Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah 3:9

שורש ימים שהיחיד גומר את הלל ימים שגומרין בהן את הלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע הפרק לא יפסיק. ע"כ. וכתב ה"ה ז"ל וז"ל פרק היה קורא אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהן את הלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהן את הלל אפילו באמצע הפרק פוסק ע"כ.
והנה התוס' בד"ה ימים שהיחיד כו' כתבו וז"ל לאו דוקא יחיד אלא אפילו ציבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל ביחד ולאו דוקא גומר דודאי קי"ל דימים שאין היחיד גומר אין חובה לאומרו כלל אפי' בדילוג דהכי משמע בערכין דחשיב כ"א יום דיחיד גומר ופריך ר"ה ויה"ך לימא משמע דבשאר י"ט כמו בר"ח פשיטא ליה דאין לומר מדלא חשיב יותר מכ"א יום וגם מדלא קאמר לגמור בר"ה ויום הכפורי' דאז הוה משמע דבשאר י"ט כמו בר"ח ודאי אין גומרין אבל קורין אבל עתה משמע דאפי' קורין לא עכ"ל.
הנה בהבנת דבריהם במה שהקדימו וכתבו לאו דוקא יחיד ולאו דוקא גומ' כונתם מבוארת שרצו לשלול שתי דברים דלכאורה הוה משמע דבר"ח ופסח ור"ה ויה"כ ושבת שאלו הימים לא מני להו בברייתא דערכין בכלל הימים שהיחיד גומר בהם את הלל שהצבור דוקא גומרין אותו והם ז"ל באו לומר שאין חובה לציבור באלו הימים לומר את ההלל ואפילו בדילוג כדמוכח ההיא דפרק שני דתעני' ומפני שמדיוקא דרישא דתני דהימים שהיחיד גומר משמע דבשאר הימים ציבור דוקא גומרין שללו בדבריהם תחילה דיחיד לאו דוקא ומפני שמדיוקא דסיפא משמע שאין גומר אבל אומר בדילוג לזה אמרו דגומר לאו דוקא ולעולם דליכא חיובא לציבור לא לגמור ולא לקרותו בדילוג ולזה הביאו ראיה לדבריהם דקושטא קאי הכי מההיא דפריך בערכין ר"ה וי"ה לימא כלומר ומדלא מני תנא דברייתא טפי מכ"א יום משמע דתו ליכא חיובא לקרות וזו ראיה למה שאמרו תחילה דלאו דוקא יחיד אלא ציבור דאם איתא דיחיד מאי קושייא ר"ה ויה"ך לימא דהכי הוא קושטא דמילתא ואם על היחיד פריך הול"ל ר"ה ויה"ך נמי לימא אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכיון דלא מני להו תנא ליכא חיובא לאומרם ועל מה שכתבו עוד דלאו דוקא גומר הכריחו וכתבו וגם מדלא קא' ר"ה ויה"כ לגמור אלא קאמר לימא משמע דסבי' ליה לתלמודא שאפי' בדילוג ליכא חיובא דאי איכא חיובא לומר בדילוג ומתני' לא קתני אלא חיובא דגומר לבד כי פריך תלמודא ר"ה ויה"כ לגמור ודאי שאינו אלא מ"ש שבר"ה ויה"ך לא קאמר לגמור אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דאפילו בדילוג ליכא חיובא זהו נראה בכוונתם.
אבל יש לתמוה למה לא הביאו ראיה ממה דפריך תלמודא הן קדם בפסח ושבת ור"ח ולמה הביאו ראיה מההיא דר"ה ויה"ך דאתמר בסוף ואפשר דמפני שבהנך איכא לדחוקי ולמימר דלשון נימא דילמא לאו דוקא אלא כלומר יחיד נמי נימא וכן ההכרח דלגמור נמי איכא למימר דלאו דוקא אבל בר"ה ויה"ך דמתרץ תלמודא בההיא דרבי אבהו שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרי' שירה משמע דהקושיא היתה על כל ישראל אפי' על הציבור ואפי' לאומרו.