Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah 4:9

שורש מצות הדלקת נר חנוכה הדליקה מבפנים והוציאה דלוק כו' לא עשה ולא כלום כו'. מצאתי כתוב להרב המופלא כמוה"ר משה בן אדרת וז"ל הק' מוהרח"א נר"ו בס' עה"ח בלשונות וז"ל דמ"ש ממנורה שכתב רבינו בפ"ט מה' ביאת המקדש שאם הוציא כהן את המנורה לחוץ מותר לזר להדליקה ולי נראה לומר עם מה שיש לדקדק דמה צורך יש לרבינו לומר שהוציא לחוץ לימא שמותר לזר ליכנס לפנים דאע"ג שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש היינו ביאה ריקנית אבל כשאינה ריקנית כגון הכא שהוא צורך עבודה להדליק הנרות אימא דשרי כההיא דתנן בפ"ק דכלים עזרת הכהנים כו' שאין ישראל נכנס שם אלא בשעת צרכיהם לשחיטה ולסמיכה ולתנופה אלמא שלצורך עבודה מישרא שרי ה"נ לצורך הדלקה הוא וכשם שרבנן אסרו שלא ליכנס לעזרת כהנים שלא בשעת שחיטה והתירו בשעת שחיטה ה"נ נימא דרחמנא אסר ליכנס בהיכל שלא לצורך אבל לצורך אימא דשרי או נימא שהתורה שהתירה להדליק לזר ה"ד על ידי עץ ארוך שהוא עומד או מיירי שנכנס לצורך לתקן בדק הבית ואגב מדליק או דמיירי שנכנס בשוגג ולעולם שאסור להוציא את המנורה ואם הדליקה בחוץ אימ' דפסולה משום דבמקומה בעינן דומייא דהדלקת נר חנוכה.
ותירץ החכם השלם זה סיני ירוחם וילנה דהב"ח כתב דטעמא דכתב הטו' טעמא שלא יאמרו לצורכו הדליקה דמ"ה הדליקה מבפנים והוציאה לבחוץ פסולה והאריך שם הרב לומר שלפום המסקנא לאו משום דבעינן הדלקה במקומה אלא טעמא מפני דיאמרו כו' וגם רבינו נמי יש לפרש דס"ל כן שלשון רבינו שקול הוא ומעתה אתי שפיר דגבי מנורה דלא שייך לומר לצורכו הדליקה מ"ה הדליקה בחוץ והכניסה לפנים כשר אפ"ל לע"ד דהתם כיון שאמרו הדלקה לאו עבודה היא וק"ל לרבינו שהרי כתיב בהעלותך גבי כהנים דמשמע דוקא כהנים מ"ה צ"ל דהכי קאמר קרא בהעלותך אל מול פני המנורה דפי' שישים הנרות בהיכל נגד ק"ק דק"ק מקרי פני המנורה יען שפי נר מערבי היה נוטה לצד ק"ק או י"ל דה"ק אל מול פני פי' שיניח הכהן הבזיכים שהם ז' הנרות בהם לצד נר מערבי הנקרא פני המנורה וזהו פי' אל פני המנורה יאירו ז' הנרות שיניחם כך כדי שאחר כך יאיר אל מול וגו' באופן שכל הקפידה היינו על ההנח' שאפי' הנחה כזו יהיה על ידי כהן ובא לאשמועינן קרא שצריך הנרות במקומם הנחה מכהן ולא יניחוהו ישראל ולזה א"ש שפסק רבינו ז"ל דהדלקה בחוץ כשר שהרי הפסוק לא אמר אלא שהנחה יהיה על ידו אבל בהדלקה לא קפיד קרא מדלא קאמר דבר אל אהרן ויעלה את הנרות אבל גבי חנוכה דהדלקה היא מצוה אם הדליקה שלא במקומה פסול.
אחרי כותבי זה ראיתי שרבינו בפרק ג' מה' תמידין הל' יו"ד שכתב וז"ל הטבת היינו הדלקתם כמ"ש בהל' י"ב מ"ע שנאמר יערוך אותו אהרן ואם כן מעתה ק' כיון שנאמר אהרן בהדלקה למה כשר בזר ולמה אם הדליק בחוץ כשר. ואפשר לומר מאחר שנאמר לכל דבר המזבח משמע דוקא מזבח בעי כהן וקבלו חכמים דהמזבח אתא למעוטי מנורה לבד ואהרן דנקט היינו לתח"ה והוא עצמו פי' חקת עולם כמ"ש רז"ל בילקוט ע"ש ולזה אמר יערוך אותו אהרן אבל לעולם כשרה בזר. או י"ל דנקט אהרן כשהיא בפנים אבל בחוץ גם זר כשר אבל בפנים אסור לזר ליכנס והנחת הנרות במקומו זה צריך כהן ואפשר שלזה אמר יערוך אותו לומר שההנחה יהיה ע"י הכהן באופן שבין מפרשת בהעלותך בין מפרשת יערוך מדייוק הפסוקים ההנחה היא המצוה ולא הדלקה הוייא המצוה ומשום זה אם הדליקה בחוץ הזר ואח"כ הכניסה הכהן והניחה במקומה ש"ד משא"כ בנר חנוכה שהנס היה ההדלקה ובהיותי נבוך בענין זה ראיתי להרא"ם בפי' על הסמ"ג בה' חנוכה דרע"ו דטעמא שטהרו לפך מכ"ג מהשמן ולא חששו שמא הסיטו הגוי משו' שהיה פה שלו צר והרי אמרו דבפכים קטנים טהורים משום שא"א להוסיט אצבעו לפנים. וק"ל שהרי רבינו לא פסק זו דפכי' קטנים טהורים ואדרבא כתב היפך מזה בפ"ח מה' משכב ומושב הל' ג' דטבעת שהיתה בלועה בתוך לבינה והסיט שהיא טמאה ולא אמר שהיא טהורה משום שאי אפשר שיגע בה וגם מ"ש שם התוספות לא אתי שפיר ונמצא דקשיין אהדדי האי להאי ואיך ניישב דינים אלו עם אלו האי דטבעת עם האי דפכים קטנים וצ"ע ועוד כתב הרא"ם ז"ל שבתחילה קודם ב"ש גזרו שמגע גוי יהיה טמא לתלות ואח"כ גזרו שישרף משום מגע גוי ותמיהא לי שהרי כתב רבינו בפ"ב מהלכות מו"מ בסופו שגוי המסיט אין שורפין קדשים ותרומה והיא גמרא ערוכה במסכת נידה כמ"ש שם מרן הכ"מ ז"ל ואיך כתב הרא"ם ז"ל שגזרו לשרוף וצ"ע.
עוד כתב הרא"ם ז"ל דט' שטימאו כל השמנים היינו משום ששנינו כלים שהכניס אוירן לבית ע"ז טמאי' ואע"פ שאמ' שהע"א אינה מטמאה באוהל תקרובת ע"ז מטמאה באוהל. ויש להקשות שאם כן רבינו ז"ל בפ"ו מהלכות שאר אבות הטומאה הל' ז' דפסק דאין תקרובת ע"ז מטמאה באוהל למה פסק שם מי שהכניס לבית ע"ז מטמאה באוהל בהל' ו' וכלפי לייא. ועוד יש לדקדק דמאחר שכתבו שהלכה קי"ל שאין תקרובת ע"ז מטמא באהל למה טמאו כל השמנים ומטעם זה נ"ל שאין הדבר כמ"ש הרא"ם ז"ל אלא טעמא הוא משום שבית שמיוחד לעבוד ע"ז גזרו חכמים טומאה עליו משום מ"ש במסכת ע"ז הרחק מעליה דרכך זו ע"ז שצריך להרחיק ארבע אמות ממנה ומ"ש רבינו שאין מטמא באהל תקרובת ע"ז היינו שאם הכניסו מהתקרובת לבית דעלמא שאינו מטמא הבית באהל דמעתה אתי שפיר שטימאו כל השמנים משום שניתנו לדין בית ע"ז אעפ"י דקי"ל דאין תקרובת ע"ז מטמאה באהל וא"ש שרבינו ז"ל פסק תרווייהו שבית ע"ז מטמאה ופסק שאין תקרובת ע"ז מטמאה. ועוד שמעתי מקשים משם החכם השלם רב ועצום יצחק הכהן על מ"ש שם הרא"ם ז"ל דטעם שטמאו כל השמנים משום ספק שמא נגעו בגדי הגוים בשמנים וטימאו אותם והרי אמרינן במסכת נזיר שאם שלשה היו בבית אחד הוי ר"ה וספיקו טהור ולדידי לא קשייא מידי דמ"ש הרא"ם ז"ל דהוי ספיקא לאו דוקא שהרי זה קרוב לודאי שהרי מסתמ' שנכנסו הרבה בני אדם וחפשו בבית למצוא שלל והיו מחפשים בכלי' ובפרט לפי מ"ש הב"ח בהלכות חנוכה שכל עיקר כוונתם היה לטמא כל השמנים משום שאמרו כל זמן שעושים מצות הדלקה ישראל נצולים כדאיתא התם ומ"ש הרב בני חיי ז"ל דהיה ודאי טומאה בשמנים משום דהשמנים כיון שראו אותם פתוחות ודאי דיש טומאה לא נהירא משום דאם כן מאי מקשו התוספות והרא"ם ז"ל גבי הפך החתומה שיהיה טמאה משום שמא הסיטו ומאי קושיא אימא משום דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור משום הכי טהור הפך אבל לשאר כל השמנים פסלו משום שמא ודאי טומאה אלא עכ"ל שלא היה פה ודאי טומאה אלא קרוב לודאי כמ"ש ומשום הכי גבי הפך ועל מה שכתב הב"ח ע"כ היו טהורים כהנים דאל"כ הרי כשנתנו השמן בנרות טמאו אותו שבפך לא ידענא מאי קאמר דמאי הכרח הוא אימא שעשו ע"י פשוטי כלי עץ כמ"ש הרא"ם ז"ל.
גם מ"ש הר"ב ע"ח דלרבנן דס"ל דעשו מנורה של מתכת מה יענו בזה לא קשייא מידי משום דרבנן יאמרו שהיו כהנים טהורים והם עשו מנורה טהורה אלא שהרא"ם ז"ל ניחא ליה לומר שעשו של עץ משום דע"כ היו כולם טמאים לדעת ר"י דאמר דבני חשמונאי עשו של עץ וע"כ דכולם היו טמאים ולא היו יכולים לעשות של מתכת שאם לא כן יעשו של מתכת ומשו"ה פי' הדבר שהיו כולם טמאים ועשו של עץ אבל לעולם שלרבנן ס"ל שהיו נמי טהורים כמ"ש הר"ב ב"ח אלא שהוצרך ח' ימים משום דע"י שהיה השמן מצוי שם אלא היה רחוק שנים או שלשה ימים. אך מה שיש לתמוה הוא על הרא"ם ז"ל דמביא משם רבינו ז"ל שהיו כל ישראל טמאים ומשו"ה הוצרך שמנה ימים ואינו כן שרבינו לא כתב זה אלא כתב הוצרך שמנה ימים לעשות שמן אבל לעולם שהיו טהורים ועכ"ז צריך בטורחו שמנה ימים: עוד מקשה הרא"ם ז"ל דאמאי נטמאו כל השמנים מאחר שעדיין לא היה גזירה זו שיהיו כזבים לכל דבריהם ולא ידעתי מאי ק"ל מאחר דהוא עצמו כתב בסמוך גבי מצאו פך קטן שהע"ז מטמאה בהיסט אף בזמן שאין הגוים מטמאים גם לפי זה אתי שפיר נמי מ"ש שם דהא קי"ל שט"מ דחוייה בציבור משום דזה דקי"ל היינו דוקא בט"מ ולא בשאר טומאות כמ"ש רבינו ז"ל בפ"ז מהלכות ק"פ הל' ד' ומאחר דטומאת השמנים הוא משום דשמא ע"ז היסט בשמנים א"כ לא שייך לומר שיהיה דחוייה בציבור ונמצא שדברי הרב תמוהים וצ"ע להרב כמוהו איך לא דקדק בזה.
עוד קשה למ"ש הרא"ם ז"ל דאין לומר שנטמאו השמנים בתקרובת ע"ז שנטמאה באהל משום דההיא מדרבנן דמדאורייתא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא ידענא מאי קאמר לו יהיה כדבריו שהוא מדרבנן אימא דמדרבנן טמאו כל השמנים כמו שכתב הרב עצמו שם דאין לומר דמשום שגזרו על הגוים שיהיו זבים נטמאו השמנים שהרי אותה גזירה עדיין לא גזרו משמ' מזה שאילו היתה אז גזרה זו א"ש הרי שאפילו מדרבנן ה"א שנטמאו וע"ק בתי' זה איך מתרץ ליה הרא"ם ז"ל ולשונו אינו מדוייק דמאחר שהוא אמר דאין לומר דמשום תקרובת ע"ז כו' איך אח"כ ניחא ליה סוף דבר למדנו מדברי הרא"ם ז"ל ממ"ש דההיא מדרבנן היא דמדאורייתא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמאי דטמאו היינו משום טומאה דאורייתא דבזה מתורץ מ"ש הר"ב בני חיי דלמה לא אמר הרא"ם שנטמאו כל השמנים מטעם ההיא דגרסינן בפרק העור והרוטב דקכ"ג משום דההיא טומאה דרבנן דמדאורייתא אין עור אדם מטמא אחר שנעבד אלא דחז"ל גזרו שיטמא וכאן ודאי היה אחר שנעבד שמסתמא מעבדין את עור האדם כדי שיתקיים שכל זמן שאין עובדין אותו לא יתקיים וכמו ששנינו במסכת ידים שעור האדם מטמא מדרבנן כדי שלא יעשה האדם עור אביו שטיח ומאחר דטמאוהו מדרבנן לא ניחא ליה להרא"ם ז"ל לומר שנטמאו כל השמנים משום טומאה דרבנן כמ"ש.
עוד בעומדי על ענין ראיתי במסכת שבת דף כ"ב ע"ב עלה דפריך מאי הוי עלה חזינן אם הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר וכת' רש"י דומייא דמנורה דהדלקה עושה מצוה. וקש' דמאחר דהדלקה עושה מצוה במנורה א"כ למה כתב רבינו דאם הדליקה חוץ להיכל למנורה ואח"ך הכניסוה להיכל דמהני דמאחר דהדלקה עושה מצוה בעינן ההדלקה שתהיה במקומה בהיכל וע"ק במ"ש מרן ב"י בהלכות חנוכה סימן תר"ע דאם הדליקה לנר חנוכה במקום גבוה יותר מעשרים אמה ואחר כך הורידוה דולקת לא מהני ויהיב טעמא משום דהדלקה עושה מצוה דלמה הוצרך להאי טעמא דאפי' תימא דהנחה עושה מצוה עכ"ז לא מהני משום שהרואה אומר לצורכו הוא דקא עביד וכה"ג אמרינן בגמרא גבי הדליקה בפנים והוציאה לחוץ דלא מהני אף למ"ד הנחה מצוה היא וכה"ג יש להקשות לרבותינו בעלי התוס' בדכ"ג ע"א שהק' במ"ש בגמ' דנר שהיה דולקת מע"ש שצריך להגביהה ולכבותה ולהניחה ולהדליקה במ"ש למ"ד דהנחה עושה מצוה שהק' דלמה לי לכבותה ולהדליקה בהגבאה לבד סגי דאחר המחי' בהגבאה לבד לא סגי משום דא"ל לצורכו הוא דקא עביד דומייא דהדליקה מבפנים והוציאה לחוץ דלא מהני מהאי טעמא דכל שלא הניחה במקומה ואח"כ דולקה א"ל לצורכו הוא דקא עביד וזהו התירוץ שמחוור דאילו לתירוץ התוס' שכתבו דהטעם משום שהדלקה מע"ש לשם נר שבת דמשו"ה גרע מחש"ו שהדליקה והניחה גדול ג"כ לדברי רש"י ז"ל שכתב דפי' היתה דולקת מע"ש היינו שהדליקה בע"ש לשם מצות חנוכה אם כן תיקשי ליה לרש"י ז"ל דבהגבאה סגי אלא ודאי כדכתיבנא. ואיכא למימר דלצורכו הוא דקא עביד והאי ראיה דאם הדליקה חש"ו שכת' התוספות מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש"ו אינה ראיה דמי הגיד להם שאם הדליקה חרש שוטה וקטן דבהגבהא סגי למאן דאמר הנחה עושה מצוה דאימא דלההוא מאן דאמר אם הדליקה חש"ו צריך לכבותה ולהגביאה ולהניחה ולהדליקה ואי משום דאמרי' בגמרא והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה הדליקה חש"ו לא עשה ולא כלום דמשמע דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה הדליקה חש"ו מהני ולא צריך לכבותה אלא מגביהא ומניחה ודייו היינו לפי הקס"ד של הפשטן דלעיל דאמר תא שמע דאמר רבא הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן כו' אבל למאן דדחי התם ואמר התם נמי הרואה אומר לצורכו הוא דהדליקה אין הכי נמי דגם למ"ד הנחה עושה מצוה לא מהני אלא דמאי דאיבעייא לן הנחה עושה מצוה או הדלקה נ"מ אם הניחה חש"ו שא"ת שהנחה עושה מצוה כשהניחה חש"ו לא מועיל ולמאן דאמר הדלקה מועיל ודו"ק עד כאן מצאתי כתוב.