך כתב רבינו שמזין עליו ולא ביאר דלהדי פנייא מדו עליה כדאמרינן בפ"ק די"ט ותי' וז"ל וי"ל דההיא אתיא כר"ע וכדאמרינן אמתני' דכל ז' הימים הוא זורק את הדם כו' ואמרינן עלה בגמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר"ע דאי כר"ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו היכי עביד עבודה אביי אמר אפילו תימא ר"ע דעביד עבודה כוליה יומא ולפנייא מדו עליה וטביל ועביד הערב שמש אבל לדידן דקי"ל כרבנן דאמרי אם על הטמא טהור על הטהור לכ"ש יזה עליו בכל שעה שירצו מן היום ולכך סתם דבריו רבינו וזה פשוט עכ"ל ולע"ד נר' ליישב באופן אחר דאפי' לר"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו אכתי מצי אתייא מתני' כוותיה למ"ד דלא היו מזין על כ"ג ביו"הכ בז' ימים אלו אלא בג' וז' ואיכא למימר דכי קתני מתני' כל ז' הימים הוא זורק את הדם כו' לבד מג"וז קאמר כדאמרינן בשמעתין ד"ח עלה דקתני בברייתא מזין עליו כל ז' דלבר מג' וז' קאמר דלא היו בהם הזאה ה"נ לבר מג"וז קאמר ותלמו' לא הוצרך לאוקמי מתני' ללישנא קמא דלא כר"ע אלא אי ס"ל כמ"ד דכ"ג ביוה"כ היו מזין עליו כל ז' דהשתא לר"ע לא משכח' עבודה כלל והשתא רבינו דפסק כמ"ד דלא היו מזין עליו אלא ג"וז הביא מתני' כפשטא דאפי' לר"ע נמי ניחא.
ועפ"י האמור הנה נכון דלא הוצרך רבינו להשמיענו דהזאה זו שהיו מזין עליו לדידן דקיימא לן כרבנן דר"ע שהיו יכולים להזות מצפרא ודוק ומ"ש הרב פ"ח ז"ל דאנן קי"ל כרבנן דאמרי אם על הטמא טהור על הטהור לכ"ש עיין לרבי' בפט"ו מה' פרה שלא ביאר דבר זה וסתם דבריו דהנוגע והנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכל כי האי הי"ל לרבינו לבאר דטהור שהזו עליו אע"פ שהוא נוגע במים שאי אפשר בהזא' זו שלא יגע בבשרו ושלא יהיה נושא אותם אפ"ה כיון שבאתה עליו דרך הזאה אין זה נקרא נוגע ונושא וטהור וכעת לא ידעתי טעמו ועיין בת"י בריש מכלתין ד"ה מטמאין שכתבו וז"ל וא"ת למה לא היו נוגעים בו כל ו' ימים והא בלא"ה היו מטמאין אותו מפני הזאה שהיו מזין עליו דהא דמזה עליו ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה מן התורה אבל הכא שטהור הוא מן התורה הזאה מטמאתו ויש לומר שעד הערב לא היה מקבל הזאה לפי שכל היום הוא עובד כדלקמן בפרקין עכ"ל. ואין ספק שעיקר קושייתם היא לר"ע שאמר שאם הזו על הטהור טמא אבל לרבנן דר"ע לק"מ דלדידהו אף אם הזו על הטהור טהור מק"ו ומשום דדחיקא להו לאוקומי ברייתא דלא כר"ע ק"ל הכי ומ"ש דההיא דמזה ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה כו' כונתם דלא תימא כיון שהזאה זו מטהרתו מטומ' מת אעפ"י שעדיין צריך טבילה והערב שמש היינו מפני שהיה טמא ודאי מקודם אבל הכא שאינו טמא קודם הזאה ההזאה אינו מטמא אותו לזה אמרו דלא היא דההזא' תביא עליו טומאה ועיין במ"ש התוספות בדי"ד ע"א ד"ה למזה דתירוצם הראשון כדברי התוספות הישנים הללו אזלי בתירוץ זה ועיין בס' שיח יצחק מ"ש ע"ד התוספו' ישנים הללו ולא עמד על כונת דבריהם ז"ל.
ודע דאע"ג דלרבנן דר"ע אם הזו על הטהור טהור מיהו המזה עצמו טמא משום נושא מי חטאת דלמזה ליכא ק"ו וההיא דאמרינן בשמעתין דמזה ומזין עליו טהור היינו דוקא במזה לצורך אבל מזה שלא לצורך נראה ברור שהוא טמא וכן כתב בס' שיח יצחק בשם המאירי ז"ל ועיין להר"ש בפי"ב דפרה משנה ה' יע"ש וכי תימא א"כ שהמזה טמא יחזור ויטמא את המים ואם כן אף דמזין עליו טמא מחמת המים והיכי משכחת לה שיהיה המזין עליו טהור ועיין במ"ש רבינו פי"ג מה' פרה ד"ה יע"ש וי"ל דכיון שנטמאו המים מחמת המזה הרי נפסלו מתורת מי חטאת ואינן חוזרין ומטמאין את המזה עליו עד שיגע בהם בידיו אבל אם נפלו על גופו אכתי הוא טהור לחטאת כמו ששנינו בסוף פ"ט מהל' פרה מ"ח ועוד יש לו' שאף על פי שהמזה טמא אינו חוזר ומטמא את המים במשא אלא מדרבנן משום מעלה דפרה אבל מדאורייתא אינו מטמא המים במשא כמ"ש רבינו בפ"א מה' טומאת מת ד"ט ובפי' המשנה פ"א דכלים מ"ב שאין מתטמא במשא אלא האדם בלבד. ושוב ראיתי לר"ש פ"י ממס' פרה מ"ו שכתב וז"ל שאין מי חטאת מטמ' בטומאה הבא לאדם מחמת עצמן יע"ש וכ"כ בפי"ב מ"ג וא"כ אע"פ שהמזה טמא מחמת שהוא נושא מי חטאת מ"מ אינו חוזר ומטמא את המים ומש"ה המזין עליו טהור.
מיהו רבינו ז"ל נראה דחולק על כלל זה שכת' הר"ש שהוא ז"ל כתב שם בפי' המשנה דהיינו טעמא דקתני התם מתני' דשניהם טהורים מפני שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו במגע ובמשא כלומר דמש"ה אינו טמא וחוזר ומטמא מפני שהוא נושא אותם המים לצורך הזאה וכיון שנושא אותם לצורך הזאה אין המזה טמא ועיין למרן כ"מ פי"ד מה' פרה הל' ו' הרי שהוצרך לפרש מתני' דמיירי בנושא מי חטאת לצורך הזאה ומש"ה הוא טהור והמים טהורים משמע בהדיא שאם נשא אותם שלא לצורך הזאה היה חוזר ומטמא את המים שלא כדברי הר"ש וכן כתבו התוספות בפסחים פרק אלו דברים דס"ט ע"א ד"ה שמא יעבירנו שכתבו וז"ל וא"ת ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים וי"ל דמעביר בכלי אבנים כו' עכ"ל אלא שבעיקר דבריהם איכא למידק דמאי ק"ל אמאי חיישינן להכי דשפיר חיישינן להכי דהא דקי"ל דהנושא מי חטאת טמא היינו דוקא בנושא אותם שלא לצורך הזאה אבל בנושא אותם לצורך הזאה אינו טמא כמ"ש רבינו בפט"ו מהל' פרה ובפירוש המשנה פ"א דכלים מ"ב.
ודבריו לקוחים מהתוספתא שהביא אותה הרב ז"ל שם דקתני טהור שהזה על הטמא טהו' המזה וטהור הטמא וזה וזה אומר טיהרתי וטיהרתיו יע"ש ושוב ראיתי בספר עבודת ישראל דל"ו ע"ב שעמד בזה על דברי התוספות ז"ל יע"ש ואפשר דמשמע להו ז"ל דלא מיקרי צורך הזאה אלא ליקח האזוב בידו ולטובלו במי חטאת כדי להזות על הטמא אבל ליקח את המים ולהוליכן למקום הטמא זה לא מיקרי צורך הזאה דאפשר שיבא הטמא אל מקום המים ושם יזו עליו וכל שנושא הוא את המים לילך ולהזות לדידהו הו"ל נושא מי חטאת שלא לצורך והרי הוא טמא וחוזר ומטמא את המים ויש להביא קצת ראיה לזה מאותה ששנינו ברפי"ב ממס' פרה האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה ומשמ' דמש"ה מספקו בחוט או בכוש כדי שלא יגע במים וכ"כ הרב המאירי בחידושיו ליומא די"ד ע"א וכתב דאף ע"פ דבנוגע מי חטאת לצורך הזאה טהור מ"מ כיון דאפשר בכי ה"ג לא שרי ליגע יע"ש וא"כ ה"ה נמי לישא את המים ולהוליכן למקום אחר כיון דאפשר בלא"ה אסור כנלע"ד ליישב דבריהם ז"ל ובמה שתירצו התוס' דמעביר בכלי אבנים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה יש לתמוה טובא דאכתי נהי דאין מקבלים טומאה מן הכלי אבל אכתי מקבלין טומאה מן האדם הנושאן שמטמאן במשא וכמו ששנינו במסכת פרה פרק י"א מ"ו כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ומזה מי חטאת במגע ובמשא וכתב הר"ש שם וז"ל מטמא את מי חטאת המוקדשין במגע ובמשא אפי' לרבנן כו' יע"ש וכיון דמטמאין במשא אפי' המים בכלים שאינן מקבלים טומאה טמאים כמבואר בדברי רבינו בפי' המשנה פ"א דמס' כלים ע"כ ואפשר דמשמע להו להתוס' דבטומא' הבאה לאדם מחמת המים עצמן אינן חוזרין ומטמאים אותם במשא אלא במגע דכיון דטומאת משא קילא דאינה נוהגת אלא באדם דוקא וכמ"ש רבינו בפ"א דכלים מ"ב ובמי חטאת דוקא משום מעלה דפרה גזרו בה שיטמא את המים כל כי האי שהטומאה היא מחמת המים עצמן לא גזרו כן נר' לע"ד בדוחק ומ"מ לא ידעתי למה לא תירצו דחיישינן שמא יוליך את המים בכלי חרש שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו ואפי' במי חטאת וכמ"ש רבינו בפי"ד מה' פרה ד"א דכלי חרש שהיו בו אפר חטאת ונגע בו שרץ מצידו טהור שאין כלי חרש מטמא מגבו אפילו לגבי חטאת עכ"ל וכך שנוייה בתוספתא דאהלות כמ"ש מרן כ"מ ז"ל וצ"ע.
ומ"ש רבינו ואם חל יום שבת בג' או בז' שלו דוחין את ההזיי' כו' הכי אמרי' בגמ' ד"ח ע"ב הזאה כל ז' מי איכא והא הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת ובפסחים פ' אלו דברים דס"ט ע"א גבי הזאה דטמא שחל ז' שלו בע"פ בשבת דלא דחייא שבת ומפרשינן טעמא גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א ברשות הרבים ועיין במ"ש התוס' שם וכבר עמדנו על דבריהם לעיל מזה יע"ש ונר' דאפי' לר"א דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת דמהאי טעמא שרי להביא אזמל דרך ר"ה למילה ומה"ט פריך הש"ס בפסחים דס"ט דלדידיה מ"ט הזאה לטמא מת בפסח אמאי לא דחייא שבת להביאו דרך ר"ה אפ"ה הכא גבי כהן גדול לא דחייא שבת דהזאה זו אינו אלא מדרבנן כמ"ש התוס' בפירקין ד"ד ע"א ד"ה נכנסו כו' ואין כאן מכשירי מצוה דאורייתא כדי לדחות שבת.
ודע שהר"ן בהל' ר"פ י"ט דר"ה עלה דאמר רבא התם דטעמא דשופר לא דחייא שבת הוא משום גזיר' שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה וה"ט דלולב וה"ט דמגילה הוקשה לו ז"ל מ"ש הני דגזרינן ומ"ש גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל ד"א בר"ה ותירץ דשאני הני לפי שהכל טרודין בהן ולא מדכר חד אחבריה משא"כ גבי מילה ושוב הוק' לו מהזאת ט"מ שחל ז' שלו בע"פ בשבת דגזרינן שמא יעבור ד"א בר"ה ותירץ דהתם נמי כל ישראל טרודים בפסחיהם יע"ש ושמעתי למורי הרב המובהק כמוהר"י נוניש נר"ו שהוק' לו לדבריו ז"ל מהא דהכא גבי כ"ג ביו"הך דאמרינן דהזאתו אינו דוחה שבת אע"ג דליכא חד מהנהו טעמי שכתב הר"ן ז"ל ולדידי לא ק"מ דכיון דהזאה זו של כ"ג לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן כמ"ש התוס' איכא למימר דמשום טלטול בעלמא או משום דמחזי כמתקן אסרו אותו חכמים דהם אמרו והם אמרו וע"כ לא הוצרך הר"ן ז"ל לטעמא דטרודין בפסחיהם אלא גבי הזאה ט"מ שחל ז' שלו בע"פ דמשו' גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה הוא דעקרו רבנן מצות פסח ממנו אבל הכא בטעמא כל דהו דרבנן בטלו הזאה זו וכעין זה כתבו הרשב"א והר"ן ז"ל בפ' לולב וערבה גבי מגילה דאף בלא טעמא דשמא יעבירנו ד"א בר"ה עקרו אותה חכמים איסור טלטול דרבנן בעלמא והא דקאמר רבא והיינו טעמא דמגילה אגב שופר ולולב נקט לה יע"ש ועיין בס' לשון למודים חא"ח סי' רי"ב וסי' רי"ג.
Loading...
1:4
1
Loading...